בהודעות חלק ראשון...
הרמיוני נכנסה לשירותים וסגרה אחריה את הדלת בטריקה. על המדף היה מונח סכין גילוח, הברזל שעליו נצץ באור חזק ומשך מיד את מבטה . היא הביטה בסכין במבט כמה, עורג, הכוח הטמון בו נראה לה כה מוחשי, אמיתי אך עם זאת קשה להגשמה. הקושי במימוש הכוח משך אותה, גרם לה לרצות להוכיח את עצמה. לבסוף הרמיוני נראתה כמי שהחליטה לאחר חשיבה ממושכת. היא רכנה על ברכיה ונשאה תפילה חרישית ("רק שזה לא יכאב,שיסתיים מהר. בבקשה"). מספר פעמים העבירהאת סכין הגילוח על ידה, נהנית ממגעו ומההתגרות במוחשיות החלטתה וקיומה .היא פחדה שמא לא תצליח להתאבד, שתברח מהמוות המגיע לה בצדק מוחלט אבל למרות זאת אזרה אומץ לבסוף והכניסה את הסכין לתוך בשרה. כאב משתק פגע בה כהרף עין, כאב שעלה על כל מה שחשה עד ליום זה, היא רצתה לצרוח אך מפיה לא יצא קול ודממת מוות שררה בחדר. דם פרץ מפרק ידה, אדום בוהק ומרהיב. הרמיוני המשיכה לחתוך חזק יותר ויותר תוך כדי ידיעה שהיא עושה את מה שהיה עליה לעשות כבר זמן רב מדי. החדר שמסביבה הטשטש... במשך כחמש דקות הייתה מחוסרת הכרה, אך כשהתעוררה הייתה בטוחה שעברה שעה לפחות. דמעות פרצו מעיניה כאשר נזכרה במעשה האיום שעוללה לעצמה, אך למרות זאת ידה נשלחה אל הסכין באופן אוטומטי, מוכנה להמשיך במלאכתה. היא חתכה קצת למרות שידעה כי מותה קרב והולך בכל מקרה. לפתע פתאום צצה במוחה מחשבה שנראתה לה טיפשית ולא מתאימה בו זמנית "ואולי אני בכלל לא צריכה למות? אולי זאת בכלל לא הייתה אשמתי?" הרמיוני ידעה שזו הייתה אשמתה, אך למזלה, החיים שפעמו בה במלוא עוצמתם הטעו אותה. היא לא שיערה שהרצון לחיות אצלה חזק מספיק בשביל למנוע את הוצאתה להורג, אבל טעתה. היא הניעה את ידה בקושי רב לעבר המגבת שהניחה , מנסה לעצור את הדם. המגבת נעשתה אדומה, בניגוד מפחיד לפניה של הרמיוני שהצבע אזל מהם אט אט. ואז היא הבינה. "הנחתי את המגבת מראש" חשבה וצחקה "ידעתי שאני פחדנית מדי." המראה של הרמיוני יושבת בשלולית הדם וצוחקת צחוק היסטרי וחסר מעצורים היה קשה, אך לה המצב נראה מאוד חסר משמעות ומשעשע,"ככלות הכול, כנראה אני בכל מקרה אמות".