תודה רבה לכם על ההתייחסות!
אני ממש מודה לכם! ל"מחר אמציא לי שם", את צודקת, עברתי תקופה ממש קשה, אבל אני לא יודע מה יותר קשה, להסתגר בחדר ולא לראות אף אחד במשך שנתים או לצאת מהבועה חזרה לחיים. אני מנסה לא להתייאש ולא לחזור ולשבת כל היום בבית אבל זה קשה (בהמשך ההודעה תדעי למה). ל-SHIKUMTA, פביאן, אני אענה על השאלות ואספר קצת כדי שתוכל להבין את המצב שלי. -"אתה אומר שלא היו ללך בעיות קשב בעבר, אולם בכל זאת עזבת את בית הספר, בגלל בעיות חברתיות. האם היה ניסיון לטפל בבעיות החברתיות, מהן היו?" -לא זכור לי שהיו לי בעיות קשב בעבר. באמצע כיתה י' פרשתי מבית הספר ובכל השנים שלמדתי לא היתה לי בעיה כזו, יכול להיות שהיא התפתחה במשך הזמן, לא יודע. -הבעיות החברתיות. ביסודי ובחטיבה הייתי מהילדים הפופולארים, מכיתה ו' עד י' הייתי הדיי.ג'יי של העיר (תחביב שפרשתי ממנו באותו הזמן שהחלטתי שאני פורש מהבית ספר). בכיתה ט' רבתי עם אחד מהחברים הטובים שלי, משה. זה היה ריב סתמי, ממש מטופש, הוא חשב שקיללתי את אמא שלו ואז התחילו הדחיפות (שלו, לא שלי, כי אני ממש ממש חלש ממנו). לא דיברנו הרבה זמן ואחרי כמה חודשים הוא ניסה להשלים איתי דרך חבר אחר שלי, לא הסכמתי כי הוא התחיל להסתובב עם ה"באד גאייז", הערסים, הוא התחיל לגנוב דברים מכל מיני מקומות, ללכת מכות עם אנשים וכו'. באותה תקופה היתה לי חברה שבהתחלה נראתה ממש ילדה טובה אבל לאחר-מכן הבנתי שהיא גם מה"באד גאייז". היא ניסתה להשלים ביני לבינו (לבין משה, זה שרבתי איתו) ולא הסכמתי. רציתי להפטר ממנה אבל לא יכולתי כי הסתבר שהיא באמת אהבה אותי. יום אחד היה לי האומץ להגיד לה שלום והיא החליטה שהיא נוקמת בי. יום אחרי היא ומשה הפכו לחברים, משהו שהיה די צפוי ויחד הם כנראה החליטו ל"השמיד אותי" (וכנראה הצליחו). כשהגעתי לכיתה י' הם היו איתי באותה שכבה ואותו משה היה זורק לכיתה שבה אני לומד ביצים ושקיות מים. כשראיתי שתמיד הביצים והשקיות מים נזרקים לכיוון שלי הבנתי שזה הוא, משה (הוא פגע בי איזה פעם פעמיים). לא סיפרתי לאף אחד, לאף מורה כי פחדתי שאם אני אלשין עליו יהיו לי צרות יותר גדולות (הוא היה מסתובב עם הערסים שמכות זה גן-עדן עם 70 בתולות). לא הייתי יכול ללמוד, להסתובב עם חברים כי תמיד פחדתי שהביצים יכוונו אלי ותהיה לי פאדיחה. באותו זמן הייתי מגיע לבית הספר רק בשביל ההפסקות (הייתי מהטיפשים שלא לומדים ויושבים סתם בשיעורים מבלי להקשיב, מבין ליצני הכיתה), באותו זמן גם התחלתי עם האינטרנט שחשף אותי לעולם הסרטים והסדרות. החלטתי שאני יותר נהנה לראות סרטים מאשר ללכת ולשבת בבית ספר עם פחד שאיזו שקית מים תתפוצץ לי בראש. לאט לאט הפסקתי להגיע לבית ספר (ולהפסקות) והתחלתי להסתגר בחדר עם האינטרנט ש"בחיים לא יוכל לפגוע בי". גם עם החברים האחרים שלי ניתקתי את הקשר ולא ראיתי אותם כבר שנתיים למרות שאנחנו גרים באותה עיר. אני מנחש שאם הם יראו אותי עכשיו הם ישאלו: "אתה חי?" כמו שאר האנשים שלא ראו אותי שנים. מרב שישבתי הרבה על המחשב וישנתי 14 שעות ביום נהיו לי כאבים בברכיים, בעיות בקיבה ועוד. -"האם שקלת לעבור לבית ספר אחר?" -לא שקלתי לעבור בית ספר בגלל 2 סיבות: א) היתי מדוכא יותר מידי. ב) אצלנו יש בית ספר אחד בעיר ולא הייתי אחד שאוהב ללמוד עד כדי כך שאני אסע למקום אחר כדי ללמוד (זו הגישה כשאתה נמצא סביב אנשים וחברים שלא לומדים). הבית ספר שבו למדתי הוא בית ספר של עבריינים לדעתי, יש את הילדים המצטיינים, אבל הרוב שם עילגים. אף אחד לא התקשר אליי/דיבר איתי/שאל אותי מדוע אני עוזב את הבית ספר,לא התקשרו אל ההורים שלי, כלום. כיום, אני לומד ועושה את כל הבגרויות ב"יואל גבע" (משלם הרבה מאוד כסף), אין דבר שאני יותר אוהב מללמוד. שם יש את האנשים הנורמלים, המשכילים בני ה-20-25 שלא יחפשו לריב איתי ולא יזרקו עליי דברים. אני כבר בן 18 ולא מעכל את זה, אני מרגיש כמו בן 15 וחצי - 16. כאילו התעוררתי מתרדמת. אני לא זוכר איך מדברים עם אנשים, איך מסתכלים להם בעיניים, אין לי ביטחון עצמי, אני לא עצמאי, אפילו כשמדברים איתי יש מילים פשוטות שאני יודע את הפירוש שלהם, אבל לא בטוח לגביהם. אני מרגיש כמו תינוק שרק פקח את עיניו, אבל כל התינוקות האחרים כבר רצים. הצבא רוצה לגייס אותי, אני לא יודע במה אני יכול להועיל אם אפילו לדבר עם אנשים אני לא יכול... -"ובהנחה שלא היו לך בעיות קשב, לשאלתך, אין הפרעת קשב שנוצרת מזה שאתה יושב בבית ורואה רק סרטים. אבל, ייתכן והשהייה בבית ללא הרבה פעילות אחרת, יצרה מצב נפשי כלשהו שמשפיע על תחום הקשב והריכוז." -אני חושב שזה בדיוק מה שקרה, זה הגיוני מאוד.יכול להיות שזה בגלל שכבר שכחתי איך זה להקשיב, איך זה שמדברים איתך ועכשיו קשה לי להתרכז בהרבה קולות כי הימים אצלי היו שקטים (חוץ מהסרטים שצפיתי בהם). -"שאלה נוספת היא האם הפסיכולוגית שאבחנה אותך גם דיברה על תגובה רגשית, האם דיברת עמה על זה?" -הפסיכולוגית היא פסיכולוגית שאיבחנה אותי כדי שאקבל הקלות בבגרויות כיוון שלא יכולתי לעקוב אחרי המורה ולקח לי זמן רב להכין שיעורי בית. לא דיברתי איתה על זה כיוון שלא חשבתי שזה קשור. חשבתי שבאמת יש לי את בעיית הקשב והריכוז. אני גם חושב שאני לא אצליח לדבר על זה עם מישהו פנים מול פנים כי לקחו 3 שנים עד שהצלחתי להוציא את זה בפורום באינטרנט. הערה: היו לי פירקוסים כשהייתי קטן ו זה מצחיק ש-3 שנים יכולים לההרס לבנאדם בגלל ריב קטן עם חברו הטוב. אני שמח שלא הלכתי בדרך של אותו משה ולא ניסיתי לנקום בו בדרך כזו או אחרת. אני מצטער על כל הגודל אבל לא יכולתי לקצר כי כבר נכנסתי לזה, ואם עושים, אז עושים עד הסוף. הוצאתי את זה ממני, וצודקים כשאומרים שההרגשה יותר טובה לאחר שמספרים למישהו. ושוב, אני רוצה להודות לך "מחר אמציא לי שם" (עבר יום, המצאת איזה שם?
), ולך פביאן על ההתייחסות ועל הניסיון לעזור... תודה רבה רבה, אשמח אם תוכלו לעזור לי ולהפנות אותי לדרך שבה אוכל להתקדם, מוטי
