הפינה של טוהר
- פותח הנושא טוהרtoar
- פורסם בתאריך
../images/Emo63.gifד"ת וקישור לפרשת "בא"
אם בפרשה הקודמת קיבלנו פוקוס ברור על מכות מצרים, הרי שבאותה מידה ניתן לומר שבפרשת השבוע קיים פוקוס על המצוות השונות סביב קורבן הפסח וציון ליל היציאה ממצרים. הפרשה שלנו משופעת במצוות עשה ולא-תעשה כשרובם ככולם עוסקות בעצם בפרטים שסביב הפסח. ספר החינוך שמיוחס לרא"ה-ר' אהרון הלוי, הוא אחד הספרים הכי ידועים, בין ספרי מניית תרי"ג המצוות של תורה שבכתב (שנערכו רק לאחר שהשתקעה הקביעה בחז"ל שאכן יש מספור כנ"ל למצוות מהתורה: "דרש רבי שמלאי - שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם." כשמצד שני קמו לכך מבקרים, ביניהם למשל האבן עזרא) באופן טבעי, הפרשה שלנו מספקת הרבה דפים בספר. אחד הדברים שמייחדים את הספר הזה לעומת ליקוטים אחרים הוא שעל כל מצווה, מלבד הסבר כללי שלה, מצוי גם "טעם" למצווה, ביאור שמנסה לקרב להבנת האדם את מה שעומד מאחריה. כבר בתחילת הקטע של מצוות הפסח מעיר בעל החינוך שטעמי המצוות שעוסקות בפרטי הפסח הוא כדי להדגיש את מעמד החירות וההפיכה לעם שהתרחשה בעת היציאה ממצרים, ובעצם בכל מצווה מבאר איך גם היא, בדרך שלה, מהווה תזכורת ל"שיחלוף" שעברו ישראל מכבושים לבעלי מעמד עצמאי ולכלל הניסים שקשורים לכך. למשל, בביאור המצווה:"ועצם לא תשברו בו"(=איסור לשבור את עצמות קורבן הפסח בעת אכילתו) מטעים החינוך: "משורשי המצווה לזכור ניסי מצרים כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשבר ככלבים... ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים, ממלכת כהנים, ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם" ופה מחליט בעל החינוך להרחיב, ומנצל שאלה מתבקשת, כדי להדגיש רעיון מחשבתי בשאלת היחס בין מעשי בני האדם לפנים(-מלשון "פנימה") שלהם. קיימות אסכלות שטענו לניתוק בין האדם למעשיו, כלומר שהמעשים שאדם מבצע הם עניין חיצוני לאדם, ולכן לא עליהם הדגש שלו. הפילוסוף בתחילת ספר הכוזרי של ריה"ל, מדגיש שעיקר יעודו של האדם בעולם הוא לנסות לטפס לשיא היכולות האינטלקטואליות, כולל כמובן מידות מתאימות, כאשר הקטע של מעשי היום-יום שמובילים אותו הוא תחום יחסית פתוח. כלומר, אין חשיבות להגדיר בבירור אילו מעשים ראוי לאדם לנקוט כל עוד הוא מכוון את החשיבה שלו בכיוון הנכון. לעומת טענות שכאלה, בא בעל החינוך וטוען: "ואל תחשוב בני לתפוס על דברי ולומר, ולמה יצווה אותנו השם לעשות כל אלה לזכרון אותו נס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתינו... כי לא מחכמה תתפסני על זה ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן... דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע. ואפלו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפלו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים...אם אולי יעסק תמיד בדברים של דפי...ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעלותיו, כמו שאמרנו..." כלומר, בין מעשי האדם למחשבותיו והכרתו קיימים יחסי-גומלין מובנים(-מלשון "מובנה"). הלב נמשך אחרי המעשה. אי אפשר לנתק ביניהם. לכן, למשל, הקב"ה ציווה על כל כך הרבה מצוות פרטניות של זכרון יציאת מצרים באווירה מסויימת, כי העיסוק המעשי הבלתי פוסק בכך חייב יהיה להשפיע על המבצע אותו. לפי בעל החינוך, האדם לא יכול להפריד את עצמו למר הייד במעשיו וד"ר ג'קיל בהשקפותיו. המעשים בהם הוא בוחר למלא את יומו הם אלו שבסופו של דבר גם ישפיעו את מחשבתו. שבת שלום
-טוהר- ולפני הקישור להפעם- קצת דברי הקדמה בהמשך לידיעה שהתפרסמה השבוע, בדבר ניהול הספרדים תביעה נגד שרים ומפקדי צבא מישראל (על "פשעים נגד אנושות הטרור"), הנה עוד ידיעה על תביעה "פיקנטית" נגד ישראל, שעליה אפשר לומר בבירור: "רבותי ההיסטוריה חוזרת"
אם בפרשה הקודמת קיבלנו פוקוס ברור על מכות מצרים, הרי שבאותה מידה ניתן לומר שבפרשת השבוע קיים פוקוס על המצוות השונות סביב קורבן הפסח וציון ליל היציאה ממצרים. הפרשה שלנו משופעת במצוות עשה ולא-תעשה כשרובם ככולם עוסקות בעצם בפרטים שסביב הפסח. ספר החינוך שמיוחס לרא"ה-ר' אהרון הלוי, הוא אחד הספרים הכי ידועים, בין ספרי מניית תרי"ג המצוות של תורה שבכתב (שנערכו רק לאחר שהשתקעה הקביעה בחז"ל שאכן יש מספור כנ"ל למצוות מהתורה: "דרש רבי שמלאי - שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה, שלוש מאות וששים וחמש לאווין כמניין ימות החמה, ומאתים וארבעים ושמונה עשה כנגד איבריו של אדם." כשמצד שני קמו לכך מבקרים, ביניהם למשל האבן עזרא) באופן טבעי, הפרשה שלנו מספקת הרבה דפים בספר. אחד הדברים שמייחדים את הספר הזה לעומת ליקוטים אחרים הוא שעל כל מצווה, מלבד הסבר כללי שלה, מצוי גם "טעם" למצווה, ביאור שמנסה לקרב להבנת האדם את מה שעומד מאחריה. כבר בתחילת הקטע של מצוות הפסח מעיר בעל החינוך שטעמי המצוות שעוסקות בפרטי הפסח הוא כדי להדגיש את מעמד החירות וההפיכה לעם שהתרחשה בעת היציאה ממצרים, ובעצם בכל מצווה מבאר איך גם היא, בדרך שלה, מהווה תזכורת ל"שיחלוף" שעברו ישראל מכבושים לבעלי מעמד עצמאי ולכלל הניסים שקשורים לכך. למשל, בביאור המצווה:"ועצם לא תשברו בו"(=איסור לשבור את עצמות קורבן הפסח בעת אכילתו) מטעים החינוך: "משורשי המצווה לזכור ניסי מצרים כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשבר ככלבים... ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים, ממלכת כהנים, ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים נקבע בנפשותינו הדבר לעולם" ופה מחליט בעל החינוך להרחיב, ומנצל שאלה מתבקשת, כדי להדגיש רעיון מחשבתי בשאלת היחס בין מעשי בני האדם לפנים(-מלשון "פנימה") שלהם. קיימות אסכלות שטענו לניתוק בין האדם למעשיו, כלומר שהמעשים שאדם מבצע הם עניין חיצוני לאדם, ולכן לא עליהם הדגש שלו. הפילוסוף בתחילת ספר הכוזרי של ריה"ל, מדגיש שעיקר יעודו של האדם בעולם הוא לנסות לטפס לשיא היכולות האינטלקטואליות, כולל כמובן מידות מתאימות, כאשר הקטע של מעשי היום-יום שמובילים אותו הוא תחום יחסית פתוח. כלומר, אין חשיבות להגדיר בבירור אילו מעשים ראוי לאדם לנקוט כל עוד הוא מכוון את החשיבה שלו בכיוון הנכון. לעומת טענות שכאלה, בא בעל החינוך וטוען: "ואל תחשוב בני לתפוס על דברי ולומר, ולמה יצווה אותנו השם לעשות כל אלה לזכרון אותו נס, והלא בזכרון אחד יעלה הדבר במחשבתינו... כי לא מחכמה תתפסני על זה ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן... דע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם אם טוב ואם רע. ואפלו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב... כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפלו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים...אם אולי יעסק תמיד בדברים של דפי...ישוב לזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור, כי ידוע הדבר ואמת שכל האדם נפעל כפי פעלותיו, כמו שאמרנו..." כלומר, בין מעשי האדם למחשבותיו והכרתו קיימים יחסי-גומלין מובנים(-מלשון "מובנה"). הלב נמשך אחרי המעשה. אי אפשר לנתק ביניהם. לכן, למשל, הקב"ה ציווה על כל כך הרבה מצוות פרטניות של זכרון יציאת מצרים באווירה מסויימת, כי העיסוק המעשי הבלתי פוסק בכך חייב יהיה להשפיע על המבצע אותו. לפי בעל החינוך, האדם לא יכול להפריד את עצמו למר הייד במעשיו וד"ר ג'קיל בהשקפותיו. המעשים בהם הוא בוחר למלא את יומו הם אלו שבסופו של דבר גם ישפיעו את מחשבתו. שבת שלום
בוא אל פרעה
כדרכי אני חייב להדגיש, שאין לי כוונה להתחרות עם טוהר. עוד לא זכיתי להגיע למדרגתו. לא באתי אלא להוסיף נוסיף נופך משלי על החסד האנושי בפרשת השבוע. כיוון שטוהר הקדים אותי הפעם והשבוע לא הכנתי דבר "מקוצר רוח ומעבודה קשה", לא נשאר לי אלא להגיב לדבריו ולקשר אותם לנושא שלי. אם בפרשת "וארא" הפוקוס היה על עשרת המכות
, ששבעה מתוכן תוארו שם, הרי פרשת "בוא" מסיימת את תיאור המכות ב"מכת בכורות". כמו בחושך גם במכה זאת בא לידי ביטוי "היד הגדולה". "ולכל בני ישראל היה אור
במושבותם" משמעו, שבני ישראל לא סבלו משום מגבלה. הם יכלו להיות בחדר אחד עם המצרים אולם להם היה אור ולאלה היה חושך. אבל זה "קטן" לעומת מכת בכורות. מטבע הדברים, כאשר קיימת מגיפה,
היא איננה מבחינה בין צדיק
לרשע
אלא פוגעת בכולם. ואילו כאן: "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו
הציל". עכשיו פרעה מתחנן לפניהם: "קומו! צאו מתוך עמי! גם אתם, גם בני ישראל". מהו החסד כאן? לא רק היציאה מעבדות לחירות אלא הגאולה
משעבוד מצרים. אילו חלילה היו נשארים שם עוד שנה אחת, לא היו נגאלים לעולם. בהמשך מצווה התורה: "החודש הזה לכם... דברו אל כל עדת ישראל לאמור: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית" . מדוע דווקא שה? כי השה היה ה"עבודה זרה" של המצרים ("הן מזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?!"). הקב"ה ביקש להודיע את כוחו לעם ישראל: 5 ימים היה קשור למיטותיהם של בני ישראל והמצרים מסתכלים עליו ואין לאל ידם לעשות מאומה כנגד הביזיון הנורא של "חילול הקודש". גם בפרשה זאת אנו רואים את התגלות מידת החסד על עם ישראל כפי שנראה בכל התורה. המשך בשבוע הבא. שבת שלום!
כדרכי אני חייב להדגיש, שאין לי כוונה להתחרות עם טוהר. עוד לא זכיתי להגיע למדרגתו. לא באתי אלא להוסיף נוסיף נופך משלי על החסד האנושי בפרשת השבוע. כיוון שטוהר הקדים אותי הפעם והשבוע לא הכנתי דבר "מקוצר רוח ומעבודה קשה", לא נשאר לי אלא להגיב לדבריו ולקשר אותם לנושא שלי. אם בפרשת "וארא" הפוקוס היה על עשרת המכות
ואברהם זקן בא בימים
מתנצל תחילה על מעט הבלאגן ואי הסדר עקב הקישור הישיר להודעותיו של טוהר. העיקר הכוונה. כדי שלא אשכח, האיור המצורף - באדיבותו של יוני גרשטיין (כל הזכויות שמורות). השבוע (נכון לשעה זאת: בשבוע שחלף) נפטר אדם יקר - ח.כ. אברהם רביץ ז"ל. מעולם לא הייתי מתומכיו הפוליטיים. בפעם היחידה, שהצבעתי לאגודת ישראל (כך נקראה אז), דגל התורה רצה ברשימה נפרדית. בכל זאת אני רוצה לדבר על אברהם האיש ועל מידת החסד, שבערה בכל עצמותיו. הרב רביץ ז"ל נולד בת"א הקטנה של "אותם הימים", שמוסדות תורה וחסד היו בה (ואף אנוכי ביליתי בה 7 שנים מימי ילדותי, כפי שכתבתי במוצ"ש שעברה). בצעירותו - למרות אי הנוחות מצד ראשי הישיבות, שבהן למד, שירת בלח"י, כשכל מטרתו הייתה לגרש את הבריטים מהארץ. לאחר מכן התגייס לצה"ל (עוד לפני הקמת הנח"ל הרדי) ומכאן החלה פעילותו הציבורית לנסוק. נושא התשובה בער בעצמותיו ומשום כך ייסד את המחלקה הישראלית בישיבת "אור שמח" (לחוזרים בתשובה) ולאיר מכן נתמנה לעמוד בראשה. הוא והרב איקא ישראלי, שהיה למעשה החוזר בתשובה המפורסם הראשון בתקופה, שבה חזרו בתשובה אומנים ידועים כמו הרב מרדכי (פופיק) ארנון, שהיה חבר ב"שלישיית התאומים, והרב אורי זוהר, שהיה בדרן ידוע ופופולארי מאוד, הקימו תחילה גרעין של שיעורי תורה בביתם ורק משצר היה המקום מלהכיל את כל המידפקים על דלתותיהם עברו למסגרת ממוסדת. שולחנו היה מלא תמיד באורחים, שרובם היו חילוניים. הם אהבו את הרב רביץ ונהנו לסעוד איתו בשבתות וחגים. אף אחד לא נצטווה, שלא לחלל שבת בכל צורה שהיא, אולם רבים נמנעו מכך משום יחס של כבוד והערכה לאיש. כל הליכותיו של הרב רביץ היו בנחת. אילו היו שואלים אותו אישית, היה מעדיף להימנע מלחוקק חוקים דתיים כפייתיים ולעסוק בהסברה, שהתועלת שבה הייתה מרובה מעל כל חוק. אומנם סביר להניח, שלא הכל היו מסכימים לדעתו, אבל הכל היו מכבדים אותו. אחד החוקים הידועים, שאותם העביר בכנסת, היה "חוק טל" הידוע. להזכיר את השתלשלות העניינים. מאז ימי בן-גוריון היו תלמידי הישיבות הגבוהות, ש"תורתם אומנותם" פטורים משירות צבאי בהתאם לתקנה של שר הביטחון דאז (בן-גוריון). כנראה בן-גוריון לא שיער, שיגיע היום ושיעור הפטורים יגיע לשיעורים אינפלציוניים בו בזמן, שלא כל הפטורים התכוונו לשם שמים דווקא, וחלק לא מבוטל מהם עסק בעבודות צדדיות ובלבד שלא להתגייס לצה"ל. רביץ ז"ל אף היה שותף לוועדת טל, שישבה על המדוכה בעקבות בג"ץ, שחייב את הכנסת להגדיר את מעמדם של בני הישיבות בחוק. "חוק טל" מעולם לא עמד בלב הקוצנזוס החרדי ורוב הרבנים ראו בו את הרע במיעוטו. עם זאת היו מעט רבנים, שלחמו בנחרצות נגד החוק ולא מעט מאלה אף יצאו חוצץ נגדו ודרשו להעבירו מכהונתו בכנסת. הרב רביץ לא התייאש והמשיך בדרכי הנועם שלו גם נגד אלה, ש"בחשו בקדרה" נגדו חהסביר עד כמה חשוב החוק לנוכח הסכנה של פסיקת הבג"ץ נגד בחורי הישיבות. חוק זה אולי לא צמצם בהרבה את מספרם של בני הישיבות, שלא התגייסו לצה"ל, אבל לפחות הפחית את המתח ואת הסכנה שבהתערבות בג"ץ בנושא זה. למרות כל זאת גם בפעילותו העניפה בכנסת השתדל למעט בדיבור בדברים, שלא נתבקש לדבר. משום כך לא נשמעה ממנו אף פעם התייחסות שלילית לחילוניים או לכל קבוצה אחרת, שהשקפותיה נגדו את דעותיו. בשנות החמישים היה פעיל בארגון "יד לאחים", שעסק באותם ימים בחינוך ילדי העולים. מחזה מפחיד היה, כאשר ראה את ילדי העולים, שחלקם - פיאותיהם המסולסלות טרם נגזזו, אולם הכיפה שלראשם כבר הוסרה. אלה היו הימים של שלטון מפא"י הידוע, שראה בילדי העולים (במיוחד מתימן וממרוקו) מעין סוג ב' של ילדים ממשפחות פרימיטיביות (אומנם בארצות אלו לא היה "חוק חינוך חובה" אבל שמירה על ערכי היהדות הייתה מעל לכל חוק), ולכן הרשו לעצמם להעביר את הילדים לקיבוצים חילוניים (אחד מהם הוא קיבוץ עין שמר) על מנת שיינקו מתרבות חדשה ויהיו אנשים "מודרניים" ו"מתקדמים". הרב רביץ ז"ל לחם בכל כוחו בגזירות אלו ולא נח ולא שקט עד אשר הצליח להשיג תרומה נכבדה לרכישת ציציות וכיפות עבור הילדים. כאמור לא תמיד אפשר היה להסכים עם דעותיו אבל תמיד אפשר היה להסכים, שאפשרי בהחלט "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הדברים הנ"ל מעובדים מ"מקור ראשון". שיר השבוע מוקדש לתל אביב של אותם הימים (שבהם גם אני גרתי שם): גן השיקמים. השיר היפהפה זכה לכמה ביצועים יפים: במקור ביצעה אותו ריקה זראי, גם יזהר כהן ביצע אותו וכאן הבאתי עוד ביצוע יפה של אריק סיני. דמיינו לעצמכם את העיר תל-אביב בלי בניינים גבוהים, בלי כבישים, בלי אינספור מכוניות דוהרות, אוטובוסים מרעישים ומפיצי עשן והמוני אנשים ברחובות. כך תיאר את העיר יצחק יצחקי בשירו "גן השקמים": גן השקמים מילים: יצחק יצחקי לחן: יוחנן זראי היה היו כאן פעם שקמים, חולות מסביב וגם נוף. העיר תל אביב של אותם הימים היתה בית בודד על החוף. ויש לפעמים נערכו ישיבות מתחת שקמים אז בצל, וליד העצים צחקו הבנות וענו בזמרה: "הי ילל". פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השקמים. היו גם כאלה אי אז בימים. גדלה תל אביב מסביבה פרברים הכל בה תוכנן ונבדק. נבנו בה כבישים נשכחו השקמים והלבין אז ראשם מאבק. הכל כאן נבנה בקצבו של הדור - חנויות ובתי שחקים, אך רק אם נפנה מבטנו אחרו, ניזכר בשקמים ירוקים. פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השקמים. היו גם כאלה אי אז בימים. היום השקמים נעלמו ואינם - רק שלט את שמם עוד מזכיר, כמה ציפורים וספסל מיותם ניצב בליבה של העיר. ומושך הוא אליו, כשהערב יורד ועולים במרום כוכבים, קבצן מן הרחוב או הלך בודד או זוג צעירים אוהבים. פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השקמים. היו גם כאלה אי אז בימים השיר נכתב בתחילת שנות ה- 50. הדובר מציין את השינוי הגדול שחל בעיר מאז שהיא נוסדה בשנת 1909, והוא מתגעגע לימי גן השקמים הרחוקים. המשורר מדגיש את הגעגועים העזים שלו באמצעות השימוש בפעלים רבים בזמן עבר לכל אורך השיר: "נערכו", "צחקו", "תוכנן", "נבדק", "נבנה", "נעלמו". בשיר יש גם ביטוים רבים אחרים שמעוררים תחושה חזקה של תקופה רחוקה ואחרת: "היו היו", "הייתה", "אי אז בימים", "נפנה מבטנו אחור". בבית הרביעי של השיר הדובר מצטער על כך שבתל-אביב לא נותרו שקמים, השקמים "נעלמו". עץ שיקמה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18456 לא רחוק מהמקום, שבו גרתי בעבר, ולא הרחק מתחנת המוצא של קו 61, שהיה למעשה קו מפוצל: זרוע א' לבני ברק וזרוע ב' לרמת יצחק (כיום קו 62), שאליון היינו מגיעים מבני ברק של פעם ברדכנו ל"שוק בצלאל" ול"שוק הכרמל". הדובר בשיר נזכר בדמיונו בתל-אביב אחרת, כשהיא הייתה עוד עיר צעירה. בבית הראשון של השיר הדובר מזכיר בגעגוע את עצי השקמים, את החולות ואת הנוף של תל-אביב בימיה הראשונים. במקום מאות הבניינים וגורדי השחקים, עשרות בתי-הקפה והחנויות בתל-אביב של היום, תל-אביב של אז הייתה רק "בית בודד על החוף", אנשים היו נפגשים בחוץ בצל עצי השקמה, חבורות חבורות, משוחחים, צוחקים, ושרים משירי ארץ ישראל.
מתנצל תחילה על מעט הבלאגן ואי הסדר עקב הקישור הישיר להודעותיו של טוהר. העיקר הכוונה. כדי שלא אשכח, האיור המצורף - באדיבותו של יוני גרשטיין (כל הזכויות שמורות). השבוע (נכון לשעה זאת: בשבוע שחלף) נפטר אדם יקר - ח.כ. אברהם רביץ ז"ל. מעולם לא הייתי מתומכיו הפוליטיים. בפעם היחידה, שהצבעתי לאגודת ישראל (כך נקראה אז), דגל התורה רצה ברשימה נפרדית. בכל זאת אני רוצה לדבר על אברהם האיש ועל מידת החסד, שבערה בכל עצמותיו. הרב רביץ ז"ל נולד בת"א הקטנה של "אותם הימים", שמוסדות תורה וחסד היו בה (ואף אנוכי ביליתי בה 7 שנים מימי ילדותי, כפי שכתבתי במוצ"ש שעברה). בצעירותו - למרות אי הנוחות מצד ראשי הישיבות, שבהן למד, שירת בלח"י, כשכל מטרתו הייתה לגרש את הבריטים מהארץ. לאחר מכן התגייס לצה"ל (עוד לפני הקמת הנח"ל הרדי) ומכאן החלה פעילותו הציבורית לנסוק. נושא התשובה בער בעצמותיו ומשום כך ייסד את המחלקה הישראלית בישיבת "אור שמח" (לחוזרים בתשובה) ולאיר מכן נתמנה לעמוד בראשה. הוא והרב איקא ישראלי, שהיה למעשה החוזר בתשובה המפורסם הראשון בתקופה, שבה חזרו בתשובה אומנים ידועים כמו הרב מרדכי (פופיק) ארנון, שהיה חבר ב"שלישיית התאומים, והרב אורי זוהר, שהיה בדרן ידוע ופופולארי מאוד, הקימו תחילה גרעין של שיעורי תורה בביתם ורק משצר היה המקום מלהכיל את כל המידפקים על דלתותיהם עברו למסגרת ממוסדת. שולחנו היה מלא תמיד באורחים, שרובם היו חילוניים. הם אהבו את הרב רביץ ונהנו לסעוד איתו בשבתות וחגים. אף אחד לא נצטווה, שלא לחלל שבת בכל צורה שהיא, אולם רבים נמנעו מכך משום יחס של כבוד והערכה לאיש. כל הליכותיו של הרב רביץ היו בנחת. אילו היו שואלים אותו אישית, היה מעדיף להימנע מלחוקק חוקים דתיים כפייתיים ולעסוק בהסברה, שהתועלת שבה הייתה מרובה מעל כל חוק. אומנם סביר להניח, שלא הכל היו מסכימים לדעתו, אבל הכל היו מכבדים אותו. אחד החוקים הידועים, שאותם העביר בכנסת, היה "חוק טל" הידוע. להזכיר את השתלשלות העניינים. מאז ימי בן-גוריון היו תלמידי הישיבות הגבוהות, ש"תורתם אומנותם" פטורים משירות צבאי בהתאם לתקנה של שר הביטחון דאז (בן-גוריון). כנראה בן-גוריון לא שיער, שיגיע היום ושיעור הפטורים יגיע לשיעורים אינפלציוניים בו בזמן, שלא כל הפטורים התכוונו לשם שמים דווקא, וחלק לא מבוטל מהם עסק בעבודות צדדיות ובלבד שלא להתגייס לצה"ל. רביץ ז"ל אף היה שותף לוועדת טל, שישבה על המדוכה בעקבות בג"ץ, שחייב את הכנסת להגדיר את מעמדם של בני הישיבות בחוק. "חוק טל" מעולם לא עמד בלב הקוצנזוס החרדי ורוב הרבנים ראו בו את הרע במיעוטו. עם זאת היו מעט רבנים, שלחמו בנחרצות נגד החוק ולא מעט מאלה אף יצאו חוצץ נגדו ודרשו להעבירו מכהונתו בכנסת. הרב רביץ לא התייאש והמשיך בדרכי הנועם שלו גם נגד אלה, ש"בחשו בקדרה" נגדו חהסביר עד כמה חשוב החוק לנוכח הסכנה של פסיקת הבג"ץ נגד בחורי הישיבות. חוק זה אולי לא צמצם בהרבה את מספרם של בני הישיבות, שלא התגייסו לצה"ל, אבל לפחות הפחית את המתח ואת הסכנה שבהתערבות בג"ץ בנושא זה. למרות כל זאת גם בפעילותו העניפה בכנסת השתדל למעט בדיבור בדברים, שלא נתבקש לדבר. משום כך לא נשמעה ממנו אף פעם התייחסות שלילית לחילוניים או לכל קבוצה אחרת, שהשקפותיה נגדו את דעותיו. בשנות החמישים היה פעיל בארגון "יד לאחים", שעסק באותם ימים בחינוך ילדי העולים. מחזה מפחיד היה, כאשר ראה את ילדי העולים, שחלקם - פיאותיהם המסולסלות טרם נגזזו, אולם הכיפה שלראשם כבר הוסרה. אלה היו הימים של שלטון מפא"י הידוע, שראה בילדי העולים (במיוחד מתימן וממרוקו) מעין סוג ב' של ילדים ממשפחות פרימיטיביות (אומנם בארצות אלו לא היה "חוק חינוך חובה" אבל שמירה על ערכי היהדות הייתה מעל לכל חוק), ולכן הרשו לעצמם להעביר את הילדים לקיבוצים חילוניים (אחד מהם הוא קיבוץ עין שמר) על מנת שיינקו מתרבות חדשה ויהיו אנשים "מודרניים" ו"מתקדמים". הרב רביץ ז"ל לחם בכל כוחו בגזירות אלו ולא נח ולא שקט עד אשר הצליח להשיג תרומה נכבדה לרכישת ציציות וכיפות עבור הילדים. כאמור לא תמיד אפשר היה להסכים עם דעותיו אבל תמיד אפשר היה להסכים, שאפשרי בהחלט "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הדברים הנ"ל מעובדים מ"מקור ראשון". שיר השבוע מוקדש לתל אביב של אותם הימים (שבהם גם אני גרתי שם): גן השיקמים. השיר היפהפה זכה לכמה ביצועים יפים: במקור ביצעה אותו ריקה זראי, גם יזהר כהן ביצע אותו וכאן הבאתי עוד ביצוע יפה של אריק סיני. דמיינו לעצמכם את העיר תל-אביב בלי בניינים גבוהים, בלי כבישים, בלי אינספור מכוניות דוהרות, אוטובוסים מרעישים ומפיצי עשן והמוני אנשים ברחובות. כך תיאר את העיר יצחק יצחקי בשירו "גן השקמים": גן השקמים מילים: יצחק יצחקי לחן: יוחנן זראי היה היו כאן פעם שקמים, חולות מסביב וגם נוף. העיר תל אביב של אותם הימים היתה בית בודד על החוף. ויש לפעמים נערכו ישיבות מתחת שקמים אז בצל, וליד העצים צחקו הבנות וענו בזמרה: "הי ילל". פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השקמים. היו גם כאלה אי אז בימים. גדלה תל אביב מסביבה פרברים הכל בה תוכנן ונבדק. נבנו בה כבישים נשכחו השקמים והלבין אז ראשם מאבק. הכל כאן נבנה בקצבו של הדור - חנויות ובתי שחקים, אך רק אם נפנה מבטנו אחרו, ניזכר בשקמים ירוקים. פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השקמים. היו גם כאלה אי אז בימים. היום השקמים נעלמו ואינם - רק שלט את שמם עוד מזכיר, כמה ציפורים וספסל מיותם ניצב בליבה של העיר. ומושך הוא אליו, כשהערב יורד ועולים במרום כוכבים, קבצן מן הרחוב או הלך בודד או זוג צעירים אוהבים. פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השקמים. היו גם כאלה אי אז בימים השיר נכתב בתחילת שנות ה- 50. הדובר מציין את השינוי הגדול שחל בעיר מאז שהיא נוסדה בשנת 1909, והוא מתגעגע לימי גן השקמים הרחוקים. המשורר מדגיש את הגעגועים העזים שלו באמצעות השימוש בפעלים רבים בזמן עבר לכל אורך השיר: "נערכו", "צחקו", "תוכנן", "נבדק", "נבנה", "נעלמו". בשיר יש גם ביטוים רבים אחרים שמעוררים תחושה חזקה של תקופה רחוקה ואחרת: "היו היו", "הייתה", "אי אז בימים", "נפנה מבטנו אחור". בבית הרביעי של השיר הדובר מצטער על כך שבתל-אביב לא נותרו שקמים, השקמים "נעלמו". עץ שיקמה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18456 לא רחוק מהמקום, שבו גרתי בעבר, ולא הרחק מתחנת המוצא של קו 61, שהיה למעשה קו מפוצל: זרוע א' לבני ברק וזרוע ב' לרמת יצחק (כיום קו 62), שאליון היינו מגיעים מבני ברק של פעם ברדכנו ל"שוק בצלאל" ול"שוק הכרמל". הדובר בשיר נזכר בדמיונו בתל-אביב אחרת, כשהיא הייתה עוד עיר צעירה. בבית הראשון של השיר הדובר מזכיר בגעגוע את עצי השקמים, את החולות ואת הנוף של תל-אביב בימיה הראשונים. במקום מאות הבניינים וגורדי השחקים, עשרות בתי-הקפה והחנויות בתל-אביב של היום, תל-אביב של אז הייתה רק "בית בודד על החוף", אנשים היו נפגשים בחוץ בצל עצי השקמה, חבורות חבורות, משוחחים, צוחקים, ושרים משירי ארץ ישראל.
ואברהם זקן בא בימים
מתנצל תחילה על מעט הבלאגן ואי הסדר עקב הקישור הישיר להודעותיו של טוהר. העיקר הכוונה. כדי שלא אשכח, האיור המצורף - באדיבותו של יוני גרשטיין (כל הזכויות שמורות). השבוע (נכון לשעה זאת: בשבוע שחלף) נפטר אדם יקר - ח.כ. אברהם רביץ ז"ל. מעולם לא הייתי מתומכיו הפוליטיים. בפעם היחידה, שהצבעתי לאגודת ישראל (כך נקראה אז), דגל התורה רצה ברשימה נפרדית. בכל זאת אני רוצה לדבר על אברהם האיש ועל מידת החסד, שבערה בכל עצמותיו. הרב רביץ ז"ל נולד בת"א הקטנה של "אותם הימים", שמוסדות תורה וחסד היו בה (ואף אנוכי ביליתי בה 7 שנים מימי ילדותי, כפי שכתבתי במוצ"ש שעברה). בצעירותו - למרות אי הנוחות מצד ראשי הישיבות, שבהן למד, שירת בלח"י, כשכל מטרתו הייתה לגרש את הבריטים מהארץ. לאחר מכן התגייס לצה"ל (עוד לפני הקמת הנח"ל הרדי) ומכאן החלה פעילותו הציבורית לנסוק. נושא התשובה בער בעצמותיו ומשום כך ייסד את המחלקה הישראלית בישיבת "אור שמח" (לחוזרים בתשובה) ולאיר מכן נתמנה לעמוד בראשה. הוא והרב איקא ישראלי, שהיה למעשה החוזר בתשובה המפורסם הראשון בתקופה, שבה חזרו בתשובה אומנים ידועים כמו הרב מרדכי (פופיק) ארנון, שהיה חבר ב"שלישיית התאומים, והרב אורי זוהר, שהיה בדרן ידוע ופופולארי מאוד, הקימו תחילה גרעין של שיעורי תורה בביתם ורק משצר היה המקום מלהכיל את כל המידפקים על דלתותיהם עברו למסגרת ממוסדת. שולחנו היה מלא תמיד באורחים, שרובם היו חילוניים. הם אהבו את הרב רביץ ונהנו לסעוד איתו בשבתות וחגים. אף אחד לא נצטווה, שלא לחלל שבת בכל צורה שהיא, אולם רבים נמנעו מכך משום יחס של כבוד והערכה לאיש. כל הליכותיו של הרב רביץ היו בנחת. אילו היו שואלים אותו אישית, היה מעדיף להימנע מלחוקק חוקים דתיים כפייתיים ולעסוק בהסברה, שהתועלת שבה הייתה מרובה מעל כל חוק. אומנם סביר להניח, שלא הכל היו מסכימים לדעתו, אבל הכל היו מכבדים אותו. אחד החוקים הידועים, שאותם העביר בכנסת, היה "חוק טל" הידוע. להזכיר את השתלשלות העניינים. מאז ימי בן-גוריון היו תלמידי הישיבות הגבוהות, ש"תורתם אומנותם" פטורים משירות צבאי בהתאם לתקנה של שר הביטחון דאז (בן-גוריון). כנראה בן-גוריון לא שיער, שיגיע היום ושיעור הפטורים יגיע לשיעורים אינפלציוניים בו בזמן, שלא כל הפטורים התכוונו לשם שמים דווקא, וחלק לא מבוטל מהם עסק בעבודות צדדיות ובלבד שלא להתגייס לצה"ל. רביץ ז"ל אף היה שותף לוועדת טל, שישבה על המדוכה בעקבות בג"ץ, שחייב את הכנסת להגדיר את מעמדם של בני הישיבות בחוק. "חוק טל" מעולם לא עמד בלב הקוצנזוס החרדי ורוב הרבנים ראו בו את הרע במיעוטו. עם זאת היו מעט רבנים, שלחמו בנחרצות נגד החוק ולא מעט מאלה אף יצאו חוצץ נגדו ודרשו להעבירו מכהונתו בכנסת. הרב רביץ לא התייאש והמשיך בדרכי הנועם שלו גם נגד אלה, ש"בחשו בקדרה" נגדו חהסביר עד כמה חשוב החוק לנוכח הסכנה של פסיקת הבג"ץ נגד בחורי הישיבות. חוק זה אולי לא צמצם בהרבה את מספרם של בני הישיבות, שלא התגייסו לצה"ל, אבל לפחות הפחית את המתח ואת הסכנה שבהתערבות בג"ץ בנושא זה. למרות כל זאת גם בפעילותו העניפה בכנסת השתדל למעט בדיבור בדברים, שלא נתבקש לדבר. משום כך לא נשמעה ממנו אף פעם התייחסות שלילית לחילוניים או לכל קבוצה אחרת, שהשקפותיה נגדו את דעותיו. בשנות החמישים היה פעיל בארגון "יד לאחים", שעסק באותם ימים בחינוך ילדי העולים. מחזה מפחיד היה, כאשר ראה את ילדי העולים, שחלקם - פיאותיהם המסולסלות טרם נגזזו, אולם הכיפה שלראשם כבר הוסרה. אלה היו הימים של שלטון מפא"י הידוע, שראה בילדי העולים (במיוחד מתימן וממרוקו) מעין סוג ב' של ילדים ממשפחות פרימיטיביות (אומנם בארצות אלו לא היה "חוק חינוך חובה" אבל שמירה על ערכי היהדות הייתה מעל לכל חוק), ולכן הרשו לעצמם להעביר את הילדים לקיבוצים חילוניים (אחד מהם הוא קיבוץ עין שמר) על מנת שיינקו מתרבות חדשה ויהיו אנשים "מודרניים" ו"מתקדמים". הרב רביץ ז"ל לחם בכל כוחו בגזירות אלו ולא נח ולא שקט עד אשר הצליח להשיג תרומה נכבדה לרכישת ציציות וכיפות עבור הילדים. כאמור לא תמיד אפשר היה להסכים עם דעותיו אבל תמיד אפשר היה להסכים, שאפשרי בהחלט "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הדברים הנ"ל מעובדים מ"מקור ראשון". שיר השבוע מוקדש לתל אביב של אותם הימים (שבהם גם אני גרתי שם). השיר היפהפה זכה לכמה ביצועים יפים: במקור ביצעה אותו ריקה זראי, גם יזהר כהן ביצע אותו, אריק איינשטיין ועוד. דמיינו לעצמכם את העיר תל-אביב בלי בניינים גבוהים, בלי כבישים, בלי אינספור מכוניות דוהרות, אוטובוסים מרעישים ומפיצי עשן והמוני אנשים ברחובות. כך תיאר את העיר יצחק יצחקי בשירו "גן השקמים": גן השיקמים מילים: יצחק יצחקי לחן: יוחנן זראי היה היו כאן פעם שיקמים, חולות מסביב וגם נוף. העיר תל אביב של אותם הימים היתה בית בודד על החוף. ויש לפעמים נערכו ישיבות מתחת שקמים אז בצל, וליד העצים צחקו הבנות וענו בזמרה: "הי ילל". פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השיקמים. היו גם כאלה אי אז בימים. גדלה תל אביב מסביבה פרברים הכל בה תוכנן ונבדק. נבנו בה כבישים נשכחו השיקמים והלבין אז ראשם מאבק. הכל כאן נבנה בקצבו של הדור - חנויות ובתי שחקים, אך רק אם נפנה מבטנו אחרו, ניזכר בשיקמים ירוקים. פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השיקמים. היו גם כאלה אי אז בימים. היום השיקמים נעלמו ואינם - רק שלט את שמם עוד מזכיר, כמה ציפורים וספסל מיותם ניצב בליבה של העיר. ומושך הוא אליו, כשהערב יורד ועולים במרום כוכבים, קבצן מן הרחוב או הלך בודד או זוג צעירים אוהבים. פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השיקמים. היו גם כאלה אי אז בימים השיר נכתב בתחילת שנות ה- 50. הדובר מציין את השינוי הגדול שחל בעיר מאז שהיא נוסדה בשנת 1909, והוא מתגעגע לימי גן השיקמים הרחוקים. המשורר מדגיש את הגעגועים העזים שלו באמצעות השימוש בפעלים רבים בזמן עבר לכל אורך השיר: "נערכו", "צחקו", "תוכנן", "נבדק", "נבנה", "נעלמו". בשיר יש גם ביטוים רבים אחרים שמעוררים תחושה חזקה של תקופה רחוקה ואחרת: "היו היו", "הייתה", "אי אז בימים", "נפנה מבטנו אחור". בבית הרביעי של השיר הדובר מצטער על כך שבתל-אביב לא נותרו שיקמים, השיקמים "נעלמו". עץ שיקמה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18456 לא רחוק מהמקום, שבו גרתי בעבר, ולא הרחק מתחנת המוצא של קו 61, שהיה למעשה קו מפוצל: זרוע א' לבני ברק וזרוע ב' לרמת יצחק (כיום קו 62), שאליו היינו מגיעים מבני ברק של פעם ברדכנו ל"שוק בצלאל" ול"שוק הכרמל". הדובר בשיר נזכר בדמיונו בתל-אביב אחרת, כשהיא הייתה עוד עיר צעירה. בבית הראשון של השיר הדובר מזכיר בגעגוע את עצי השיקמים, את החולות ואת הנוף של תל-אביב בימיה הראשונים. במקום מאות הבניינים וגורדי השחקים, עשרות בתי-הקפה והחנויות בתל-אביב של היום, תל-אביב של אז הייתה רק "בית בודד על החוף", אנשים היו נפגשים בחוץ בצל עצי השקמה, חבורות חבורות, משוחחים, צוחקים, ושרים משירי ארץ ישראל.
מתנצל תחילה על מעט הבלאגן ואי הסדר עקב הקישור הישיר להודעותיו של טוהר. העיקר הכוונה. כדי שלא אשכח, האיור המצורף - באדיבותו של יוני גרשטיין (כל הזכויות שמורות). השבוע (נכון לשעה זאת: בשבוע שחלף) נפטר אדם יקר - ח.כ. אברהם רביץ ז"ל. מעולם לא הייתי מתומכיו הפוליטיים. בפעם היחידה, שהצבעתי לאגודת ישראל (כך נקראה אז), דגל התורה רצה ברשימה נפרדית. בכל זאת אני רוצה לדבר על אברהם האיש ועל מידת החסד, שבערה בכל עצמותיו. הרב רביץ ז"ל נולד בת"א הקטנה של "אותם הימים", שמוסדות תורה וחסד היו בה (ואף אנוכי ביליתי בה 7 שנים מימי ילדותי, כפי שכתבתי במוצ"ש שעברה). בצעירותו - למרות אי הנוחות מצד ראשי הישיבות, שבהן למד, שירת בלח"י, כשכל מטרתו הייתה לגרש את הבריטים מהארץ. לאחר מכן התגייס לצה"ל (עוד לפני הקמת הנח"ל הרדי) ומכאן החלה פעילותו הציבורית לנסוק. נושא התשובה בער בעצמותיו ומשום כך ייסד את המחלקה הישראלית בישיבת "אור שמח" (לחוזרים בתשובה) ולאיר מכן נתמנה לעמוד בראשה. הוא והרב איקא ישראלי, שהיה למעשה החוזר בתשובה המפורסם הראשון בתקופה, שבה חזרו בתשובה אומנים ידועים כמו הרב מרדכי (פופיק) ארנון, שהיה חבר ב"שלישיית התאומים, והרב אורי זוהר, שהיה בדרן ידוע ופופולארי מאוד, הקימו תחילה גרעין של שיעורי תורה בביתם ורק משצר היה המקום מלהכיל את כל המידפקים על דלתותיהם עברו למסגרת ממוסדת. שולחנו היה מלא תמיד באורחים, שרובם היו חילוניים. הם אהבו את הרב רביץ ונהנו לסעוד איתו בשבתות וחגים. אף אחד לא נצטווה, שלא לחלל שבת בכל צורה שהיא, אולם רבים נמנעו מכך משום יחס של כבוד והערכה לאיש. כל הליכותיו של הרב רביץ היו בנחת. אילו היו שואלים אותו אישית, היה מעדיף להימנע מלחוקק חוקים דתיים כפייתיים ולעסוק בהסברה, שהתועלת שבה הייתה מרובה מעל כל חוק. אומנם סביר להניח, שלא הכל היו מסכימים לדעתו, אבל הכל היו מכבדים אותו. אחד החוקים הידועים, שאותם העביר בכנסת, היה "חוק טל" הידוע. להזכיר את השתלשלות העניינים. מאז ימי בן-גוריון היו תלמידי הישיבות הגבוהות, ש"תורתם אומנותם" פטורים משירות צבאי בהתאם לתקנה של שר הביטחון דאז (בן-גוריון). כנראה בן-גוריון לא שיער, שיגיע היום ושיעור הפטורים יגיע לשיעורים אינפלציוניים בו בזמן, שלא כל הפטורים התכוונו לשם שמים דווקא, וחלק לא מבוטל מהם עסק בעבודות צדדיות ובלבד שלא להתגייס לצה"ל. רביץ ז"ל אף היה שותף לוועדת טל, שישבה על המדוכה בעקבות בג"ץ, שחייב את הכנסת להגדיר את מעמדם של בני הישיבות בחוק. "חוק טל" מעולם לא עמד בלב הקוצנזוס החרדי ורוב הרבנים ראו בו את הרע במיעוטו. עם זאת היו מעט רבנים, שלחמו בנחרצות נגד החוק ולא מעט מאלה אף יצאו חוצץ נגדו ודרשו להעבירו מכהונתו בכנסת. הרב רביץ לא התייאש והמשיך בדרכי הנועם שלו גם נגד אלה, ש"בחשו בקדרה" נגדו חהסביר עד כמה חשוב החוק לנוכח הסכנה של פסיקת הבג"ץ נגד בחורי הישיבות. חוק זה אולי לא צמצם בהרבה את מספרם של בני הישיבות, שלא התגייסו לצה"ל, אבל לפחות הפחית את המתח ואת הסכנה שבהתערבות בג"ץ בנושא זה. למרות כל זאת גם בפעילותו העניפה בכנסת השתדל למעט בדיבור בדברים, שלא נתבקש לדבר. משום כך לא נשמעה ממנו אף פעם התייחסות שלילית לחילוניים או לכל קבוצה אחרת, שהשקפותיה נגדו את דעותיו. בשנות החמישים היה פעיל בארגון "יד לאחים", שעסק באותם ימים בחינוך ילדי העולים. מחזה מפחיד היה, כאשר ראה את ילדי העולים, שחלקם - פיאותיהם המסולסלות טרם נגזזו, אולם הכיפה שלראשם כבר הוסרה. אלה היו הימים של שלטון מפא"י הידוע, שראה בילדי העולים (במיוחד מתימן וממרוקו) מעין סוג ב' של ילדים ממשפחות פרימיטיביות (אומנם בארצות אלו לא היה "חוק חינוך חובה" אבל שמירה על ערכי היהדות הייתה מעל לכל חוק), ולכן הרשו לעצמם להעביר את הילדים לקיבוצים חילוניים (אחד מהם הוא קיבוץ עין שמר) על מנת שיינקו מתרבות חדשה ויהיו אנשים "מודרניים" ו"מתקדמים". הרב רביץ ז"ל לחם בכל כוחו בגזירות אלו ולא נח ולא שקט עד אשר הצליח להשיג תרומה נכבדה לרכישת ציציות וכיפות עבור הילדים. כאמור לא תמיד אפשר היה להסכים עם דעותיו אבל תמיד אפשר היה להסכים, שאפשרי בהחלט "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הדברים הנ"ל מעובדים מ"מקור ראשון". שיר השבוע מוקדש לתל אביב של אותם הימים (שבהם גם אני גרתי שם). השיר היפהפה זכה לכמה ביצועים יפים: במקור ביצעה אותו ריקה זראי, גם יזהר כהן ביצע אותו, אריק איינשטיין ועוד. דמיינו לעצמכם את העיר תל-אביב בלי בניינים גבוהים, בלי כבישים, בלי אינספור מכוניות דוהרות, אוטובוסים מרעישים ומפיצי עשן והמוני אנשים ברחובות. כך תיאר את העיר יצחק יצחקי בשירו "גן השקמים": גן השיקמים מילים: יצחק יצחקי לחן: יוחנן זראי היה היו כאן פעם שיקמים, חולות מסביב וגם נוף. העיר תל אביב של אותם הימים היתה בית בודד על החוף. ויש לפעמים נערכו ישיבות מתחת שקמים אז בצל, וליד העצים צחקו הבנות וענו בזמרה: "הי ילל". פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השיקמים. היו גם כאלה אי אז בימים. גדלה תל אביב מסביבה פרברים הכל בה תוכנן ונבדק. נבנו בה כבישים נשכחו השיקמים והלבין אז ראשם מאבק. הכל כאן נבנה בקצבו של הדור - חנויות ובתי שחקים, אך רק אם נפנה מבטנו אחרו, ניזכר בשיקמים ירוקים. פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השיקמים. היו גם כאלה אי אז בימים. היום השיקמים נעלמו ואינם - רק שלט את שמם עוד מזכיר, כמה ציפורים וספסל מיותם ניצב בליבה של העיר. ומושך הוא אליו, כשהערב יורד ועולים במרום כוכבים, קבצן מן הרחוב או הלך בודד או זוג צעירים אוהבים. פזמון: כן זהו, כן זהו, זה גן השיקמים. היו גם כאלה אי אז בימים השיר נכתב בתחילת שנות ה- 50. הדובר מציין את השינוי הגדול שחל בעיר מאז שהיא נוסדה בשנת 1909, והוא מתגעגע לימי גן השיקמים הרחוקים. המשורר מדגיש את הגעגועים העזים שלו באמצעות השימוש בפעלים רבים בזמן עבר לכל אורך השיר: "נערכו", "צחקו", "תוכנן", "נבדק", "נבנה", "נעלמו". בשיר יש גם ביטוים רבים אחרים שמעוררים תחושה חזקה של תקופה רחוקה ואחרת: "היו היו", "הייתה", "אי אז בימים", "נפנה מבטנו אחור". בבית הרביעי של השיר הדובר מצטער על כך שבתל-אביב לא נותרו שיקמים, השיקמים "נעלמו". עץ שיקמה ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=18456 לא רחוק מהמקום, שבו גרתי בעבר, ולא הרחק מתחנת המוצא של קו 61, שהיה למעשה קו מפוצל: זרוע א' לבני ברק וזרוע ב' לרמת יצחק (כיום קו 62), שאליו היינו מגיעים מבני ברק של פעם ברדכנו ל"שוק בצלאל" ול"שוק הכרמל". הדובר בשיר נזכר בדמיונו בתל-אביב אחרת, כשהיא הייתה עוד עיר צעירה. בבית הראשון של השיר הדובר מזכיר בגעגוע את עצי השיקמים, את החולות ואת הנוף של תל-אביב בימיה הראשונים. במקום מאות הבניינים וגורדי השחקים, עשרות בתי-הקפה והחנויות בתל-אביב של היום, תל-אביב של אז הייתה רק "בית בודד על החוף", אנשים היו נפגשים בחוץ בצל עצי השקמה, חבורות חבורות, משוחחים, צוחקים, ושרים משירי ארץ ישראל.
../images/Emo20.gif"הבלוג שבחיי" - פרק פא(81)
הפעם זה נראה לי הולך להיות יותר פוסט פיזור מחשבות ככה שאולי יהיה יותר קשה לעקוב מכרגיל. אבל מה לעשות, שבוע רצוף מחשבות עבר עלי (האמת מתי המשפט הזה הוא לא נכון?...) לפעמים אני לא מבין מה אלו שאחראים על סידור האוטובוסים של אגד חושבים לעצמם. השבוע יצא לי לסוע באוטובוס מפרקים כזה, אתם יודעים, מאלה ה"אקורדיונים", והצורה בה האוטובוס חרק לו בעוצמה על כל תזוזה קטנה שלו...זה היה כל כך משגע פילים! והקטע היותר מטריד שלא היה מה לעשות עם זה מלבד סתם לחכות שכבר תגיע התחנה שלי. יצא לי להקשיב בבית הספר בו אני עבוד לשיחה בין שתי מורות, אני בעקרון שומר על עצמי לא לצותת לשיחות של אחרים אבל אחרי שהן התמקמקו ממש לידי ודברו ביניהם כאילו אין מחר זה לא שהיה צריך כל כך להתאמץ בשביל זה. שמעתי את אחת המורות מציינת כמה היא מייחלת ליום שהבן שלה כבר יתחתן. המורה השניה שאלה אותה לגילו והיא אמרה שהוא בן 31. מיד היא הוסיפה שהיא מבינה אותו, כי בתכל'ס היום נורא קשה למצוא מישהי "נורמלית" ויש הרבה בנות שלא סגורות על עצמן או לחלופין עם כל מיני "שריטות" למיניהן. אבל היא לא דואגת, היא בטוחה שבסוף הוא ימצא את המישהי ה"טובה". הרי בסופו של דבר הבן שלה הוא ממש מוכשר וטובו וכו' וכו' כך שלא אמורה להיות לו בעיה. כן,כן, הוא פשוט לא מצא עדיין את המישהי השפויה והטובה שתוכל להיות רלוונטית עבורו. אני בטוח שאני לא צריך להרחיב על המחשבות שעברו לי בראש תוך כדי השיחה. אבל זה כלל גם מחשבות כמו האם באמת רק הבנות הן הצד "ספוג הבעיות" בכל העסק... כבר תקופה ארוכה שלא הייתה חתונה שהוזמנתי/הלכתי אליה. ממש "הגל השקט" לאחרונה. משום מה זה העלה לי מתהום נשיה את החתונה של חבר שלי מהלימודים באוניברסיטה, לפני כשנתיים. החתונה התקיימה באולם פה באזור, כך שלשם שינוי יכלתי להשאר עד מאוחר ובלי רגשות אשם ומצפון על ההרג האיטי שאני מבצע בשעות השינה שלי. היא כנראה לא הייתה נחרטת לי בראש כזה עמוק לולי הנוכחות המעניינת של אחד המוזמנים שם. לא היה לי מושג איך הוא קשור (המשפחות גם של חבר שלי וגם של אשתו הן של תימנים דתיים ומסורתיים), בעקרון הוא לא הגיע לבד, אלא עם המשפחה שלו (ממה שאני זיהיתי – שני הורים ואח), ומאוד ייתכן שפשוט המשפחה שלו ושל חבר שלי מכרים מהיישוב (חבר שלי במקור מאיזשהו ישוב "מושבי" לא רחוק מפה)...וואי אני כותב כל כך הרבה ועדיין לא כתבתי אפילו ת'שם שלו הקיצר, אני מדבר על אלמוג, ההוא שהשתתף ב"נולד לרקוד". פתאום, תוך כדי הריקודים בחתונה פשוט הבחנתי בו יחד עם ההורים שלו בין האורחים באולם. וזה היה עוד יותר ברור, כשהוא הצטרף למעגל הרוקדים. פתאום מצאתי את עצמי אוחז בידו בתוך מעגל ריקוד לקול שירים חסידיים, והוא השתלב בזה בצורה כל כך טבעית, כאילו הורגל לזה מגיל 0... כנראה שאם אתה "מומחה" ומחבב את תחום הריקודים אז אתה כבר לומד להתאים את עצמך אוטומטית לכל סגנון ריקוד שתיתקל בו. לא שריקודים חסידיים דורשים תואר ראשון, די פשוט להסביר 3-4 תנועות שחוזרות על עצמן במעגל, אבל עדיין עינינו הרואות שמי שלא רגיל בזה מתקשה. ומה שכן, תאמינו לי, לעומת כל אותם "מקפצים" למיניהם שניתן למצוא לפעמים בחתונות, הוא היה מספיק "מקפץ" בעצמו. לא שהוא השתולל לבד עם המוזיקה וניסה לגעת בתקרה, אבל הוא כן נכנס לקטע של הריקוד החסידי עם "פול-טנק" אנרגיה, משאיר אותי תמה מאיפה מגיעים כל האנרגיות האלה, במיוחד אצל מי שרגיל לעבוד כשברקע שירי פופ מקפיצים ועכשיו צריך "להסתדר" עם שירי "או-וו או-וו או-וו אי יאי יא יאי". ואלמוג יכל לזה. עד כדי כך שלא רציתי לעזוב לו את היד בריקודים (אוקי, אז אולי לא ממש האנרגיות של הריקוד הן היו הסיבה לזה אלא...
) גם גיליתי השבוע עד כמה צריך להיזהר כשאתה מכניס את עצמך לתוך סיפור שיש בו כמה צלעות. גם אם לא תתכוון בכלל, אתה עלול בגלל ההפתעות של החיים למצוא אתת עצמך גורם לעכירת יחסים בין אנשים שאין לך מושג על מה הולך ביניהם אלא במקרה יצא שפגשת גם את זה וגם את זה. הקיצר, לפעמים ריבוי הסוגים של "מעגלי חברים" עלול להוליד תחומי השקה בין מעגלים בצורה בעייתית (ורק כדוגמא, הסיפור מהפוסט הקודם על היציאה העקיפה מהארון...) מערכת הבחירות הזו היא מסתמנת כאחת ממערכות הבחירות שאני הכי רדום בהם. מלבד מספר פעילויות חזקות שהייתי מעורב בהן עוד בשלבים הראשונים, רחוק רחוק לפני מלחמת עזה, המלחמה אח"כ וכל העומס בלימודים די השאירו אותי (ועדיין) מנותק מכל הסיפור הזה. מוזר לי לחשוב על ההבדל הגדול בין זה לבין מה שהלך אצלי כשהייתי בתיכון. אני לא שוכח עד היום איך "בחירוף נפש" יצאתי עם עוד חבר שלי ללימודים, ובכל ההפסקות והשעורים החופשייםף כשכמעט כל החברים שלנו ללא יוצא מהכלל פנו למגרשי הכדורגל והכדורסל, אני והוא הלכנו לצמתים לחלק כל מיני פליירים וסטיקרים, לתלות שלטים וכו'... איך הייתי מתווכח עם אנשים במכוניות או מקבל כל מיני "צפירות חיזוק" וקריאות שבח, מן הסתם של הנהגים בעלי הנטיה הפוליטית המאימה לחומר שחילקתי. הייתי יכול להכנס לויכוחים פוליטיים ארוכים וחסרי תוחלת בפורומי האקטואליה באינטרנט (בעיקר בוואלה באותו זמן). זה פשוט בער בדם שלי, וכנראה שמשום מה גם לא ראיתי משהו חשוב אחר שיש לי להתעסק בו באותו זמן. עכשיו, אפילו לחוג-בית שארגן חבר שלי לא הלכתי. איך מסבירים למישהי רגשות שלא מצאת להם ניסוח קודם בשום מקום, וגם אם יש משהו קרוב, זה עדיין מספיק רחוק מאיך שאתה רואה את הדברים, אבל היא רוצה אפשרות לקרוא על זה? לכתוב בעצמי? למחשבות אין סוף אבל לכתיבה כן
הפעם זה נראה לי הולך להיות יותר פוסט פיזור מחשבות ככה שאולי יהיה יותר קשה לעקוב מכרגיל. אבל מה לעשות, שבוע רצוף מחשבות עבר עלי (האמת מתי המשפט הזה הוא לא נכון?...) לפעמים אני לא מבין מה אלו שאחראים על סידור האוטובוסים של אגד חושבים לעצמם. השבוע יצא לי לסוע באוטובוס מפרקים כזה, אתם יודעים, מאלה ה"אקורדיונים", והצורה בה האוטובוס חרק לו בעוצמה על כל תזוזה קטנה שלו...זה היה כל כך משגע פילים! והקטע היותר מטריד שלא היה מה לעשות עם זה מלבד סתם לחכות שכבר תגיע התחנה שלי. יצא לי להקשיב בבית הספר בו אני עבוד לשיחה בין שתי מורות, אני בעקרון שומר על עצמי לא לצותת לשיחות של אחרים אבל אחרי שהן התמקמקו ממש לידי ודברו ביניהם כאילו אין מחר זה לא שהיה צריך כל כך להתאמץ בשביל זה. שמעתי את אחת המורות מציינת כמה היא מייחלת ליום שהבן שלה כבר יתחתן. המורה השניה שאלה אותה לגילו והיא אמרה שהוא בן 31. מיד היא הוסיפה שהיא מבינה אותו, כי בתכל'ס היום נורא קשה למצוא מישהי "נורמלית" ויש הרבה בנות שלא סגורות על עצמן או לחלופין עם כל מיני "שריטות" למיניהן. אבל היא לא דואגת, היא בטוחה שבסוף הוא ימצא את המישהי ה"טובה". הרי בסופו של דבר הבן שלה הוא ממש מוכשר וטובו וכו' וכו' כך שלא אמורה להיות לו בעיה. כן,כן, הוא פשוט לא מצא עדיין את המישהי השפויה והטובה שתוכל להיות רלוונטית עבורו. אני בטוח שאני לא צריך להרחיב על המחשבות שעברו לי בראש תוך כדי השיחה. אבל זה כלל גם מחשבות כמו האם באמת רק הבנות הן הצד "ספוג הבעיות" בכל העסק... כבר תקופה ארוכה שלא הייתה חתונה שהוזמנתי/הלכתי אליה. ממש "הגל השקט" לאחרונה. משום מה זה העלה לי מתהום נשיה את החתונה של חבר שלי מהלימודים באוניברסיטה, לפני כשנתיים. החתונה התקיימה באולם פה באזור, כך שלשם שינוי יכלתי להשאר עד מאוחר ובלי רגשות אשם ומצפון על ההרג האיטי שאני מבצע בשעות השינה שלי. היא כנראה לא הייתה נחרטת לי בראש כזה עמוק לולי הנוכחות המעניינת של אחד המוזמנים שם. לא היה לי מושג איך הוא קשור (המשפחות גם של חבר שלי וגם של אשתו הן של תימנים דתיים ומסורתיים), בעקרון הוא לא הגיע לבד, אלא עם המשפחה שלו (ממה שאני זיהיתי – שני הורים ואח), ומאוד ייתכן שפשוט המשפחה שלו ושל חבר שלי מכרים מהיישוב (חבר שלי במקור מאיזשהו ישוב "מושבי" לא רחוק מפה)...וואי אני כותב כל כך הרבה ועדיין לא כתבתי אפילו ת'שם שלו הקיצר, אני מדבר על אלמוג, ההוא שהשתתף ב"נולד לרקוד". פתאום, תוך כדי הריקודים בחתונה פשוט הבחנתי בו יחד עם ההורים שלו בין האורחים באולם. וזה היה עוד יותר ברור, כשהוא הצטרף למעגל הרוקדים. פתאום מצאתי את עצמי אוחז בידו בתוך מעגל ריקוד לקול שירים חסידיים, והוא השתלב בזה בצורה כל כך טבעית, כאילו הורגל לזה מגיל 0... כנראה שאם אתה "מומחה" ומחבב את תחום הריקודים אז אתה כבר לומד להתאים את עצמך אוטומטית לכל סגנון ריקוד שתיתקל בו. לא שריקודים חסידיים דורשים תואר ראשון, די פשוט להסביר 3-4 תנועות שחוזרות על עצמן במעגל, אבל עדיין עינינו הרואות שמי שלא רגיל בזה מתקשה. ומה שכן, תאמינו לי, לעומת כל אותם "מקפצים" למיניהם שניתן למצוא לפעמים בחתונות, הוא היה מספיק "מקפץ" בעצמו. לא שהוא השתולל לבד עם המוזיקה וניסה לגעת בתקרה, אבל הוא כן נכנס לקטע של הריקוד החסידי עם "פול-טנק" אנרגיה, משאיר אותי תמה מאיפה מגיעים כל האנרגיות האלה, במיוחד אצל מי שרגיל לעבוד כשברקע שירי פופ מקפיצים ועכשיו צריך "להסתדר" עם שירי "או-וו או-וו או-וו אי יאי יא יאי". ואלמוג יכל לזה. עד כדי כך שלא רציתי לעזוב לו את היד בריקודים (אוקי, אז אולי לא ממש האנרגיות של הריקוד הן היו הסיבה לזה אלא...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.