הפרק הראשון של הספר השביעי

[vasina]

נחמד ביותר,

את יודעת, עד המשפט שהגיע אחרי הפיק הרגשתי תחושת עצבות... ואז קראתי אותו וצחקתי אגב, ה- "עזבתי ולעולם לא אשוב"? מה? הוא באמת חושב שלדודים שלו יהיה אכפת?

 

[רוני האליוול]

לא,

אבל סתם הוא הודיע להם (והייתי צריכה סיום דרמטי כזה)...

 

[רוני האליוול]

במסמך וורד

 

[limilu]

לא בונה, אבל

אהבתי. אפשר לדעת איפה התחרות הזאת?

 

[רוני האליוול]

באתר כנפיים.

 

[limilu]

יש קישור?

כי באמת שאין לי מושג מה זה.

 

[רוני האליוול]

חחח איזו סתומה אני

http://www.colman.ac.il/default.asp?mainMenuFatherId=456&childMenuFatherId=1649&haveChilds=1&node_id=1649&template_id=1

 

[limilu]

../images/Emo122.gif

וויתרתי. [אין לי כח להבין את המבנה של האתר הזה, ברצינות.]

 

[ענבאך]

../images/Emo12.gif ברור לך שזה לא יעבור בשתיקה?!

נדבר על זה בבית

how do you spell MEHAHAHA?

 

[limilu]

../images/Emo5.gif

אופס, עוררתי את זעמה. ברור שאת לא יודעת לאיית את זה, כי כתבת את זה עם M.

 

[רוני האליוול]

חדש חדש חדש../images/Emo172.gif

לאחר העריותיהם של אנוכי הקטנה ושאיטן תיקנתי את הפרק. מה דעתכם עכשיו

הפרק הראשון בספר השביעי של הארי פוטר: היה זה ערב יפהפה ברחוב דרך פריווט מס' 4. אף אחד לא שם לב כי הדיירים הלכו לישון מוקדם והשאירו את הבית דומם, או לפחות, כמעט דומם. רק דייר אחד לא הלך לישון. באותו זמן, הדייר היה בחדרו ולא השמיע שום קול. במשך כל החופשה הוא הסתגר בחדרו ויצא ממנו רק כשהיה מוכרח. לשאר הדיירים, שהיו דודיו ובן דודו, לא היה אכפת. הייתה זו הקלה לא לראות אותו על בסיס יומי. עד כדי כך הם לא אהבו אותו, לא כבן משפחה ולא כאדם המתגורר בבית. אותו דייר היה הארי פוטר. באותה חופשה, הארי לא דיבר עם אף אחד פרט לעצמו. לעיתים, הוא חשב במרירות שלא נותרו לו עוד אנשים לדבר איתם. בני משפחת דרסלי לא באו בחשבון, והוא בהחלט לא רצה לסכן את חבריו בנוכחותו. את ינושפתו הנאמנה הוא מסר לידידו האגריד לפני כמה שבועות, ולא הייתה עוד נפש חיה שהיה שווה לדבר אליה. סדר יומו הורכב משלוש פעולות עיקריות: אכילה, שינה וחשיבה. זה כל שעשה, אך הוא לעולם לא השתעמם מכיוון שהיה כל-כך הרבה על מה לחשוב. אותו היום לא היה שונה במיוחד. כלומר, לא שונה מלבד העובדה שהיה זה יום השלושים ביולי, יום הולדתו השבע עשרה. פעם הוא חיכה בקוצר רוח על ליום הולדתו השבע-עשרה, היום שבו הוא יהיה חופשי, היום שבו הוא לא יהיה קטין, היום שבו יוכל לעזוב את הדרסלים. אך כעת הוא כלל לא מצפה לחצות. כעת הוא חושב על היום הזה כיום שבו הכול עומד להשתנות. במשך כל אותו יום, מן הבוקר ועד הערב, הארי חשב על חייו עד כה. הוא חשב על כל התלאות שעבר. הוא נזכר באבן החכמים ובשומרים שהגנו עליה- שעל כולם הוא גבר. הוא נזכר במפגשו הראשון עם וולדמורט. איך רוחו שהסתתרה בקווירל נראתה כל-כך מאיימת ומסוכנת, בזמן ששתתה את דמו של חד-הקרן. הוא זכר איך הוא התמודד עם תעלומת הבסיליסק ואיך בקרב האחרון פוקס בא לעזרתו. לעיתים הוא אף חשב מה היה קורה לו פוקס לא היה מגיע, וג'יני והוא היו נרקבים לעד בחדר הסודות. הוא נזכר בסיריוס ובפרופסור לופין. הוא נזכר בכל הצרות שגרם לו טורניר הקוסמים המשולש. הוא איבד את סדריק לוולדמורט. הוא נזכר בקרב במחלקת המסתורין. הוא היה כל-כך קרוב בלגרום למוות של חבריו, שהלכו אחריו לאן שפנה, שהקשיבו למה שאמר, שסמכו עליו. ואז כשהוא חשב שהכול נגמר שכבר מציליו הגיעו הוא איבד את סנדקו. עוד אובדן. עוד הפסד. הוא הלך אחרי דמבלדור בחיפוש אחר ההורקרוקסים, אחר וולדמורט, ואז סנייפ הרג את דמבלדור. עוד אבן שנפלה. עוד מוות שנגרם בגלל וולדמורט והמלחמה עתיקת השנים. כל שנה עבר שלב אחר, גילה את כוחו, נלחם והתחזק. כל השנים הובילו אותו והכינו ליום הזה. הוא ידע ששום דבר לא עומד להתרחש שוב כפי שהכיר אותו. שגרת יומו לעולם לא תחזור לעצמה. להוגוורטס, בית ספרו, הוא אינו עומד לשוב לעולם. הוא לא היה המקום הבטוח ביותר עוד. היא לא היה מקום בטוח כלל. הארי חשב על כל מה שעבר עליו בהוגוורטס. כל ההרפתקאות, החברויות והדברים שלמד בין כותלי אותה טירה. הטירה הייתה ביתו. שם הכיר את חבריו, שם תרגל את כוחו, שם גדל ערכו. אותם הדברים שהיו כל – כך חשובים לו לפני זמן מה, זמן שנראה לו כמו שנים. כעת לא היה זה חשוב, לא יהיה לעולם חשוב. דבר לא חשוב עוד. דבר חוץ מוולדמורט. מעתה, הארי לא יילמד בהוגוורטס, לא יחיה במסגרת שהיה רגיל אליה כל כך. מעכשיו הוא עומד לנדוד ממקום למקום בחיפוש תמידי אחר ההורקרוקס הבא. הוא ידע שיציאה למסע כזה תהיה התאבדות. הוא ידע שבקרב אל מול וולדמורט רוב הסיכויים שהוא יפסיד, אך הוא גם ידע שכל עולם הקסמים סומך עליו, ושאם בקרב הגורלי הוא יפסיד, הוא עומד לחרוץ את הגורל של כל אותם הקוסמים והמכשפות. הם יעמדו חסרי אונים אל מול כוחו ההרסני של לורד וולדמורט ונתיניו, אוכלי המוות. זה לא מלחמתו הפרטית, אלפי אנשים תלויים בו. על כל זאת חשב באותם ימים קיציים. הוא הרבה לחשוב על הוגוורטס ועל הדברים שהוא עוזב. הוא לעולם לא יראה את החזירים המכונפים הניצבים בגאון על שערי טירת בית-הספר הוגוורטס. הוא לעולם לא ישוב לשוטט במסדרונות בשעות הלילה. הוא לעולם לא יתאמן בקסמים המסובכים שהוצגו בשיעור לחשים. הוא לעולם לא יזכה לישון שוב על מיטת האפריון שבחדרו במגדל גריפינדור. לעולם לא ישחק שח קוסמים עם פרד וג'ורג' וויזלי מאותו הרגע, שבו יהפך לבן שבע-עשרה. הוא לעולם לא יביט בעיני החיפושית של האגריד (גרונו של הארי התייבש בנקודה זו), הוא לעולם לא יתפעל מבית משפחת וויזלי המדהים (הוא לא היה יכול לבלוע את רוקו), הוא לא יוכל להיוועץ בדמבלדור (אפו עיקצץ). דמבלדור. לפתע, הוא נזכר בדמבלדור שר את המנון בית הספר (בשלב זה עיניו צרבו עד כאב). "הוגוורטס, הוגוורטס הוגי-הוגי הוגוורטס". דמעות זלגו מעיניו של הארי. הוא בכה כך פעמים רבות כל-כך בזמן האחרון שזאת לא הייתה הפתעה גדולה. הוא בכה ובכה במשך הרבה זמן. הוא חשב שאולי זה יקל עליו, אבל זה לא. די, נגמר. הוא התעשת ניגב את פניו התיישר במקומו והביט במראה. הוא ראה נער בן שבע-עשרה. אך לא כל נער רגיל. שיערו היה לא מסודר, פניו היו מטונפים, הוא היה מלא בלכלוך ודמעות. הוא נראה פשוט חולה. פניו היו חיוורים, עיניו חצי סגורות וצלקת אדומה כדם במרכז מצחו. הוא ניגב את פניו שנית וחזר לשכב במיטתו ולהמשיך בהגיגיו. הוא הרגיש בודד עד כדי כאב. לא היה לו אף-אחד. לא נשאר אף-אחד. לא היו לו הורים, לא היה לו את סנדקו, ועכשיו, אפילו את דמבלדור לא היה לו. הדמות היחידה ששמרה ותמיד הייתה לצידו, שעזרה לו ושיעצה לו. עכשיו גם היא איננה. לא היה לו אף-אחד חוץ מחבריו, לונה, נוויל וג'יני, אך אפילו בהם הוא לא התנחם. הוא לא יכל להרשות להם להצטרף אליו, לא משנה כמה הם ירצו. הוא לא יכל להרשות לעצמו לגרור אותם איתו. הוא ידע שעכשיו מסוכן להיות לידו ושהוא לא יוכל לעמוד בכך שהוא יגרום שיקרה להם משהו. הוא לבד בזה. הוא חשב על כל מה שקרה בחייו שגרם לרגע הזה להגיע, אפילו לפני שנולד. נבואות עתיקות שניבאו את הקרב האחרון בין הארי לוולדמורט. נבואה הרסנית שהשאירה את הארי חסר אונים, בין שנה, לבד בעולם. הילד שנשאר בחיים. הוא הביט בשעונו. השעה הייתה 23:59. עוד 6 שניות הארי יהפוך לבן 17 והכישוף שהוטל על הבית ייפוג. עוד חמש שניות. הכול מגיע לרגע הזה. עוד ארבע שניות. כל חייו הוא התכונן. עוד שלוש שניות. הוא הרגיש מוכן מעבר לכל ספק. עוד שתי שניות. הוא יהיה חייב להיות רוצח או להיות נרצח. עוד שנייה. הוא אחז בחוזקה במזוודתו. 24:00. הוא העיף מבט מסביב לחדר. הגיע הזמן. בקול פקיקה הארי פוטר נעלם מן החדר, וכל מה שנשאר ממנו בדרך פריווט היה פתק קטן על דלתו שעליו היה כתוב: "עזבתי, ולעולם לא אשוב." סוף.