העולם מעליב, אז נעלבים...

[*שיר]

העולם מעליב, אז נעלבים...

הילדים שלי גדלו מאוד, הם רוצים לעשות הכל, לשחק עם הכל, לגעת בכל דבר. אלא שלא תמיד מצליח להם, לא תמיד אפשר לגעת/לקבל בכל דבר ולפעמים גם צריך לחלוק צעצועים. אז מה עושים? נ-ע-ל-ב-י-ם ופותחים בצעדת מחאה. אתמול שניהם פשוט לא הפסיקו להעלב מכל דבר קטן (בעיני). שיא השיאים היה בארוחת הערב. ניצן התחיל לאכול אבוקדו, אלא שהוא אכל אותו מהצד ההפוך - מהקליפה. אז הערתי לו, והפכתי לו את האבוקדו. נחשו מה קרה?! הוא נ-ע-ל-ב! הוא ירד משולחן בבכי מר, ופתח בצעדת מחאה בכל הבית מתוך עלבון נוראי {חייבת להודות שזה מחזה מצחיק בטרוף} אז מה - זה הגיל?! (שנה ושמונה) מה עושים עם העלבונות האלה? להתעלם? להתייחס? להתייחס בהומור? להתייחס ברצינות?

 

[שרית של דנה ועומר]

שירלוש אני אענה בקצרה ואל תכעסי ...

אני בגישה של: לא לעזור ולא להתערב וגם אם כן אז לשאול את הילד אם אפשר לעזור לו , נניח עם האבוקדו תגידי לו : ניצני אתה רוצה שאני אעזור לך עם האבוקדו , אל תידחפי תני לו לבד לא מדובר במשהו מסוכן הוא לבד יבין שהקליפה לא טעימה תמעיטי להתערב אלא אם את ממש נדרשת לכך אני חושבת שזה מאוד מתאים לגיל אם זה כבר קרה אני בעד להתנצל אם צריך לחבק ואם זה לא עוזר אז להתעלם לא להעצים את הסיטואציה

 

[*שיר]

למה לכעוס?

מקבלת את העצה לא להתערב אבל מה עושים כשהם רוצים דברים שהם לא יכולים לקבל (אופניים של ילד אחר בגינה) ומתחילים ביללות עלבון? להתעלם? אני מסבירה בקור רוח שאי אפשר, ומתעלמת מהבכי אבל זה לא ממש עוזר

 

[שרית של דנה ועומר]

לא להתעלם להתיחס אבל גם לא להפוך את

את זה לאישו זה שלב בגיל חלק מתחילת תהליך בדיקת גבולות הם צריכים להבין שלא הכל מותר וכן ., אופנים שלא שלהם מסבירים בעדינות שאפשר לבקש רשות ולא נוגעים בלי לבקש רשות להיות תומכת אך נחרצת ואפשר קצת להתעלם ז"א אף אחד לא מת מקצת להעלב ככה לומדים להתמודד עם החיים

 

[michal66]

../images/Emo45.gif לשרית ואושק...

 

[oshkvarek]

../images/Emo45.gifמסכימה עם שרית

קראתי פעם באיזה ספר שלגבי אוכל לדוגמה, הרבה פעמים אנחנו עם הידיעות הקולינריות שלנו מונעים מהם את ההתנסויות, כמו למשל לאכול קליפה של אבוקדו (שמעת למשל שבברזיל אוכלים אבוקדו אך ורק עם סוכר?). והיה כתוב שם שגם אם נחרד לגבי הבחירה של הזעטוט לאכול נאמר, ביצה עם סוכר ולקינוח מלפפון טבול בשוקולד, צריך לתת להם ללמוד לבד על טעמם הקולינרי

 

[*שיר]

צודקת בהחלט.

הארתן את עיני שההתנהגות שלי במקרה הנ"ל (ובטח יש דוגמאות דומות) נובעת מקבעון מחשבתי שלי. דדוקא עם שילובי אוכל מוזרים או עם קורנפלקס בצהריים אין לי בעיה.

 

[נעמיא]

../images/Emo6.gif סליחה אבל.....צעדת המחאה

מצחיקה אותי..... אצלנו עדי ישר אומר "אני עסוב"(=עצוב) מה אני עושה???? אני משתמשת בשיטת ה-אייך קראתם לזה???.שמדברים על הרגשות... "אני מבינה שזה לא נעים לך,אבל אמא אוהבת ורוצה להסביר אייך לאכול את האבוקדו,אתה רוצה להראות לאמא אייך ???וכו'" וזהו,אח"כ לא מתייחסת עד שנגמרת "ההצגה" כשאני רואה שקצת נרגע לו-אני אומרת"היית עצוב קצת-נכון??? עכשיו שכבר עבר לך בא לך לאכול איתנו? וכו' וכו' יש משפט נורא נחמד שאומר: "אני כועס על הכח שלכם למנוע ממני דברים אל תעלבו שאני מבטא זאת" זהו-הוא פשוט מבטא רגשות....

 

[*שיר]

גם אותי היא מצחיקה נורא

אני מנסה את "שיקוף הרגשות" {ככה קוראים לזה}, אבל העלבון חזק מהם. הם פשוט נאטמים ולא מוכנים לשמוע כלום.

 

[oshkvarek]

שיקוף ../images/Emo13.gif

 

[Agata]

נעמי, איזה יופי של משפט!../images/Emo24.gif

 

[שרון123]

אני מתייחסת ברצינות

כמובן בד"כ. קורה לי שאני לא מתאפקת ומתגלגלת מצחוק. אני גם מהטיפוסים הנעלבים, ולא הייתי רוצה שילעגו לי כשאני נעלבת(ותשאלי את בעלי, גם לא כ"כ מומלץ לעשות את זה

) גם לשקד וגיא יש המון כבוד עצמי והם נעלבים אם לא מתייחסים אליהם מספיק יפה לטעמם, וכבר קרה שביקשתי סליחה כשפגעתי בהם. באופן כללי הייתי יותר משתדלת להסביר, ופחות לעשות משהו פיזי בלי להזהיר אותם קודם - לדוגמה, במקום לקחת את האבוקדו, ולהפוך אותו בלי שהם ציפו לזה, הייתי אומרת לו "ניצן, הרבה יותר טעים לאכול את האבוקדו מהצד הפתוח ולא מהקליפה". ואחרי שהוא כבר נעלב, אני בעד להגיד משו כמו "אני רואה שזה מעליב אותך כשהופכים לך את האבוקדו, אני אשתדל לא לעשות את זה יותר" לא תמיד יש לי סבלנות לשיטה הזאת (אתמול בערב לדוגמה, לא הייתה לי סבלנות

), אבל כשאני מנסה, אני כל פעם נידהמת מחדש כמה שהשיטה הזאת עובדת, והופכת את החיים להרבה יותר קלים(ושוב ממליצה על הספר "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו, ולהקשיב כך שהילדים ידברו").

 

[*שיר]

אוף, אני רואה שנתתי דוגמה לא טובה

הם בעיקר נעלבים גם כשהם לא מצליחים לעשות משהו, או כשהם לא מקבלים את הצעצוע החפץ שהם רוצים. במקום לנסות להתמודד עם הבעיה (לנסות שוב להשחיל/להבריג) הם מיד נעלבים ופותחים בצעדה

אני רוצה שהם ילמדו להתמודד עם הבעיות ולא להעלב כ- DEFAULT

 

[נעמיא]

TIME

זה שלב בגיל..... הרבה חום,אמפטיות,הבנה,ושיקוף רגשות

אני חושבת שזה חלק מלהראות לך שהם ככה וכה מרגישים,חלק תשומת לב,חלק יודעים כבר להביע את רגשותיהם.... רק הרבה הבנה. ולא לעשות מזה עניין-בטח שלא צחוק-תזהרי

לא לצחוק לידם!!! ו.....עוד הרבה מחכה לך-כי אני רואה שאתם במסלול שלנו בדיוק!!

 

[מיכל @]

זה תסכול לגיטימי מצידם

התפקיד שלך זה להיות אמפתית. אם מדובר במשהו שאת עשית (כמו האבוקדו), תתנצלי. אני אומר "סליחה חמוד. אתה רצית לעשות את זה לבד? אני מצטערת שלקחתי לך, אבל רציתי..." אצלנו יש המון קטעים כאלה שהם נעלבים שאני עושה בשבילם דברים. עומר גם נעלב כשנוגעים בו (או חס וחלילה מנשקים) ללא רשות.

אם מדובר בתסכול מדברים שהם לא מצליחים לעשות, את עדיין צריכה להפגין אמפתיה, אבל יש לדעתי הבדל בין הפגנת אמפתיה לבין הצטרפות להיסטריה שהם מחוללים סביב העניין. כלומר, אם הם ניסו לעשות משהו ולא הצליחו (ולא מוכנים שאני אעזור להם) והם בוכים, אני אומרת "מה קרה? אתה כועס כי אתה לא מצליח? אז תנסה שוב. אין צורך לבכות". ואם הוא ממשיך לבכות אני שואלת אם הוא רוצה חיבוק ואומרת לו לבוא אלי לקבל אותו. זה הרבה פעמים פותר את הבעיה ומאפשר לו להתפנק קצת ולמחול על כבודו. מה שכן, אני לא רצה אחריהם ומחבקת, אלא אומרת להם לבוא אלי לחיבוק. ככה זה יוצא בחירה שלהם ובעיני הקטנה של חומרת המצב. אם הם מתעקשים לבכות, אני נותנת לזה דקה או שתיים ואז מנסה שוב את החיבוק או משחק אחר.

 

[אוזי2]

שיר גם התאומים שלי בני שנה ו-8

ואני משתמשת בשיקוף רגשות או בחיבוק: בו לאמא ואני אתן לך נשיקה. עוזר כדי להוציא אותם מהסיטואציה. היום הם כבר באים אלי לחיבוק ונשיקה בלי שאני אגיד להם לבוא.

 

[הכלה של רות]

אז לי זיו מרביץ אם אני מעיזה...

אם הוא כועס על משהו וכל מה שיש לי להציע לו זה שיבוא אלי לחיבוק הוא פשוט מרביץ לי!!! ולשיר, צר לי, אבל אין לי שום דבר להוסיף מעבר למה שכבר נאמר, אבל מכיון שזיו מתחיל לגלות סימפטומים דומים אני קשובה...

 

[micadi]

אצלנו הן אומרות "הלל בוכה" או כמובן

"שירה בוכה" והן עושות פרצוף חמוץ כזה, (כזה מתוק שאנחנו מתאפקים לא לצחוק ולכווצ'ץ אותן) בכל אופן פחות או יותר כמו שכולם כתבו- אני משתדלת לומר "אני מבינה שאת עצובה/כועסת/ נעלבת בגלל שאת רוצה..." ומשתדלת להפנות אותה לכיוונים אחרים- או צעצועים אחרים, או אפילו סתם חיבוק שאחרי זה החיים נראים הרבה יותר ורודים.

 

[Agata]

שיר

רציתי לענות לך, אבל החלטתי לקרוא קודם את התגובות הקודמות. ונהנתי מאד לרארות את הדעות...שפשוט לא השאירו לי הרבה מה לאמר, הכל כבר נאמר. נראה לי שהחברה שלך בתחילת תופעות "גיל ההתבגרות" של גיל שנתיים ובאמת הכי חשוב בעיני, זה לתת להם להתנסות, גם בדברים שונים וגם בהתמודדות עם עצמאות, עם רגשות, כולל רגשות כעס, ועם דרכים שונות להגעה לפתרון מצבי תסכול כגון אלו שתארת. כך גדלים! גם בעיני: חשוב לאפשר לכעוס, חשוב לשקף ולהראות שמבינים, להציע תמיכה, אך גם לא להיגרר למעגל אינסופי של התעסקות יתר בעלבון שלו, שעשויה רק להגביר תגובות קשות. חגית

 

[שְׁלוֹמִית]

צריך לזכור תמיד שלהיעלב זו בחירה

ואם מישהו בוחר בה בקביעות, כנראה שהוא מרוויח משהו מזה. בטווח ההתנסויות של ילד כלולה ההתנסות בלהיעלב. התגובה שלנו כמבוגרים לכך תתגבר את הטרנד או תעלים אותו. ככל שנתייחס אליה יותר ברצינות - כך ילמד הילד לנהל מניפולציות רגשיות..

אם נילחץ מזה - זה יגביר את התדירות של ההתנהגות הזו. אם זה יגרום לנו לתגובה ראשונית שאפשר לתאר אותה כ'חיוך סלחני' זה עשוי להיעלם מהר. אם מנסים את התגובה הזו אחרי שנלחצנו פעם - התגובה הזו תחריף את ההעלבות.. וצריך יהיה לנקוט בטקטיקת שיקוף הרגשות הנחושה. ויתורים וכניעה בדמות התייחסות להיעלבות וניסיון לפתור את זה: סליחה וכו' - מחמירים את הטרנד והופכים את הקטנציק לאשף במניפולציות רגשיות....