קיבוצניק24
New member
הקיבוץ זרק אותי ואת אשתי ההרה לרחוב
אני נולדתי בקיבוץ. ב-24 שנותיי הדבר היחיד שידעתי הוא הקיבוץ- ורק הוא. חייתי ונשמתי רק את הקיבוץ. עבדתי "מצאת החמה עד צאת הנשמה" כל יום, בעבודה פיזית קשה- אך אהבתי את זה. אני נשוי שנתיים, ואישתי (עירונית לשעבר) בהריון לקראת סוף חודש חמישי. היכרנו בצבא, אהבה גדולה, ולי היה ברור שנגור בקיבוץ- המציאות היחידה שאני מכיר ואוהב. אך מה לעשות, לאישתי היה קשה להתרגל לחיי הקיבוץ, קשיים בעבודה, קצת קשיים בחברה, אך למעני היתה מוכנה לספוג את הכל. בשנתיים שהיא בקיבוץ היו לה קשיים רבים, היא הושפלה הרבה, ספגה עלבונות לא מעטים אך אף אחד לא הקשיב, ולא עזר. כולם רצו רק את "טובת המערכת". מיום ליום היא שקעה יותר ויותר בדיכאון ובעצב, וליבי כאב על כך שהפרח שלי נובל מיום ליום. כאשר נודע שהיא בהריון החלו מחשבות על לקיחת פסק זמן מהקיבוץ, אך לי היה מאוד קשה עם מחשבות אלו. עד היום. היום הגיעו אלינו 5 מאנשי הקיבוץ ("הבכירים"). אנו הרגשנו שמשהו לא טוב עומד לקרות. הם החלו לדבר, ולבסוף אמרו: אנו רוצים שתעזבו את הקיבוץ - עתידכם אינו פה! אומנם, לאישתי היה קשה, אך למרות זאת אני אהבתי את הקיבוץ ואת העבודה בו- הוא הריי היה כל חיי! היה לנו לא טוב, בעיקר מבחינה חברתית- כמה מהחבר'ה הצעירים בקיבוץ היו סנובים והחליטו משום-מה להוציאנו מחברתם. אך מכאן ועד להגיד לנו ללכת?! השיחה הייתה קשה והשורה התחתונה הייתה: לכו מכאן! וכמה שיותר מהר יותר טוב... (מה שלא נאמר, אך אנו ידענו, שזקוקים בקיבוץ לדירות פנויות בתקופה זו...) וזה שאישתי בהריון, ובוודאי לא תמצא עבודה בעיר, לא עניין אותם. (על עצמי אני לא מדבר- אין לי שום מקצוע מלבד עבודתי בקיבוץ...) אנו נקבל 35,000 ש"ח ועם "הון" שכזה - אנו אמורים לצאת לעולם הגדול... אך מה לעשות, אין לנו חסכונות, ולמזלנו, הוריה של אישתי הסכימו לקבלנו לביתם (אשר אינו גדול), עד אשר נוכל לעמוד על רגלינו. שאלנו מה יקרה אם לא נסתדר בעיר, ונרצה לחזור לקיבוץ והם ענו: אין טעם שתחזרו לפה!! בקיצור זרקו אותנו, וטרקו לנו את הדלת בפנים. אני שואל: היכן הצדק? כיצד ייתכן שאדם שהשקיע את כל חייו בקיבוץ ייזרק ממנו בבושת פנים עקב "אי התאמה לקיבוץ"?! בייחוד שאישתו בהריון ואין לנו עם מה להתחיל חיים חדשים? אני מרגיש נבגד, פגוע ומאוכזב מהקיבוץ אשר הפנה לי עורף באכזריות כזו. כולי תקווה שכמה שיותר אנשים יקראו את מכתבי זה ויבינו: קיבוץ, לאנשים מסויימים, יכול להיות גן עדן - אך במידה רבה יכול להפוך ליותר מגיהנום...
אני נולדתי בקיבוץ. ב-24 שנותיי הדבר היחיד שידעתי הוא הקיבוץ- ורק הוא. חייתי ונשמתי רק את הקיבוץ. עבדתי "מצאת החמה עד צאת הנשמה" כל יום, בעבודה פיזית קשה- אך אהבתי את זה. אני נשוי שנתיים, ואישתי (עירונית לשעבר) בהריון לקראת סוף חודש חמישי. היכרנו בצבא, אהבה גדולה, ולי היה ברור שנגור בקיבוץ- המציאות היחידה שאני מכיר ואוהב. אך מה לעשות, לאישתי היה קשה להתרגל לחיי הקיבוץ, קשיים בעבודה, קצת קשיים בחברה, אך למעני היתה מוכנה לספוג את הכל. בשנתיים שהיא בקיבוץ היו לה קשיים רבים, היא הושפלה הרבה, ספגה עלבונות לא מעטים אך אף אחד לא הקשיב, ולא עזר. כולם רצו רק את "טובת המערכת". מיום ליום היא שקעה יותר ויותר בדיכאון ובעצב, וליבי כאב על כך שהפרח שלי נובל מיום ליום. כאשר נודע שהיא בהריון החלו מחשבות על לקיחת פסק זמן מהקיבוץ, אך לי היה מאוד קשה עם מחשבות אלו. עד היום. היום הגיעו אלינו 5 מאנשי הקיבוץ ("הבכירים"). אנו הרגשנו שמשהו לא טוב עומד לקרות. הם החלו לדבר, ולבסוף אמרו: אנו רוצים שתעזבו את הקיבוץ - עתידכם אינו פה! אומנם, לאישתי היה קשה, אך למרות זאת אני אהבתי את הקיבוץ ואת העבודה בו- הוא הריי היה כל חיי! היה לנו לא טוב, בעיקר מבחינה חברתית- כמה מהחבר'ה הצעירים בקיבוץ היו סנובים והחליטו משום-מה להוציאנו מחברתם. אך מכאן ועד להגיד לנו ללכת?! השיחה הייתה קשה והשורה התחתונה הייתה: לכו מכאן! וכמה שיותר מהר יותר טוב... (מה שלא נאמר, אך אנו ידענו, שזקוקים בקיבוץ לדירות פנויות בתקופה זו...) וזה שאישתי בהריון, ובוודאי לא תמצא עבודה בעיר, לא עניין אותם. (על עצמי אני לא מדבר- אין לי שום מקצוע מלבד עבודתי בקיבוץ...) אנו נקבל 35,000 ש"ח ועם "הון" שכזה - אנו אמורים לצאת לעולם הגדול... אך מה לעשות, אין לנו חסכונות, ולמזלנו, הוריה של אישתי הסכימו לקבלנו לביתם (אשר אינו גדול), עד אשר נוכל לעמוד על רגלינו. שאלנו מה יקרה אם לא נסתדר בעיר, ונרצה לחזור לקיבוץ והם ענו: אין טעם שתחזרו לפה!! בקיצור זרקו אותנו, וטרקו לנו את הדלת בפנים. אני שואל: היכן הצדק? כיצד ייתכן שאדם שהשקיע את כל חייו בקיבוץ ייזרק ממנו בבושת פנים עקב "אי התאמה לקיבוץ"?! בייחוד שאישתו בהריון ואין לנו עם מה להתחיל חיים חדשים? אני מרגיש נבגד, פגוע ומאוכזב מהקיבוץ אשר הפנה לי עורף באכזריות כזו. כולי תקווה שכמה שיותר אנשים יקראו את מכתבי זה ויבינו: קיבוץ, לאנשים מסויימים, יכול להיות גן עדן - אך במידה רבה יכול להפוך ליותר מגיהנום...
ורק להגנת הקיבוצים באשר הם - כל מקום שהוא, אם זה קיבוץ\ עיר\ מושב\ בית ספר\ מקום עבודה.. יכול להיות גן עדן לאחד וגיהנום לאחר, כך שאין טעם לנסות ו"להזהיר" אנשים מפני הקיבוץ. דבר שני, קיבוצים כיום לא מקבלים בכלל חברים עקב תהליכי ההפרטה שנעשים ברוב אם לא בכל הקיבוצים. אם הייתי צריכה לנחש, הייתי אומרת שזרקו אותך ואת אישתך כנראה בגלל מזימה יותר גדולה לחלוקת שלל מאשר התנקמות אישית (ובטח יזרקו עוד אחרים וכמובן שאין זה חוקי) בתירוצים על "חוסר התאמה".. או שאני סתם מפתחת סרטים.. בכל מקרה, הייתי ממליצה לך לבדוק את הנושא לעומק. במקרה והיית חבר קיבוץ נדרשת עילה קצת יותר חזקה מ"חוסר התאמה" כדי להעיף אותך, ומזה "בכירי הקיבוץ"?? מנהלים שם דיקטטורה?? יש קלפי, יש חברי ועדות ולא תיתכן סתם העפה של חבר אלא אם כן ביצע עברה פלילית כל שהיא. קיצר, בהצלחה שיהיה לכם בהמשך דרככם, אבל בלי השמצות מיותרות. >רותם קיבוצניקית גאה<