הצפירה
הכל כל כך שקט היום חוץ מהצפירה - אין עוד מקום בעולם בו הכל נעצר מלכת לרגע של דומיה - זה תמיד מרגש אותי מחדש. וזה באמת מכריח את כולנו לעצור רגע ולהזכר ביקרים לנו. וזה מאד עצוב לדבר על זה אך זו המטרה וזה מאד חשוב, והטכנולוגיה מאפשרת לנו היום לחלוק יותר אחד עם השני גם אם ממרחק רב. קראתי את מה שכתבה באבלו. אכן לכל אחד ואחת מאתנו יש מישהו או מישהי שם למעלה וזה כל כך עצוב. אני אישית איבדתי לא מעט חברים, וקרובי משפחה בינהם, דוד בן 79 שנולד בירושלים (דור שביעי), התגבר על מחלת הסרטן ועל נפילת בנו יחידו במלחמת ששת הימים, ונדקר למוות כשישב בתחנת אוטובוס בירושלים על ידי ערבי שצרח אללה הוא אכבר. ובן דוד שקיבל את אות המופת במלחמת יום כיפור לאחר שנפל שבוע לפני מועד שחרורו מהצבא (אביו מת מצער ואימו יצאה מדעתה. ואחותי הקטנה שתבדל לחיים, שעברה את התופת במלון פארק ושרדה אך עדיין חייה בסיוטים, וכל הזמן צץ לי עוד פרצוף מול העיניים. כמה נאיבית הייתי כשילדתי את בני הבכור (3 שנים לאחר מלחמת יום כיפור) וחשבתי לעצמי, נו כשהוא יהיה בגילי כבר לא יהיו מלחמות בעולם. והיום הוא הולך לאזכרות של חבריו שנפלו, וכמוהו גם בני האמצעי שצעיר ממנו ב-6 שנים. וכשילדתי הקטנה שצעירה ממנו ב-11 שנים מקבלת זימון לבקו"ם לסיכום פרופיל רפואי לתאריך של היום - כן היום - יום הזיכרון, אני לא יודעת מה לחשוב. אכן טעות מחשב. האם להתייחס לזה בכעס על הזילזול?? או אולי אני שתמיד הייתי אופטימית חושבת לעצמי איזה יופי. הצבא שוקט על שמריו עד כדי כך שכבר עושים אפילו שגיאות כאלה ואולי זה סימן טוב? אולי אוטוטו נגמרות המלחמות???? וישאר לנו רק להלחם בתאונות הדרכים??? שלא נדע עוד צער, יוד
הכל כל כך שקט היום חוץ מהצפירה - אין עוד מקום בעולם בו הכל נעצר מלכת לרגע של דומיה - זה תמיד מרגש אותי מחדש. וזה באמת מכריח את כולנו לעצור רגע ולהזכר ביקרים לנו. וזה מאד עצוב לדבר על זה אך זו המטרה וזה מאד חשוב, והטכנולוגיה מאפשרת לנו היום לחלוק יותר אחד עם השני גם אם ממרחק רב. קראתי את מה שכתבה באבלו. אכן לכל אחד ואחת מאתנו יש מישהו או מישהי שם למעלה וזה כל כך עצוב. אני אישית איבדתי לא מעט חברים, וקרובי משפחה בינהם, דוד בן 79 שנולד בירושלים (דור שביעי), התגבר על מחלת הסרטן ועל נפילת בנו יחידו במלחמת ששת הימים, ונדקר למוות כשישב בתחנת אוטובוס בירושלים על ידי ערבי שצרח אללה הוא אכבר. ובן דוד שקיבל את אות המופת במלחמת יום כיפור לאחר שנפל שבוע לפני מועד שחרורו מהצבא (אביו מת מצער ואימו יצאה מדעתה. ואחותי הקטנה שתבדל לחיים, שעברה את התופת במלון פארק ושרדה אך עדיין חייה בסיוטים, וכל הזמן צץ לי עוד פרצוף מול העיניים. כמה נאיבית הייתי כשילדתי את בני הבכור (3 שנים לאחר מלחמת יום כיפור) וחשבתי לעצמי, נו כשהוא יהיה בגילי כבר לא יהיו מלחמות בעולם. והיום הוא הולך לאזכרות של חבריו שנפלו, וכמוהו גם בני האמצעי שצעיר ממנו ב-6 שנים. וכשילדתי הקטנה שצעירה ממנו ב-11 שנים מקבלת זימון לבקו"ם לסיכום פרופיל רפואי לתאריך של היום - כן היום - יום הזיכרון, אני לא יודעת מה לחשוב. אכן טעות מחשב. האם להתייחס לזה בכעס על הזילזול?? או אולי אני שתמיד הייתי אופטימית חושבת לעצמי איזה יופי. הצבא שוקט על שמריו עד כדי כך שכבר עושים אפילו שגיאות כאלה ואולי זה סימן טוב? אולי אוטוטו נגמרות המלחמות???? וישאר לנו רק להלחם בתאונות הדרכים??? שלא נדע עוד צער, יוד
