*לכן=לכם(כעע). הפרק בהודעות
שעה עברה, ואחריה שעה נוספת ואז עוד אחת. למה אני לא מתעוררת? היא חשבה בתיסכול והביטה על חבורה של תלמידים צוחקים לא רחוק ממנה. הסיוט הנוראי אליו נקלעה לא רצה להסתיים. דודתה מגיעה מחר, היא תהיה שומרת הסוד שלה, אחרי הכל, היא תצטרך לחיות איתה עכשיו. לורי שיחזרה במוחה שוב ושוב מה שסיפרו לה ובכל פעם הדברים נראו לה פחות הגיוניים. מתלמידה רגילה לחלוטין, בעלת משפחה אוהבת ואפילו כמה חברים, היא הפכה ליתומה שחייבת לעזוב הכל מפני שהקוסם האפל ביותר רוצה לקרוא את מחשבותיה. התלמידים נכנסו לטירה, חזרה ללימודים. לורי התכוונה לשבת שם עד הבוקר הבא, היא לא רצתה לחזור חזרה לטירה, לספר לרמוס ולאחרים שהיא עוזבת, אך אסרו עליה לצאת מהטירה אחרי רדת החשיכה. בחוסר ברירה היא קמה על רגליה, התמתחה ופנתה ללכת לטירה. היא הלכה לעט, מנסה למשוך את הזמן. היא נכנסה לאולם הגדול ופנתה לכיוון המגדל של גריפינדור. - "לורי!" מישהו קרא לה...היא לא זיהתה את הקול הזה מיד, היא הייתה יותר מדי שקועה בעצמה בשביל לזהות קולות או פרצופים. "היי, חכי, לורי!!!" מישהו כמעט התנגש בה, הנער הגבוה בעל השיער המבולגן הביט עליה בדאגה. - "ג'יימס..." היא מילמלה, מאוכזבת מכך שלא הצליחה לחמוק לחדרה בלי שיבחינו בה. - "מה קרה לך? חשבנו שתבואי לבקר את רמוס במרפאה אבל לא באת, ואז פרופסור מקונגל נכנסה ואמרה שאת עסוקה או משהו כזה, אבל את יודעת, זה נשמע קצת מוזר אז רך כף ואני חיפשנו אותך בכל הטירה ולא מצאנו, הוא אפילו הציע ללכת לחפש אותך בהוגסמיד אבל..." היא הביטה עליו בילבול לא מבינה כמעט מילה ממה שהוא אמר. - "אני מצטערת, באמת היה לי משהו חשוב לעשות..." אחרי שהיא אמרה אותו, המשפט נראה לה מטומטם. כן...החבר שלך במרפאה והיה לך משהו חשוב לעשות, ממש נחמד. - "טוב, לא משנה, את באה עכשיו למרפאה, נכון?" הוא שאל, לא ממש מצפה לתשובה ואז המשיך, "אני לא אבוא איתך, הבטחתי ללילי שאני....אה, לא משנה. את תסתדרי, נכון?" הוא קרץ, ונעלם באותה המהירות בה הופיע. זה לא הוגן להעניש את רמוס, היא חשבה, הוא לא יודע כלום...איך אני אסביר לו שלא נוכל להתראות יותר? המחשבה על כך שהיא תצטרך להיכנס למרפאה עכשיו, להתייצב מולו ולהגיד לו את זה, גרמה לה להרגיש שהיא עומדת להיחנק. היא נשמה עמוק ונכנסה למרפאה. ********************************************************************** הוא ישב במיטתו, נשען על הכרית הלבנה, ניצוץ נדלק לשנייה בעיניו כשהוא הבחין בלורי, אך הניצוץ כבה ברגע שהוא ראה את עיניה. בתחילת אשפוזו של רמוס הוא חשב שלא מרשים לה לבוא לבקר אותו כל כך מוקדם, אחרי הכל אין לה גלימת היעלמות כמו לחבריו והיא בטח תבוא אחרי שהשיעורים יסתיימו. לאחר כמה ימים הוא חיכה, מציץ בחוסר סבלנות לעבר הדלת, נדרך כל פעם כששמע צעדים מתקרבים למרפאה. ואז פרופסור מקגונגל הייתה נכנסת, אומרת שלורי עסוקה ולא יכולה לבוא. רמוס הריח את ריח השקר הקליל כשהיא אמרה זאת, היא הסתירה משהו, עיניה היו מודאגות מדי. פעם אחת כשפיטר נשאר איתו, ג'יימס וסיריוס התנדבו ללכת לחפש אותה. סיריוס סיפר שהוא מצא דרך להפוך את האופנוע שלו לבלתי נראה, ועכשיו הם יכולים לדהור עליו בשטחי הוגוורטס בלי בעיה. בסוף הם עוד ידרסו מישהו, אני מקווה שזה לא יהיה אחד המורים...חשב רמוס כשסיריוס סיפר לו בפעם הראשונה על הפטנט. הוא חשד שקרה משהו, משהו שלא מספרים לו. הוא שמח כשסיריוס סיפר לו כי לא קרה דבר ללורי והודיע לו שהוא הופיע בזמן, אחרת הכל היה יכול להיגמר הרבה יותר גרוע. ******************************************************************** היא הביטה בו כמה דקות בלי להגיד דבר. עיניו הגדולות הביטו עליה בעצב, כמו נאשם המחכה לגזר הדין, היא חשבה. - "היי" הוא אמר בשקט, וניסה לעלות חיוך על שפתיו. - "מה שלומך?" היא אמרה, מרגישה את המתח הכבד ביניהם. - "ושלומך?" הוא השיב לה בשאלה, מתחמק מן התשובה. קולו היה סדוק ומלא עצב. לא יכול להיות שהוא יודע...היא חשבה והתיישבה על קצה מיטתו. רמוס נראה חיוור וחולני יותר מתמיד, העיגולים השחורים מתחת לעיניו בשילוב עם המבט העצוב גרמו לו להראות תשוש מתמיד. הוא החזיק בידו עטיפה ריקה של חפיסת שוקולד, המיטה היתה מלאה בהם, כל הסוגים והטעמים. אני מקווה שאין כזה דבר "הרעלת שוקולד" היא חשבה לעצמה. היא לקחה את ידו שהייתה קרה למרות שהטמפרטורה במרפאה היתה חמימה. היא העבירה את אצבעותיה על כף ידו הצנומה, לא מביטה בו, הדמעות שהציפו את עיניה זלגו למרות שהיא ניסתה לעצור אותם בכל כוחה. הוא התרומם מעט ועטף אותה בזרועותיו, הדמעות שלה הרטיבו את פניו וכתפו, או שאלה היו הדמעות שלו? - "אז מה יהיה עכשיו?" הוא שאל בקול יבש אחרי זמן מה. לורי הרימה את ראשה ולחשה: - "אני חייבת לנסוע מחר." - "לכמה זמן?" הוא שאל בשקט, אבל לורי חשדה שהוא כבר יודע את התשובה. - "כנראה לתמיד." המילים האלה הידהדו בראשה וגרמו לדמעות לפרוץ שוב, לראשונה היא נאלצה להודות בכך שהיא לא נמצאת בעוד סיוט, שהמציאות היא אכזרית ומציאותית מתמיד. מחר, היא תעזוב את הוגוורטס לתמיד. - "יהיה בסדר," הוא הסיט את השיער שנפל על עיניה והביט בה. הביטחון בו אמר את הדברים הדהים אותה. היא שקעה לתוך עיני הדבש שלו כמו שתינוקות שוקעים לשינה מתוקה וחסרת דאגות. רמוס ידע איך להרגיע אותה, המילים הפשוטות, "יהיה בסדר," נתנו לה תחושה של ביטחון. היא העבירה את ידה בשיערו וחייכה, "יהיה בסדר" היא אמרה. מדאם פומפרי נכנסה וסימנה ללורי שהיא חייבת ללכת, רמוס היה חייב להישאר במרפאה עד הבוקר. לורי קמה ממיטתו של רמוס וחייכה אליו בעצב. -" נתראה בבוקר" הוא אמר כשהיא יצאה. ********************************************************************** הלב שלו התרסק לאלפי רסיסים כשהיא יצאה. לפני זה, הוא חשב שאין דבר כואב יותר מלהשתנות לאדם זאב, הוא לא ידע שאפשר להרגיש כאב כל כך חד ועמוק בפנים. אפילו אז, בסימטת דיאגון, כשהוא בא לאוליוונדרס כדי לקנות את השרביט הראשון שלו, והמוכר הזקן הביט עליו בבוז ואמר שהוא לא מוכר שרביטים למפלצות מלוכלכות כמוהו, הכאב והעלבון לא היה כה גדול. לראשונה בחייו הוא הצטער שהלילה הירח אינו מלא, להיות זאב היה יכול להיות הרבה יותר קל הלילה, הוא חשב.