כמה שאתה טיפש. באלוהים שאין לי כוח אליך.
מילא אם היינו חיים לפני האינטרנט, ונגיד שלא היית מצליח להסתדר עם הספר של מילון העברית-יידיש, ואז בסדר, לא הייתי אומר כלום, למרות שגם זה גבולי, אבל אפילו עם גישה חופשית לאינטרנט אתה לא מצליח לפרש נכון?
אױשטעלער, לאחר בדיקה קצרה מצידי, משמעו פוזיונר. בן-אדם של פוזות. בן-אדם של הצגות. בן-אדם של שופוני. אבל הכי קל להגיד פוזיונר.
למה כוונתו של פולגאר?
כוונתו של פולגאר שאני פוזיונר במובן של עושה הצגות, אבל שאין מאחורי זה כלום.
למרות שהנה הקטע המעניין:
המילה פוזיונר, או "בן-אדם שעושה פוזות", המשמעות המהותית והבסיסית היא בן-אדם של להציג, של שופוני, ושל פוזה. אבל משם, זה יכול ללכת לשני כיוונים שונים.
כי אתה מבין, פוזה לא חייבת להיות מזויפת.
פוזה יכולה להיות אמיתית.
אפשר להגיד פוזיונר, ובן-אדם יכול להיות פוזיונר, והפוזה יכולה להיות אמיתית.
זה פשוט שאז, בדרך כלל ננטה או נעדיף מילים כמו "שוויצר", "שחצן" וכדומה', מאשר פוזיונר, למרות שאפשר פוזיונר, גם פוזה זה אפשרי. זה פשוט ש"פוזיונר" זה דו-משמעי, זה יכול להיות "פוזיונר" והפוזה מזויפת וזה יכול להיות "פוזיונר" והפוזה אמיתית, אז בדרך כלל לא ישתמשו בהכרח בזה.
זה כמו כשאתה אומר "דו-חודשי", ואו שאתה מתכוון פעמיים בחודש, או שאתה מתכוון פעם בחודשיים, ושני המשמעויות נכונות טכנית. השאלה למה התכוונת.
פולגאר כמובן מצידו אומר "פוזיונר" ומתכוון לפוזה מזויפת.
מתי הוא היה יכול להגיד בדיוק אבל בדיוק את אותו הדבר ואת אותה המילה ולהיות צודק?
אם הוא היה מתכוון במובן של "פוזיונר" והפוזה אמיתית.
כי כן יש משהו בעצם הטענה המהותית והבסיסית שיש בי איזשהו משהו מהפוזה או השופוני, למרות שאני דווקא באמת לא אחד מאלו שנוטים לזה באמת בכבדות.
אז איך ואיפה אנחנו כן רואים בי את הפוזיונריות או השופוני כביכול?
טוב, לא פה.
פה אני פשוט מספר לכם לפעמים על החיים שלי כמו כל אחד אחר.
זה שיש לי חיים מסוג מסוים, זה לא אומר שזאת בהכרח הכוונה שלי, או שאני מנסה לעשות פוזה או שופוני.
קצת כמו כשהעניים לא באמת מנסים לעשות לנו רע על הלב כשהם מספרים לנו על הכעס שלהם על מחירי מזון הרחוב.
אז איך ואיפה ומתי בכל זאת אנחנו יכולים לראות את ה...שופוני והפוזה שלי, ככל שקיימים בי, למרות שקיימים בי במידה מועטה, כן? יש הרבה יותר גרועים.
לדוגמה בבגדים שלי אני מניח.
המלתחה היקרה כמובן.
רק בגלל שמישהו מגיע מבית מבוסס, הוא לא חייב להתלבש בבגדים יקרים, בטח שלא יקרים מאוד, נכון?
נכון.
ואני עדיין בוחר לצאת מהבית עם מה שהם בגדים ואביזרים בשווי שני חודשי שכר דירה על הגוף שלי.
חצי שנת שכר דירה, אם אני עונד את הרולקס ב-18,000 שקל שאבא קנה לי לסוויט סיקסטין.
אבל חכה, זה נעשה גרוע יותר.
יש סוגים שונים של מותגי יוקרה, ומותגי-על של יוקרה.
חלק מהמותגים נחשבים ליוקרה "שקטה", וחלק נחשבים ליוקרה "לא שקטה".
אני חושב שהטעם שלי מאוד ברור.
פליין. ורסצ'ה. דולצ'ה. אלכסנדר. עוד כמה.
אלו לא מותגי יוקרה שקטה.
אבל חכה, זה נעשה גרוע יותר.
הנה החלק הכי מדהים.
הבגדים והנעליים עצמם שאני בוחר, הדגמים הספציפיים של החברות הספציפיות, אלו דגמים צעקניים, אפילו במונחים של החברות האלו, שהן לא חברות יוקרה שקטה מלכתחילה.
דגמים צעקניים באיזה מובן?
עיצוב לדוגמה, צבע לדוגמה, חומר לדוגמה.
מי לא זוכר את נעלי הדולצ'ה וגבאנה האדומות ב-3,000 שקל מ-2024 ושעלתה תמונה שלהן ב-2025 שעוררה מהומת אלוהים, ואת מסע הרדיפה העלוב, הדוחה והחולני ביותר בהיסטוריה של אתר תפוז של אדם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך כנגד אדם ממעמד סוציו-אקונומי גבוה?
בשנה שעברה היו לי עוד דולצ'ה. הצבעים היו יחסית בסדר, שחור ולבן. אבל החומר, מומחה. החומר. הן היו משובצות בקריסטלים לבנים ושחורים לכל אורכן ורוחבן. מה שמסביר את עיקר המחיר שלהן.
השנה יש לי ורסצ'ה. הצבע? זהב. צבע הנעליים הכי קיצוני שאי-פעם לקחתי. פתאום נעלי הדולצ'ה באדום בוהק מ-2023 לא נראות כזה גרוע, נכון?
יש לי גם חגורה מעור תנין. זה חומר ועיצוב שנחשבים לא רגילים.
יש גם את החולצות. לא ניכנס לזה יותר מידי. אבל לפיליפ פליין יש לדוגמה עיצובים של חולצות עם גולגלות ענקיות, בחלק מהן יש נחש ענק שעובר בתוך החורים של העיניים והפה. אמא המומה ומזועזעת שזה מה שאני רוצה. היא גם מופתעת כמה היא צריכה לשלם על זה. היא לא חשבה שחולצות שנראות לה כל-כך מכוערות יעלו ככה.
יש גם את חולצות הורסצ'ה. אתה יודע מה זה ורסצ'ה. הם נוטים לצבעי זהב. לכיתובים גדולים של השם של המותג על החולצות, כדי שגם ממרחק 30 מטר אנשים יראו שאתה לובש ורסצ'ה.
זה בעיקר הבגדים, אתה יודע?
אני לא כל-כך כל-כך פוזיונר מעבר לבגדים, מה שמוכיח, כפי מה שתמיד טענתי, שאני לא כזה-כזה פוזיונר או בן-אדם של שופוני, כי בן-אדם שהוא באמת-באמת כזה, הוא ייקח את זה עד הסוף, אתה מבין מה אני אומר?
אה, כן. הנעליים הזולות שלי השנה הן נייק סגולות ב-700 שקל. גם בזה וגם בצבע הזה יש מן השופוני ומן הדאווין ומן ה"תראו אותי", אני מניח, למרות המחיר הזול ולמרות שמדובר באחד מפרטי המלתחה הזולה.
בסופו של דבר, ואחרי כל זה, השאלה החשובה, העקרונית והמהותית היא למה אני בוחר, ולמה אני אוהב, להתלבש ככה?
כל הדברים המיוחדים האלו בבגדים שלי. מותגי-העל, הנטייה למותגים צעקניים, הדגמים הצעקניים שאני לוקח לעיתים קרובות, הצבעים, החומרים, העיצובים.
כסף ישן בדרך כלל לא מתלבש ככה. הוא מתלבש הפוך.
שזה משהו שגם אני שמתי לב אליו, וגם לי זה עבר בראש.
חשבתי על זה והבנתי שיש שני סיבות מרכזיות שאלו הבחירות שלי.
הסיבה הראשונה היא שאני לא כסף ישן טהור.
זה לוקח דורות שלמים למשפחה אחת מורחבת להתעשר מן הקצה אל הקצה, וכולם עשירים, וכולם עשירים תמיד, וכולם היו עשירים מאז ומעולם.
עד אז אלו דילוגים ומעברים של כל אדם פרטי בתוך אותה משפחה מורחבת מהמעמד הגבוה למעמד הבינוני-הגבוה, תלוי בנסיבות, כמו מתי העושר מגיע לראשונה, הילדים עוזבים מתישהו את הבית, עד כמה ההורה העשיר תומך? האם מי שמתחתנים איתו, גם לו יש כסף? עד כמה עשיר מי שעשיר? בין כמה אנשים צריכה להתפצל הירושה? על איזה סדר גודל של עושר ושל ירושה מדובר?
אתה יודע, כל מיני כאלה.
ברמת המשפחה המורחבת, יש לנו אנשים עשירים במשפחה שלנו כבר מארבע או אפילו חמש דורות אחורה.
הכסף הגדול באמת לא הגיע עד שלוש דורות אחורה, סבא שלי.
לא נראה לי שהוא היה עשיר כשאמא שלי נולדה, או אם כן, אז יכול להיות שבקנה מידה קטן.
הוא התעשר בעיקר לאורך ילדותה של אימי.
בסוף היא עזבה את הבית, וחזרה למעמד הביניים.
בסוף הוא מת וירשנו אותו.
אז כאילו, תסתכל על אמא שלי לדוגמה.
תסתכל על המסלול המטורף שהיא עברה.
מעמד ביניים-מעמד גבוה-מעמד ביניים-מעמד גבוה.
אז אמא היא...
כסף חדש-ישן-חדש?
זה טריקי החרא הזה.
ואני מה?
כסף חדש-ישן או אולי ישן-חדש או משהו.
כי כבר מאז שנולדתי ואף עשרות שנים קודם לכן, הכסף תמיד היה שם, ברמת המשפחה המורחבת. ואפילו כשנולדתי, היינו מעמד בינוני-גבוה, ולא מעמד בינוני רגיל, כן?
השאלה היא מתי הכסף הגיע, בקנה מידה שמספיק בשביל להגדיר אותנו כעשירים, כדי שנהיה עשירים, ברמת המשפחה הגרעינית?
טוב, אני לא בתוך החשבונות בנק של ההורים שלי, אבל כנראה כשסבא שלי נפטר זה היה כשעברנו את סף העושר, כך אני מעריך.
אז אני לא כסף ישן טהור, כשחושבים על זה.
ואולי מפה, לפחות חלק מההפגנתיות כלפי חוץ של הכסף שלי, בבגדים שלי.
מעבר לזה, יש עוד סיבה למה אני מתלבש ככה.
והיא אפילו יותר מרכזית.
זה פשוט אני.
ככה אני אוהב להתלבש.
זה מה שאני אוהב.
זה הבן-אדם. זאת האישיות. זה האופי. זה הסגנון.
אני פשוט אוהב את הגולגלות של פליין. אני פשוט אוהב את הכיתובים הגדולים של "ורסצ'ה" על חולצות הורסצ'ה.
אני אוהב את החומרים המיוחדים.
אני אוהב את העורות. אני אוהב את האבנים.
אני אוהב את הצבעים הצעקניים.
אני אוהב את האדום, את הסגול ואת הזהב.
אני אוהב את זה.
אני פשוט אוהב את זה.
זה פשוט מי שאני.
הבגדים והנעליים שלי מייצגים אותי ואת האני האמיתי.
ולפחות חלק מהחומרים האלו, הצבעים האלו, המותגים האלו והסגנונות האלו, כבר פשוט לא יתאימו יותר כשאגיע לגיל 30, וכשכבר לא אהיה ילד.
ולכן דווקא עכשיו, זה הכי הזמן שלי הכי לעוף על עצמי.
וזה מה שאני רוצה ואוהב.
ולכן וכנראה ובסוף, עדיין הייתי מתלבש ככה וזה עדיין היה הסגנון שלי, גם אם הייתי עשיר של הכסף הכי חדש שיכול להיות, כמו אם לדוגמה אתמול בבוקר הייתי זוכה בפרס הראשון בלוטו וגם אם הייתי הכסף הכי ישן ופרהיסטורי שרק אפשר לחשוב עליו, כמו לדוגמה אם הייתי בן לאחת ממשפחות האצולה של אירופה שהם עשירים באופן רציף כבר אלף שנה לאחור ויותר.
