אולי מה שמרגיז את ציפלך
זה שהדקדוק שלומדים בבתי הספר מתייחס לתופעות שחלו אולי בשלב מסוים משוחזר (כן, למרות הניקוד) בתולדות העברית, ולהתפתחויות שחלו בשפה עד לשלב הזה. וזה עוד במקרה הטוב. במקרה הגרוע הוא מתייחס לפיקציות שימושיות חסרות משמעות מבחינה לשונית (ע"ע שווא מרחף), או שהוא מערב גישה סינכרונית ודיאכרונית. לעומת זאת, אין לו כמעט שום עניין בתיאור סינכרוני של העברית החיה. אם לזה ציפלך מתכוון, אני יכול להבין אותו.