הפסקת הריון שבוע 22+4ימים
שלום לכולן. בשבוע שעבר עברתי את השבוע הקשה בחיי. ביום א' התבשרנו בסקירת מערכות מורחבת שנמצאו מספר מומים בתינוקת שלנו ונשלחנו לברור דחוף למחרת בבוקר בבית חולים. לצערנו הרב החששות שלנו והממצאים אושרו בבדיקה הנוספת ונאלצנו לקבל החלטה קשה וכואבת להפסיק את ההריון מה שאמר בשבוע מתקדם פשוט לידה מוקדמת. ביום ג' שעבר התייצבנו בבוקר בבית החולים והתהליך התחיל ע"י זריקה שמכילה תמיסה של מי מלח לדופק העובר דרך הבטן על מנת להפסיק דופק.....זה היה רגע קשה, תחושה שברגע אחד יש חיים מדהימים בתוכי ושנייה אחר כך הכל שקט.....בעלי האהוב ואימי היקרה היו לצידי בכל רגע על מנת לתמוך....לאחר מכן עברתי לאישפוז במחלקת נשים והתחיל תהליך של החדקת כדורי ציטוטק{זרוז} לנרתיק, בתחילה הרופאים אמרו שנותנים עד יומיים כל 12שעות את הכדורים אך בדרך כלל זה נגמר לפני....נתנו את הכדור הראשון ביום ג' בשמונה בערב, אך חוץ מקצת אי נוחות באזור הרחם לא קרה שום דבר משמעותי, בשמונה בבוקר שלמחרת-יום ד' ניתנו שוב הכדורים ולאחר כשעתיים התחילו צירים שהלכו והתגברו בשעה זו כבר סבבו אותי כל בני משפחתי וכולנו שמחנו שהנה זה כבר מסתיים, אך בבדיקה התברר כי אין פתיחה והצוואר רחוק מלהיות מחוק....בשעה זו כבר העבירו אותי למתחם חדרי לידה ומיקמו אותי בחדר צירים. אני מוכרחה להגיד מילה על החום האנושי והחיבוק האינסופי שהפגינו כלפיי הצוות הרפואי שכלל רופאים ואחיות מילדות בבית חולים "כרמל" בחיפה. וכך ברביעי בערב שוב קיבלתי כדורים אך הצירים הפסיקו ובבוקר של יום חמישי אחותי הגדולה שיש לה ניסיון רב בלידות {6 ילדים} הגיעה על מנת שנתחיל לעבוד ולזרז צירים וכך נכנסנו לפעולה על כדור לידה ועיסויים ותנועות וכל מה שרק יכול לזרז פתיחה, באמת התחילו צירים די מוטרפים ולא טבעיים, ואפילו דימום, מאוד שמחנו שהנה זה מגיע לסיום, אך שוב בבדיקה נמצא שצוואר הרחם מתרכך אך עדיין אנחנו רחוקים.....בנקודה זו החלטתי שאני פשוט הולכת לישון וצוברת כוחות כי היה ברור שלמחרת יום ו' בבוקר נמשיך לשלב הבא שזה בלון...... ואכן ביום ו' בבוקר החדירו לי בלון לרחם עם הזלפות של פיטוצין {זרוז נוסף}, בשלב מסויים הרגשתי שאזלו כוחותיי ואני רק רוצה לא להרגיש, קיבלתי אפידורל ונרדמתי, לקראת 15:30 בצהריים התעוררתי מתחושת לחץ ואכן זה קרה, מזלי שגם השילייה יצאה לבסוף ולפחות נחסך ממני לעבור גם גרידה..... הסיבה שאני מספרת את הסיפור בצורה כ"כ מפורטת היא באמת לשתף, וגם סוג של תרפיה לעצמי, אני נמצאת רק מספר ימים לאחר כל התהליך וקשה.... האור שלנו בימים האלו זו ליאה שלנו, הילדה המדהימה והמיוחדת שלנו, היום היא בת 3 והיא מחזקת אותנו.... גם הסביבה עוטפת ומחבקת ונותנת לנו לגיטימציה לחוות את האבל כי זה בפרוש סוג של אבל... אני מרגישה שבשבילי רק הזמן הוא המרפא, ואני פשוט עוברת כל יום ביומו ושואבת כוחות מהילדה שלי ומבן זוגי. אני רציתי לשאול בעניין הבת שלי וההתמודדות איתה בנושא זה. היא חוותה את ההריון איתנו, את הבטן שגדלה ותנועות התינוקת וכעת יש חלל גדול ואמא נעדרה כמעט שבוע וזה היה קשה כי לא נפרדנו מעולם, במהלך שבוע שעבר היא הייתה בסדר והכל היה די כרגיל אך דווקא מרגע שחזרתי הביתה יש תחושה של חרדת נטישה, ואנחנו מדברות המון כמובן בשפתה, אבל אני אשמח לקבל עזרה כיצד נכון להציג לה את האובדן והבטן שנעלמה ושאמא כואבת לעיתים ועצובה....... תודה על המקום.....
שלום לכולן. בשבוע שעבר עברתי את השבוע הקשה בחיי. ביום א' התבשרנו בסקירת מערכות מורחבת שנמצאו מספר מומים בתינוקת שלנו ונשלחנו לברור דחוף למחרת בבוקר בבית חולים. לצערנו הרב החששות שלנו והממצאים אושרו בבדיקה הנוספת ונאלצנו לקבל החלטה קשה וכואבת להפסיק את ההריון מה שאמר בשבוע מתקדם פשוט לידה מוקדמת. ביום ג' שעבר התייצבנו בבוקר בבית החולים והתהליך התחיל ע"י זריקה שמכילה תמיסה של מי מלח לדופק העובר דרך הבטן על מנת להפסיק דופק.....זה היה רגע קשה, תחושה שברגע אחד יש חיים מדהימים בתוכי ושנייה אחר כך הכל שקט.....בעלי האהוב ואימי היקרה היו לצידי בכל רגע על מנת לתמוך....לאחר מכן עברתי לאישפוז במחלקת נשים והתחיל תהליך של החדקת כדורי ציטוטק{זרוז} לנרתיק, בתחילה הרופאים אמרו שנותנים עד יומיים כל 12שעות את הכדורים אך בדרך כלל זה נגמר לפני....נתנו את הכדור הראשון ביום ג' בשמונה בערב, אך חוץ מקצת אי נוחות באזור הרחם לא קרה שום דבר משמעותי, בשמונה בבוקר שלמחרת-יום ד' ניתנו שוב הכדורים ולאחר כשעתיים התחילו צירים שהלכו והתגברו בשעה זו כבר סבבו אותי כל בני משפחתי וכולנו שמחנו שהנה זה כבר מסתיים, אך בבדיקה התברר כי אין פתיחה והצוואר רחוק מלהיות מחוק....בשעה זו כבר העבירו אותי למתחם חדרי לידה ומיקמו אותי בחדר צירים. אני מוכרחה להגיד מילה על החום האנושי והחיבוק האינסופי שהפגינו כלפיי הצוות הרפואי שכלל רופאים ואחיות מילדות בבית חולים "כרמל" בחיפה. וכך ברביעי בערב שוב קיבלתי כדורים אך הצירים הפסיקו ובבוקר של יום חמישי אחותי הגדולה שיש לה ניסיון רב בלידות {6 ילדים} הגיעה על מנת שנתחיל לעבוד ולזרז צירים וכך נכנסנו לפעולה על כדור לידה ועיסויים ותנועות וכל מה שרק יכול לזרז פתיחה, באמת התחילו צירים די מוטרפים ולא טבעיים, ואפילו דימום, מאוד שמחנו שהנה זה מגיע לסיום, אך שוב בבדיקה נמצא שצוואר הרחם מתרכך אך עדיין אנחנו רחוקים.....בנקודה זו החלטתי שאני פשוט הולכת לישון וצוברת כוחות כי היה ברור שלמחרת יום ו' בבוקר נמשיך לשלב הבא שזה בלון...... ואכן ביום ו' בבוקר החדירו לי בלון לרחם עם הזלפות של פיטוצין {זרוז נוסף}, בשלב מסויים הרגשתי שאזלו כוחותיי ואני רק רוצה לא להרגיש, קיבלתי אפידורל ונרדמתי, לקראת 15:30 בצהריים התעוררתי מתחושת לחץ ואכן זה קרה, מזלי שגם השילייה יצאה לבסוף ולפחות נחסך ממני לעבור גם גרידה..... הסיבה שאני מספרת את הסיפור בצורה כ"כ מפורטת היא באמת לשתף, וגם סוג של תרפיה לעצמי, אני נמצאת רק מספר ימים לאחר כל התהליך וקשה.... האור שלנו בימים האלו זו ליאה שלנו, הילדה המדהימה והמיוחדת שלנו, היום היא בת 3 והיא מחזקת אותנו.... גם הסביבה עוטפת ומחבקת ונותנת לנו לגיטימציה לחוות את האבל כי זה בפרוש סוג של אבל... אני מרגישה שבשבילי רק הזמן הוא המרפא, ואני פשוט עוברת כל יום ביומו ושואבת כוחות מהילדה שלי ומבן זוגי. אני רציתי לשאול בעניין הבת שלי וההתמודדות איתה בנושא זה. היא חוותה את ההריון איתנו, את הבטן שגדלה ותנועות התינוקת וכעת יש חלל גדול ואמא נעדרה כמעט שבוע וזה היה קשה כי לא נפרדנו מעולם, במהלך שבוע שעבר היא הייתה בסדר והכל היה די כרגיל אך דווקא מרגע שחזרתי הביתה יש תחושה של חרדת נטישה, ואנחנו מדברות המון כמובן בשפתה, אבל אני אשמח לקבל עזרה כיצד נכון להציג לה את האובדן והבטן שנעלמה ושאמא כואבת לעיתים ועצובה....... תודה על המקום.....