"העמותה מניעת שיעמום בשמירה"

[ס ו ע ר ה]

"העמותה מניעת שיעמום בשמירה"

הידועה יותר בראשי תיבותיה המקוצרים: המש"ב (ע"ר) נתבקשה לרגש את ה"ה טובי אור נטובי, חיל העשוי ללא חת, ללא פחד, ללא בושה (לקרוא יצירות בשמירה?!?!) אבל עם גלילון מקוצר או וואטאבר ולהגיש לו בזאת לקט יצירות מהידוע שבאתרי היצירה- צורה. (נורא רציתי להתאכזר ולשים לינקים... גיחי גיחי גיחי, אבל אני בכל זאת אהיה נחמדה) ו ב כ ן דרשת ממני דבר שאין לי מושג כמה טוב אני אעשה אותו מכיוון שבקושי ביקרתי בצורה לאחרונה. אבל אנסה (לא מחייב שאלה יהיו יצירות מצויינות... לא יצא לי לעיין לעומק) * מקווה/ חטף סגול הוא היה גדול מימדים. עיניו קטנות, אפו צר כמו הודבק במרכז הפנים, ושפתיו רחבות. זקן דליל עיטר את פניו וקצוות פאות עבות, מסולסלות מעט, החלו צומחות בצידי האוזניים. סיון זכרה אותו היטב. הם היו מאותה שכונה כשהיו ילדים, עד כיתה ה' או ו' הוא גר מספר בניינים אחרי הבלוק שלהם. אבל הוא השתנה. השתנה מאוד. הלבוש השחור, הכיפה הענקית. דברים כאלה לא ראו אצלם בשכונה. אבל גם היא לא נראית היום כמו לפני חצי שנה. היא התחזקה בדת, קוראת לזה אמא. הלכה לשחורים הגזענים, קורא לזה אבא. אבא לא אהב את כל העניין הזה של החזרה בתשובה, החצאיות והקוקו. יותר יפה לך פזור, אמרה לה פעם אמא, תעשי תסרוקת נורמלית. סיון חתכה את הבקשה בחדות וסתמה, זה לא צנוע. ועכשיו היא פה, באוטובוס בחזרה מהפגישה עם עידן, בעצם עידן דוד. לפחות ככה הוא ביקש לקרוא לו. רוב הזמן שתק, כשטיילו לאורך הרחוב שוב ושוב. כשדיבר, אמר בעיקר מילים גבוהות כאלה, כנראה מצוטטות מרב נחמן או הרב שלו בישיבה. סיון הרגישה שהיה מצויין, אבל גם דפוק. קולות מעצבנים שאלו אותה שאלות, שחלפו בראש במהירות הנסיעה. מה הוא חושב, גבר כזה? מה הוא מרגיש? האם אני עוד אחת מתחנות המפלט שלו, ואוטוטו הוא יעטוף אותי בלבושי השחורים הרחבים, מטונפי הקשקשים? אינסטנקטיבית משכה סיון את קצה שרוול החולצה, שלא יברח מעל המרפק פתאום. ואולי הוא מסוגל לאהוב? איך אמר הערב, אני אוהב את השם יתברך. כן, אבל הקדוש ברוך הוא לא מגדל, חס ושלום, זקן דבלולי והוא תמיד תמיד מסתכל עלינו, ולא תוקע מבט סתום במדרכות. עידן דוד. היא הרהרה בשם הזה. בהתחלה בעידן, ואחרי בדוד, ואז בשניהם ביחד. יש בזה משהו יפה, חדש ישן. מה הוא אמר שהוא עושה בחיים, זו תהיה השאלה הראשונה של אמא אחרי איך היה. במשך רוב היום הוא לומד בישיבה, ומזה אבא יתחלחל קשות. בבקרים מוקדם, וגם בימי שישי הוא בָּלָן במקווה גברים של השכונה. מזה אמא תתפחלץ, על גופתה המתה. אמא שונאת את המקווה, הולכת לשם בקביעות מידי חודש, אבל שונאת נורא. בעיקר את הבלנית האשכנזיה עם האף הרכלני והמבט המדקדק, ואת החברה שלה פירחה, מסיונרית משוכנזת שכמותה. לסיון זה דווקא נשמע קסום. לטבול להיטהר להיסחף עם המים. כמו פעם בים של שבת, אחרי הצהריים המאוחרים, כשכולם כבר חזרו מהחוף הביתה לראות את המשחק. ורק היא היתה נישארת, נותנת לזמן ולמים לעבור עליה. ועידן הוא בלן. טובל מקצועי. קצת פָּרְנוּסֶה, הוא קרא לזה במבטא אידישאי לועג, שיהיה כסף לספרים, חסכונות לעתיד, אולי יום אחד יהיה מספיק לאופנוע, להנות קצת בהלוך-חזור מהכּויְלל. האוטובוס עצר בתחנה וסיוון ירדה. בכניסה לבניין היא עטתה חיוך אהבלי, סובל מעודף דוסיות. הידקה את הקוקו והעבירה קווצת שערות קדמיות אל מאחורי האוזן. תהיי רגועה. תהיי מאופקת. הוא בסדר, עידן דוד. הם בסדר, אבא ואמא. · הזמן עבר והיא כבושה כל כך. לא מאמינה על עצמה שהיא חלק מהקנוניה הזאת של הרבנית אסתר ושל חיים, החבר של עידן דוד. שש פגישות, בדיוק לפי התוכנית, והיא מאורסת. עוד בקושי חודשיים והנה הם חוגגים הערב לילה אחרון ביחד לפני הנישואים. שבוע הם לא יפגשו, עד החופה, זה המנהג אצל הדתיים. למרות שהם פרנקים, הרב של עידן אמר לו שטוב שינהגו ככה. עידן דוד ליווה אותה הביתה בשעה מאוחרת של הלילה. זוג רווקים נבוך, לא יודע בדיוק מה לומר, מה לקשקש מרוב פחד. סיון הסתכלה עליו. הוא השיב לה מבט. הוא מעז להסתכל עליה, לא רק לגנוב מבט. סיון הביטה שוב. בפעמים האחרונות גילתה תנועה אצלו בפנים, התעדנות בפרזנט פרוגרסיב. זה לא אותם הפנים שראתה בפעם הראשונה. אולי זה הזקן שכבר צמח כראוי והתפתח מהדבלול הנוראי שהצטבר לו מתחת לסנטר; אולי היא לא יודעת מה. אף פעם לא חשבה על זה, שפרצוף יכול להשתנות ככה. ידעה שבגדים משנים, כמו בחוג דרמה בחטיבת ביניים, או כמו שהיא היום עם השמלה ושרוולי שלושת-רבעי ורק עגיל קטן אחד בכל אוזן; אבל לא פָּנִים. עכשיו הם הלכו ביחד בשביל צדדי, עוד רגע יפנו ויגיעו לסיבוב של הכביש הראשי ויעצרו מונית. "זה לא הרחוב של המקווה?" שאלה סיון. "אה, כן, מצטער שלא אמרתי", התנצל עידן. "אני חייב לסדר במקווה את אחד הצנורות. בבוקר גיליתי סתימה, ואני חייב לתקן אותה עוד הערב". הוא גירד מתחת לחולצה במבוכה ואמר לה רעיון מפירוש הרמב"ן על פרשת השבוע. זו היתה פרשת משפטים, "כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם. אם בגפו יבא בגפו יצא, אם בעל אישה הוא ויצאה אשתו עימו". "'בעל אישה הוא', נעל בית", מילמלה סיון, והינהנה לעבר עידן, מתנדנדת בתנועות קלות של דבקות. הם הגיעו למקוה של הגברים, וסיון חיכתה בחוץ מעבר לגדר, ממש צמוד למקוה של הכלים והשלט עם שעות הפתיחה. יש לו צנורות פשוטים, לעידן דוד, חשבה סיון. הוא יושב ולומד אבל גם מן הסתם מעשן הרבה בחוץ, בעיקר נכנס לשיעורים. הוא טוב, היא קלטה מזמן, בעיקר בגריפת מים מרצפת המקווה, בין המקלחות לספסלי ההלבשה. גם כן ייעוד, התעצבנה בשקט ובראשה חלפה קללה שכבר מזמן שכחה. לפחות היה סופר סת"ם. בהתקפה של רגע, דחף איום שהכריח אותה להיכנס מבעד לשער ולרוץ אל המחסן שבקצה חצר המקווה. בפנים, ידעה סיון, יש את שעון המים והברזים הראשיים. עידן סגר אותם קודם כדי שיוכל לטפל בצנרת, ובזעם היא פתחה אותם וסובבה עד הסוף. את כל הברזים היא סובבה וברחה. רצה והראש שלה לא חושב על כלום. רק רואה את המים שוטפים את עידן דוד היישר מפתח הצינור הגדול בזרנוק אדיר. והוא המום, תקוע במקומו, נותן למים לשטוף אותו להקיף את כל כולו. להרטיב את הבגדים, שיהיו ספוגים עד שיצמדו לגוף שלו באדיקות ולא יזוזו לעולם. והעינים, הן מושפלות כל כך. בכביש הראשי עלתה סיון על האוטובוס הראשון שעצר בתחנה. פתחה את החלון שמעל המושב והסתכלה ברחוב החשוך בעינים משתוקקות. בשבוע הקרוב הם לא יפגשו, ממש עד החתונה. זה המנהג אצל הדתיים. *

 

[ס ו ע ר ה]

כמובן שזה העמותה ל מניעת שיעמום...

ככה שגם ראשי התיבות משתנים. אבל נעזוב את זה... וזה סיפור בשלושה חלקים של איזה אחד חדש שאלה הפרטים שכתב על עצמו: בן 34, נשוי פעם שניה אחרי שאישתי עזבה אותי כתוצאה מהתקף פסיכוטי שקיבלתי בעת שירות מילואים כמ"פ בשטחים. לא יודעת כמה זה טוב אבל זה ארוך מספיק להפיג שיעמומים. בא נראה מה יוצא ממ"פ בשטחים ששרד התקף פסיכוטי: סדר עולמי חדש-1/ אורי עמדנו להיכנס לפגישה עם דרור, נעמי אמרה לי שאולי ניקח מהמקרר שתי פחיות ונשתה לרוויה כי היינו צמאים מהדרך הארוכה שעשינו לכאן. חיכינו בחדר ההמתנה, בחדר היו כ- 4 כורסאות, היה מטבחון קטן, מקרר שהכיל משקאות קרים שנועדו לאורחים כמונו, מספר תמונות נוף וחלון עם סורגים. החלפנו מבטים עם עוד גבר ואישה שהיו שם איתנו, כנראה גם הם הגיעו לראיון עם מישהו בחדרים האפלים שמעבר לדלת הפלדה. נעמי שאלה אותי אם אני מתרגש, אמרתי לה שההתרגשות כבר ממני והלאה..., לגמתי באיטיות מהקולה שהביאה לי, טעמו היה טוב ובדיוק במקום. חששתי מהפגישה הזו, הרעיון לצאת לחו"ל לכמה שנים בשליחות המדינה קסם לי יותר מכפי שיכולתי להבין מה מסתתר מאחוריו, תחושת המסתורין שאפפה את התפקיד הייתה לי מאד נעימה ומרגשת כאחד. לא הבנתי עד הסוף במה מדובר, חשבתי כל העת על כמה אנחנו הולכים לעשות חיים משוגעים בחו"ל, רחוק מעין המשפחה, החברים וההורים. לפתע הגיח מדלת הברזל בחור נראה כבן 35, קירח, צנום אך שרירי, קרא לבחורה שהמתינה יחד איתנו בשמה, שאל אותה אם היא לנחום, לאחר שענתה בחיוב התלוותה אליו עד שנעלמה אל מעבר לדלת הפלדה. השעה הייתה כבר 10:30, חיכינו מזה שעה שלמה, ולמרות שהקדמנו את השעה שנועדה לנו בחצי שעה, עדיין לא קיבלו אותנו. הדלת נפתחה שוב, בפתח עמד דרור ופנה אליי "אתם אורי ונעמי נכון ?..." עניתי לו בחיוב והוא סימן לנו להתלוות אליו. הלכנו אחריו ועברנו את דלת הפלדה, משני צידיה היו חבויות מצלמות במעגל סגור, הרהרתי לעצמי ביראת כבוד "כמה שהמקום הזה מאובטח...", מעניין למי שייך המקום הזה מעבר לתואר משרד ראש הממשלה העמום... נכנסנו לחדר די מרווח, על הקיר הייתה תלויה תמונת נוף גדולה, כנראה מהקריביים, אולי מישהו מעובדי המשרד שלח לחבר'ה כאן רשמים ממסעותיו..., על שולחן קטן ליד הכניסה הייתה מונחת לה כוס קפה מהביל, אני לא סובל את ריחו של הקפה השחור לא כל שכן את טעמו המבחיל... דרור התיישב על כיסא וסימן לנו לשבת לפניו בשני הכיסאות שעמדו יתומים מולו. הראיון היה ממושך, דרור רצה לתהות שוב על קנקני אולם הפעם גם פנה לנעמי שתספר על עצמה ועל מערכת היחסים איתי, רצה להיות בטוח שאנחנו מבינים לאיזו דרך אנחנו הולכים יחד..." אתם יודעים שהתפקיד כרוך באחריות רבה ושתצאו לשליחות לחו"ל לתקופה ארוכה ?..." שאל, ענינו בחיוב. מה הביא את הבחורה קטנת המימדים הזו שלצידי להצטרף אליי למעין מסע שכזה ?!, העניין ?, הרי הובטח לנו שהיא לא תוכל כמעט בוודאות לעבוד בעבודה כלשהי בזמן השליחות. שמה היה זה האתגר ?, איזה מין אתגר יש לה לחיות בנוחות לצידי בחו"ל ?!. אולי זה היה יצר ההרפתקנות שבה ?!, כנראה שזו הסיבה, המחשבה על חיים במקום חדש ולא מוכר לנו, רחוק ממדינתנו, רחוק מאימא, אבא, אחיות, משפחה, חברים, כנראה שזה מה שהכריע אצלה את הכף וגרם לה להתלהב לנוכח המחשבה שהיא הולכת לבלות במחיצתי מס' שנים בחו"ל, כנראה שזה קסם לה כל כך להעביר כמה שנים איתי בגלות. היא הייתה כל כך אבודה בלעדיי, שמה את חייה בכפי וציפתה שאהיה לה למגן. נעמי שאלה את דרור עוד מספר שאלות לפני שסיימנו את הראיון שארך כשעה שלמה. נפרדנו מדרור ופנינו לדרכנו..."מעניין מה שמו האמיתי של דרור..." פניתי לנעמי כשעשינו דרכנו לעבר המכונית שעמדה בקרבת מקום ברחוב הירקון ברמת גן,ראיתי בעיניים שלה מבט תמוה, מעין ציפייה לעתיד לבוא, היא לא יודעת למה לצפות מהראיון הזה די כמוני, אבל אני הייתי די בטוח בעצמי שיזמנו אותי לקורס ואתחיל אותו ברגל ימין.. הגענו הביתה בסביבות 18:00 אחרי שעצרנו בדרך לאכול צהריים במקדונלד'ס בשפיים. אהבתי לאכול במקדונלד'ס, לא צריך לחכות הרבה זמן לכך שהארוחה תהייה מוכנה, האוכל עסיסי וטעים, אפשר להגדיל את הצ'יפס והשתייה ואז בטוח ששבעים. אם היו לנו ילדים הייתי מזמין להם ארוחת ילדים והם היו מקבלים בנוסף גם איזו מתנה, צעצוע או משחק הרכבה אחר, משהו להעביר איתו את הזמן בנסיעה הארוכה הביתה. לא אהבתי את הטינופת במקומות האלה כמו מקדונלד'ס, וחולה ניקיון שכמותי, פתאום רואה תופעות של אנשים שמשאירים את השיירים שלהם בכזו זוהמה על השולחנות. ריח השתן שנודף מחדר השירותים, אם נכנסים לשירותים שכאלה אפשר מיד להבין מה רמת הסניטאריות במקום. הגענו הביתה, התארגנתי בזריזות, הכנתי את התיק, לבשתי את הבגד-ים, הנחתי בתיק כלי רחצה, מגבת ולבנים להחלפה, לקחתי את האוטו ונסעתי לי כהרגלי לבריכת השחייה של הכפר לאימון היומי, הקפדתי להמשיך ולשחות למרות האימונים המפרכים שנכנסתי אליהם בחודשים האחרונים כאשר היעד הוא לרוץ 3000 מטר בפחות מ- 13 דקות. לא רציתי לנטוש את השחייה לגמרי לטובת הריצה המפרכת לכן הקפדתי עדיין להמשיך ולשחות לפחות 3 פעמים בשבוע, משהו כמו 80 בריכות באימון. שילבתי את זה עם חדר הכושר במתקן האימונים והייתי חדור מוטיבציה. אהבתי לשחות מאד, נזכרתי שרק שנה קודם לכן זכיתי באליפות המאסטרס למבוגרים בסגנון פרפר ל-50 מטר ועכשיו אני הולך לנטוש את הענף הזה להרבה זמן מאחר ולא יהיה לי כוח, חשק וזמן לעסוק גם בו בצורה רצינית. אני אוהב לשחות, עושה לי טוב, אני יכול בזמן השחייה לבודד את המחשבה ולחשוב על נושאים מנושאים שונים, דברים שברומו של עולם, להתמקד במטרה, אחת שתיים שלוש נשימה, אחת שתיים שלוש נשימה, כך מכתיב לי קצב התנועות את קצב המחשבות בראש, קשה להתמקד בדבר אחד, המחשבה מתפצלת לעשרות חלקים שונים ביחד עם תנועת החתירה. היום כששחיתי מחשבתי נדדה לכל מיני כיוונים, והתמקדה לבסוף בראיון שרמת גן. סיכמתי לעצמי את מה שאמרתי בראיון והגעתי למסקנה בין הבריכה ה- 50 ל- 51 בערך שהראיון היה מוצלח ולא רחוקה השעה שאמצא את עצמי עושה בריכות באיזו ארץ נידחת בשליחות בחו"ל. כחודש לאחר מכן כבר הייתי צריך להופיע בסדרת מבחני כושר נוספת, השלישית במספר לפני שהקורס נפתח. הפעם התוצאות היו טובות יותר מהפעמים הקודמות. סידרת המבחנים כללה ריצת 400 מטר במהירות מקסימאלית ופחות מ-55 שניות. מקסימום כפיפות בטן בדקה, מקסימום כפיפות מרפקים על מקבילים, עשיתי בערך 16, ולסיום מקסימום עליות מתח, ביצעתי כ- 18 עליות. התוצאות היו משביעות רצון, בהחלט בין התוצאות היותר טובות שהתקבלו באותו יום. בפתח עמדה להתבצע ריצת ה- 3000 מטר, הריצה הייתה קשה מתמיד, סיימתי אותה בתוצאה של 13:15, 15 שניות מעל מה שמתבקש ממני בתחילת הקורס, נותרו לי חודשיים מלאים על מנת לשפר את התוצאה, יעד שבהחלט אוכל לעמוד בו בבטחה.

 

[ס ו ע ר ה]

המשך

הקורס החל בינואר 99 כמתוכנן, חתמנו על הניירת שכללה ויתורים מסוגים שונים, חתימה על חוזה העסקה והסכמות שונות ומשונות. עברנו לגור עם הוריי בחיפה אחריי שעזבנו את המעונות בהם התגוררנו נעמי ואני בשנים האחרונות במסגרת לימודיי האקדמיים. העברנו את כל רכושנו ארוז בארגזים כאשר על חלקם, מה שמיועד לשליחות כתבנו "חו"ל ועל מה שמיועד להישאר בארץ כתבנו "בית", לא היה לנו הרבה רכוש, הוא כלל ברובו ספרים ורהיטים שאספנו במשך השנים. הקורס כלל סדרות ירי באקדח ונשקים מסוגים שונים, קרב מגע, הרבה כושר גופני וגם שיעורים פרונטאליים. יש לציין שהקורס היה מאד מעניין. במשך השבוע התגוררתי במלון "גראנד ביץ'" בתל אביב ונעמי גרה עם הוריי בחיפה כאשר ציפינו בכיליון עיניים לסופי השבוע שלנו ביחד בחיפה או שהיינו נוסעים מידיי פעם להוריה. יום אחד באחד השלבים המוקדמים של הקורס מדריך הירי יוחאי סימן לי לצאת לתרגיל ה"פתע" שלי., התרגיל היה ב"יבש" עם אקדח דמי. כדי להמריץ אותי ולסמן לי להתחיל בתרגיל, הנחית עליי יוחאי במרכז גבי מכה חזקה עם כף היד, מכה כואבת מאד שהוציאה אותי מאיזון, כמובן שסיימתי את התרגיל לא בהצלחה, כעסתי מאד על יוחאי ועל המכה הזו על גבי, כשהגעתי לקו תחילת התרגיל יוחאי לפתע ביצע תרגיל קראטה והנחית עליי בעיטה אדירה שפגעה שוב בגבי, רתחתי מזעם !, חיכיתי לרגע שאוכל לומר לו את מה שאני חושב על ההתפרצות הזו שלו. יוחאי היה צעיר כבן 22, ולא הבנתי מה פשר המכות האלה שהנחית עליי. בארוחת הצהריים ישבתי ודיברתי עם חבריי לקורס, הם הסכימו איתי שהמכות היו מעבר למה שאפשר לצפות באימונים כאלה, הם "חיממו" אותי ורמזו לי שעליי לתפוש עם יוחאי שיחה ב-4 עיניים. וכך אכן היה... פניתי ליוחאי ואמרתי לו שאני רוצה לדבר איתו, התיישבתי מולו בחדר במתקן האימונים רק הוא ואני ואמרתי לו שמה שעשה שם באימון שלי היה מוגזם, אמרתי לו שזה היה קרוב מאד שאני אאבד את עשתונותיי ואחטיף לו מכה עם אקדח הדמה ושצריך להגיד תודה שמדובר באקדח דמה בלבד. יוחאי שאל אותי כמה פעמים אם נעלבתי, אמרתי לו שלא נעלבתי ושרק הוא הגזים עם אותן מכות שהחטיף לי, יוחאי התגרה בי וגרם לי לאבד את הסבלנות, התפרצתי עליו וצעקתי אליו כאשר יצאנו מהחדר למבטם המופתע של חבריו המדריכים, צעקתי לו שוב לנוכחות כולם "יש לך מזל שמדובר רק באקדח דמה וזה היה קרוב כחוט השערה לכך שאחטיף לך איתו..." ההמשך היה ברור, הורחקתי מהקורס לכמה ימים עד שתיערך לי וועדת משמעת על התקרית הזו, בוועדה ניסו בכוח שכנוע לדובב אותי ולהודות בכך שאיימתי על יוחאי המדריך. שמרתי על גרסתי ואמרתי שלא איימתי ורק אמרתי את שעל ליבי באותם רגעים כי הייתי אחוז אמוק, אבל בשום פנים ואופן לא איימתי על יוחאי, הוחלט לאחר שיצאתי מהחדר ושבתי אליו, כי אמשיך בקורס רק בתנאי שאספר לחבריי בקורס את אשר אירע באותו יום ואתנצל בפני יוחאי. עשיתי זאת, אולם מאותו רגע נפתחו 7 עיניים לכיווני ולעבר ההתקדמות שלי בקורס. העבירו אותי קבוצה בתרגילי הירי עם מדריך נחמד הפעם ועם חבר'ה מבוגרים יותר. הקורס התנהל בעצלתיים עד ליום בו ערכו לי וועדה נוספת לאחר תרגיל "שגרירויות" שערכתי בפיקודי ואשר נכשלתי בו. בוועדה הזו הוחלט לאפשר לי לעבור למגמה אחרת ואשר בסופה לא אצא לחו"ל בתפקיד שיועד לי בתחילת הדרך בקורס אלא בתפקיד שונה עם הרבה פחות אתגר מהתפקיד ההוא, וגם בתנאי שאסיים את הקורס ואחזור לסדרת אימונים נוספת של 6 שבועות שתיפתח בחודש הבא. לא הסכמתי לכך וכך בעצם סללתי את דרכי חזרה למקום העבודה הקודם בו עבדתי כסטודנט עד לפני הקורס. סדר עולמי חדש - חלק 2/ אורי זה היה יום שרבי במיוחד לעונה, הלילות נעשו בימים האלה כמעט בלתי נסבלים, למרות שמדובר עדיין בשלהי עונת המעבר. קיבלתי צו מילואים ל-28 יום. הפעם מדובר במילואים בשטחים כאשר האימון לפני תעסוקה יערך בבית גוברין. עברו כבר יותר מ- 6 שנים מאז הפעם האחרונה בה שירתתי בשטחים. אז הייתי מ"פ בקבע במסגרת תפקידי כמ"פ בבית הספר לקצינים. התקשרתי למג"ד, הוא הסביר לי שמדובר הפעם במילואים בשטחים בגזרת חוצה שומרון, שאלתי אותו מה פתאום מזמנים אותנו למילואים בשטחים ולא כמו כל שנה בשנים האחרונות בט"ש בביקעה ?, ענה שהעומס על חיילי הסדיר גדול מאד והכניסו לסבב גם גדודים "סוג ב'" כמונו לשירות שכזה. לא ידעתי מה מצפה לי, התקופה שלפני המילואים האלה הייתה מאד לחוצה זה היה בתקופה בה סיימתי את הלימודים ועמדתי לפניי הבחינות האחרונות של התואר, בנוסף התחלתי עבודה חדשה לאחר שעזבתי את הקורס בשב"כ, ובדיוק עברנו לגור בשכירות בעיר חדשה שלא הכרתי קודם, ובנוסף לשאר החידושים בחיי עמדנו לקבל בחודשים הקרובים את המפתחות לבית החדש שבנו לנו בעיר אחרת. באותה תקופה הקשר עם נעמי היה די רעוע מכל מיני סיבות שונות ומשונות. לא הקדשנו מספיק זמן האחד לשנייה גם בגלל הלחצים בעבודה ובלימודים וגם בגלל המתחים בחיים בכלל, ניסינו בינינו כל מיני ניסיונות בתחום הרומנטי והם שהעלו את הקשר שלנו על שירטון. את עניין עזיבתי את הקורס נעמי לקחה באופן דיי קשה אפשר לומר, היא מאד ייחלה לרגע שתצא איתי לשליחות בחו"ל, להתנתק לכמה שנים מהארץ, מהחברים, מהמשפחה, מהימים ללא שינה כאשר הייתי יוצא למילואים, אבל למרות הכול אהבתי אותה מאד ואני חושב שגם היא אהבה אותי באותה מידה למרות שלא הצהירה על כך משך תקופה ארוכה. היא דווקא העדיפה שנישאר בארץ ובפרט שלא אעשה תפקיד שלא איהנה ממנו במידה שהייתי נהנה אילו הייתי עושה את התפקיד שמראש יועדתי אליו בקורס. נעמי בדיוק סיימה קורס של משרד העבודה אליו מופנים מובטלים לאחר שתקופה לא ארוכה הייתה מובטלת, ובדיוק התחילה לעבוד בעירייה באגף ההסברה. היא לא הייתה מרוצה מהתפקיד הפקידותי שביצעה מאחר ולא תאם את כישוריה, לכן החליטה להמשיך ולחפש תפקיד עם יותר אחריות ועניין, תפקיד שיתאים להכשרתה באוניברסיטה. בערב שלפני המילואים בשטחים, נעמי בדיוק חזרה מהעבודה כשיצאתי כהרגלי לריצת הערב שעדיין רצתי, איתה גם מרחק הריצה מאז הקורס התקצר אבל בכל זאת הקפדתי לשמור על הכושר עד כמה שיכולתי. נעמי החליטה שנצא אחר כך לטייל בטיילת שעל חוף הים, כמובן שהסכמתי, אהבתי לצאת לטיילת, לנשום את אויר הים הפתוח עם ניחוח המים המלוחים. חזרתי מהריצה ויצאנו לנו לטיילת שהייתה הומה אנשים, זוגות הולכים יד ביד, איש מטייל עם כלבו, אימא סוחבת עגלה עם תינוק, בחור צעיר רוכב על אופניו בין העוברים ושבים ואנחנו, מטיילים לנו בסך, יד ביד, חושבים על המחר ועל התקופה הקרובה שלא נהייה ביחד. התיישבנו במסעדה עונתית שנפתחת רק עם בוא הקיץ למס' חודשים, אני החלטתי לנגב חומוס ונעמי הזמינה כהרגלה סלט יווני גדול ומרווה. שוחחנו כהרגלנו דיי מעט, בכלל היה לי קשה לנהל שיחה, הייתי טיפוס שתקן, אבל בהחלט ידעתי להקשיב ולחוות את דעתי. קינחנו בנס קפה ופנינו בחזרה הביתה. באותו היה לנו סקס אחרון לפני המילואים, זו הולכת להיות תקופה יחסית ארוכה בלעדיי ולכן החלטנו שלפחות בכך יהיה לנו מהלילה הזה זיכרון נעים.

 

[ס ו ע ר ה]

המשך...

ואז הגיע בוקרו של יום תחילת המילואים, קמתי מוקדם מאד בבוקר אחריי שהכנתי את התיק ואת המדים ללבוש לילה קודם, צחצחתי שיניים, שטפתי פנים ולבשתי את המדים שנעמי גיהצה לי אתמול בערב. יכולתי להרגיש האם השמנתי אם יכולתי לחגור את החגורה ללא בעיה או ששוב צריך להגדיל אותה, הפעם הייתי צריך קצת להגדיל אותה וזה סימן לי שירדתי בכושר מאז הקורס בשב"כ לפני שנה. איך טסה לה השנה הזו מאז הקורס, ניסיתי לחשוב על כל אותם דברים שעברו עלי השנה, בעבודה ביצעתי פרויקטים מעניינים עם הרבה תוכן ואחריות, אפשר להגיד שהשתלבתי דיי בסדר בשגרה. בניית הבית נמשכה קרוב ל-9 חודשים, אני זוכר איך ביום הראשון לבניה אחרי שהכשירו את השטח, צפיתי מהרחוב מעל וראיתי איך יוצקים לנו את היסודות, בחודשים שלאחר מכן ליוויתי את הבנייה בביקורים חטופים בזמן העבודה, ויש לציין שהיא התקדמה מהר מאד. נחמד ככה ללוות את הבניה של הבית שלך, נותן לך הרגשה כאילו בנית אותו בעצמך. מקום המפגש שנקבע לנו להתייצבות ביום הראשון היה צומת מסמיע. החלטתי לאחר התייעצות עם נחום חבר שלי כמה ימים קודם שכדאי לי לנסוע לפני הכול ולפני שאני מתחיל באימון לפני תעסוקה, לעלי זהב. כשסיפרתי לנחום על כך שאנחנו מקבלים את גזרת חוצה שומרון והפלוגה שלי תקבל את גזרת עלי זהב הוא כבר הזהיר אותי "תשמע אורי, עשיתי שם מילואים בדיוק באותה גזרה לפני כמה חודשים וזה הולך להיות לך לא קל בכלל...". לפי הפקודה שקיבלנו שבועיים קודם בחטמ"ר, הוחלט שאני אקבל את גזרת עלי זהב ובגלל אופי הפעילות והאינטנסיביות של המשימות, אקבל גם את הפלוגה של ניר שגם ככה מתעתד לקבל את תפקיד הסמג"ד בגדוד, אחרי שאיתן הסמג"ד הוותיק בגדוד יעבור לתפקיד אחר בחטיבה. איתן הפך להיות סמג"ד פחות או יותר כשאני הגעתי לגדוד לראשונה לשירות מילואים, היו אז חילופי תפקידים, איתן שהיה מ"פ מונה להיות סמג"ד ויוחנן שהיה סמג"ד הפך להיות מג"ד במקום דני שעבר למלא תפקיד בחטיבה, כנראה סמח"ט . הנסיעה לעלי זהב הייתה ארוכה והיה לי הזמן להרהר במה שהוביל אותי לרגע הזה במילואים. הימים שלפני המילואים עברו עליי ברגשות מעורבים, מצד אחד שמחתי על כך שמתאפשר לי לחזור ולבצע פעילות עם הפלוגה שלי ומצד שני מאד חששתי לקראת הבאות. את הפלוגה עזבתי שנה וחצי קודם מאחר והתחלתי את הקורס בשב"כ ולכן לא התאפשר לי לבצע איתה מילואים. מי שאמור היה להחליף אותי היה אוהד הסמ"פ שלא שמח על הרעיון כלל וכלל, אוהד העדיף להישאר בתפקידו כסמ"פ שלי, הסתדרנו טוב מאד והוא אהב את תפקידו, לא רצה לקבל את האחריות שבניהול הפלוגה בהעדרי עד שימונה מ"פ חדש, כנראה שפחד מכך. הפעם האחרונה שעשינו מילואים לפני התעסוקה המיועדת בשטחים הייתה באימון שילדי בצאלים. זהו אימון בו נוסעים בג'יפים שעברו הסבה ומדמים טנקים, יש בהם מקום לנהגת, כן, נהגות נהגו בג'יפים האלו, יש מקום לתותחן ולמפקד. בתרגילים מבצעים תרגילי לחימה דו צדדיים, בהם נלחמים כוח מול כוח ובוחנים את הטקטיקה ושאר עקרונות תורת הלחימה. האימון הזה עבר בשלום, הפקנו הרבה לקחים, אותם קיווינו ליישם באימונים הבאים. סגל המפקדים והחיילים שנכחו באימון שמחו שחזרתי אליהם, הם לא שאלו יותר מידיי שאלות מה קרה לי בקורס וטוב שכך. הגעתי לעלי זהב אחרי שנסעתי במכוניתי באזור חוצה שומרון, הכרתי את הגזרה מתקופת הסדיר והקבע, עת היינו עושים שטחים בגזרה הזו כשהייתי מ"מ וסמ"פ בגדוד 82. גם ניר המ"פ הכיר את הגזרה מאותה תקופה כשהיה מ"פ ואני הייתי אחד הממי"ם בפלוגה. אז ישבנו בסלפית, היום סלפית הפכה להיות חלק מאזור A האסור לכניסה לכוחות הביטחון שלנו ובשליטה מלאה של הפלסטינים. מי שקיבל את פניי במוצב בעלי זהב היה הסמ"פ, הוא הציג עצמו בפניי. התיישבנו במשרד המאולתר, הייתה זו פלוגת חרמ"ש והסמ"פ סיפר לי שהם אמורים לרדת מהקו לאימון של כחודשיים ובתקופה הזו אמורים להחליף אותם גדודי מילואים כשהראשון שבהם היו אנחנו. הסמ"פ הציג בפניי את המשימות שעליי לבצע, וכן את סדר הכוחות הדרוש להן, לאחר שסיים סיפר לי שהמ"פ הודח לאחר שלפני שבועיים בערך יצאו למשימת אבטחת קבר בגזרה הקדוש ליהודים ובמהלך האבטחה, נתגלה אצל אחד המתיישבים הערבים רובה ציד ברכב והמ"פ החליט לבצע בו נוהל מעצר חשוד עד שירא בו ברגליים. על כך החליט המח"ט להדיח אותו מתפקידו בפלוגה ומינה תחתיו את הסמ"פ עד שימצא מחליף אחר. החיילים לא אהבו את המ"פ שלהם, הוא סיפר לי, הם ממש נשמו לרווחה כשנודע להם שהדיחו את המ"פ, הסמ"פ עוד סיפר לי שהמ"פ היה נוהג להישאר לישון בחדרו ונהג להורות לו לבצע את המשימות במקומו. היה מדובר במ"פ ותיק והרושם שקיבלו החיילים על מפי"ם היה לא טוב, לכן כבר הכין אותי שצפויה לי קבלת פנים לא נעימה בכלל מצד החיילים, וכך אכן היה. יצאתי מהמוצב לכיוון צומת מסמיע לקבל את פני החיילים, ביקשתי מאוהד הסמ"פ שימלא את מקומי עד להגעתי למקום. לאחר שהתייצבו בצומת מסמיע רוב החיילים, יצאנו לדרכנו לכיוון בית גוברין לביצוע האימון לפני תעסוקה.

 

[ס ו ע ר ה]

אם אתה נורא רוצה את חלק 3

רק תגיד. בינתיים- תשאר במתח (ואיכשהו לא נראה לי שאתה נורא רוצה...) נקסט! ממזי! נכון שאתה נורא מתגעגע אליו? אבל בעצם הוא כתב משהו על חיילים דתיים שמתים. אז נוותר להפעם. משהו נוסף של אלול אחר הא לך- על הכתב: כמה זמן כבר אנחנו מתכתבים? אתה מרגיז אותי בכתיבה שלך, אם הכל כל כך משתנה בעולם שלך, אם כלום לא ברור לך ואתה מרגיש כל כך מוזר, מוזר כמוני, אז למה לעזאזל אתה יודע איך לומר זאת בדיוק? ואיך למען השם אתה לא מפספס וחותך צורה לרעיונות שלך מדהים כל כך? הא? אתה גורם לי להפסיק לכתוב. הרי כך למדתי, כך כתוב בחסידות - שהדיבור הוא רק לבוש למחשבה שהיא לבוש לנפש, והלבוש כמו שמגלה את מה שמסתתר כשהוא ערום, כך גם מסתיר ומכסה ולעולם לא מדייק, אז איך זה שהמילים שלך שקופות כל כך? איך זה שרואים לך הכל? זה רק אני שגס מדי כדי להתבטא? אני לא יכול לתפוס את הרגע שבו איבדתי את החרוז הראשון, מתי היד התחילה להשיג את המחשבה. וככה אני כותב, ככה זה נשפך ממני, ככה זה לא מדבר לאף אחד. למה זה לא מדבר לאף אחד? הנה מצאתי לי מטאפורה, ארשום לי במחברת, אפשר לשלוף אותה כדי להרשים בפעם אחרת: אתה זורם, אני נשפך. אתה כותב נקי, ברור ומחושב, אני, חכמה גדולה, פשוט פותח את הברז ומשפריץ על הדף. ומעניין איך שלך יוצר ערום, שקוף, שובה אותי מיד בהזדהות, ואילו שלי יוצא ערבוב, בלבול, קשה לעקוב ומה אני רוצה בכלל. אתה מושחז, איפה למדת להבריק את הכלים ככה? איפה כתובה הנוסחא הזאת? איך כותבים 'נכון' כמוך? אני אוכל עם הידיים, אין לי זמן לחפש סכו"ם, אין לי כח לחמם במיקרו, אני אוכל את זה גם קר, כי זה עכשיו כאן ובעוד רגע כבר לא. אני לא חוזר אחורה לדברים האלה, אני לא בוחר נושא, כמעט, לפעמים. זו החולשה שלי של חוסר היכולת להתמיד? או מקור הכח שבי, לא להמשיך אפילו רגע לא אמיתי? זו הבחירה שלי לעשות משהו חשוב שאפשר למשש בידים? או הפחד להתעסק במה שמתעופף וחומק לי בין האצבעות אבל נדמה לפעמים שהוא טומן בחובו את כל ה'למה'? אתה, הכותב, ואני, הכותב מהצד, תמיד תהיתי, תמיד נגעתי, לא נגעתי, מה אנחנו נותנים לעולם? בקשת המחשבות שלי הסקאלה נעה בין קצוות רחוקים מאוד, אנחנו נותנים משמעות או אנחנו מגלגלים את כל מה שחסר משמעות? בציור אמרו לי קודם ללמוד איך מסתכלים ורק אחר כך טכניקה. זה פחות חשוב. וזה קשה מאוד ככה אבל מומלץ אגב, לשבת מול עצמי ולצייר. איך עושים אותך דומה לעצמך? אתה לא מוצא את עצמך ולוקח המון זמן לזהות את הנקודה הפנימית החמקמקה הזו. זה מרגיש קצת כמו קולפן. בפסנתר כבר התרגלתי לשיטה ועכשיו רק מנסה לשבור את מה שנטבע בי. ושוב אותם צלילים, כמעט אותו מורה רוסי חכם, כמעט. איפה יוצאים מהמעגל הזה? איפה נשבר המרובע? איפה נגמר הקלאסי ומתחיל הג'אז? איפה מתחיל גם הג'אז להתרבע ולהכנס לתבניות שלמדתי 'לאלתר'? איפה גם הטריקים שלמדתי לצייר בלי מגבלות נהיים דהויים מרוב שימוש? מעיין. אני מעיין, הלואי שהייתי מעיין נובע. וכל שזורם ממני הלאה, מתרחק ומתלכלך ועדיין שלי, וכל שבוקע מתוכי, כל שיותר חדש ועמוק, נקי וטהור יותר, צלול יותר, יותר אני. מי יתנני מקור מים חיים שוטפים זכים פשוטים צרים צורות ומשתלבים שווים משווים שבים תמיד להתחדש. * זהו להפעם... בההההיי.

 

[לורוצה]

סקופ טרי!!!

יצא למסכים "סדר עולמי חדש" חלק 4!!! רק תבקש טובי, רק תבקש...

 

[טובי אור נטובי]

איך החתימה שלך אומרת?

"זה, שאני לא"