עד לפני כעשרים שנים סביר להניח שהייתי מגדיר כמוך מורותים כמומחי שיווק תוכן מורכב בצורה פשטנית ויעילה לאריזה בקופסאות קטנות או גדולות. אבל אפילו אז התלמידים כעסו עליי, כי: דרשתי חשיבה עצמאית, כי הורדתי נקודות בכל מבחן על הקאת סיכומים והיעדר מחשבה עצמאית בסיסית. הודחתי מהערכת בחינות בגרות כי פסלתי או נתתי מעט נקודות למבחנים בהם הרב היה שפיכת חומר ללא קשר לשאלה, ואף ננזפתי על כך שאני מחמיר יתר על המידה ולימדוני שיטה איך "להוסיף נקודות".
אבל
לפני עשרים שנים, בערך, הצטרפתי לקבוצה של מורים לעברית, לספרות, לתנ"ך ולפרופסורים במכללות ובאוניברסיטאות שהחליטו לקדם את "האוריינות" של תלמידי ישראל ומורותיה/מורֶיהָ. השם הלועזי של גישה חינוכית זו נקרא: קונסטרוקטיביזם, ועיקרה - יצירת [לא המצאת לפי הניסוח שלך] תכנים חדשים מחומרים/מידע/מרעיונות נמצאים. השתתפתי בכמה וכמה כנסים של האגודה, למדתי היטב את הרעיונות ודרכי יישומם [ זה לא ממש קשה, זה דורש פיתוח מוקד סמכות פנימי, למידה לא לפחד משאילת שאלות, מידענות, קצת עברית מורכבת יותר ], ומאז הפכו חיי תלמידיי קשים יותר, לצערם.
היום משרה"ח בעקבות רפורמת פירון, לחץ לא מתון של מורותים התחילו להוסיף שאלות עמ"ר לבחינות. אלה שאלות שדורשות יכולת לבטא את דעתך ולנמק אותה. עד לפני כחמש שנים, כתבת וסכמת את היצירה, קבלת 50% מהציון, עוד כמה אחוזים אם הפגנת איזו מחשבה ביחס לשאלה עצמה ונסית לענות עליה.
ורק לפני חצי שעה, בפורום המקצועי שלנו הועלתה הבקשה:
"מחפשת מערכי שיעור על 'חפץ', המון תודה."
למה? מה היא לא למדה להכין לבד? מה היא מתעצלת לחפש חומרים לבד? מה עם העמדה האישית שלה, אין לה חשיבות?
