העבר עולה על גדותיו

כשפרצה האזעקה
כשפרצה האזעקה התחבאנו ביחד במקלט
כל מיני גבולות נופצו-פוצצו
התלמידה הייתה מגעילה מהרגיל
הפיצוצים היו חזקים
לפתנו זו את זו
 
איך לכתוב לנעמי
שהגורל עשה אותה נעמי
נעמי מעיירת פיתוח בשנות השמונים
שאהבה כל כך נשים
ורצתה כל כך נשים
שהייתה חייבת להטביע את רצונותיה
באוקיינוסים של אלכוהול וסמים
איך לכתוב לנעמי
שהגורל עשה אותה נעמי
ולא הצליחה לצלוח את החיים
ואפילו אני לא הייתי לצדה
ולא אמרתי לה מלה אחת טובה של עידוד
כשהתאמצה כל כך לחלץ את סירתה מהסערה
כשהתאמצה כל כך לא לטבוע
או אם נרפה לרגע מהדימויים
איפה הייתי אני כשנעמי קפצה מבניין גבוה
וכמה קרה הייתי אליה כשנפגשנו בפעם האחרונה לפני שקפצה
וכמה שאני מצטערת
וכמה שכבר אין ממי לבקש סליחה
 
בשמש הרכה
המצהיבה את עלי העץ
הסמוך למרפסתי
עם הכרית שהיא דמויית כרית סבתא חנה
עם ציוצי הציפורים
ורעם המכוניות ממרחקים
עם עשבי הירוק
והלחות המתמהמהת

כאן אני רוצה להסתיים.
 
לנעמי
זה צמח
לא סם
נכון שעם הזמן
אנשים כבר יהפכו אותו
לסם מרע - ישאפו ויחדירו ויטמיעו
העיקר לא להיות בכאב
העיקר לנוע
הלאה, הלאה מכאן
יש עצי ברוש ופרחי לוף
במקום שבו את נמצאת עכשיו?
חבל שאת לא כאן, לידי עכשיו,
מהמרפסת, היית כל כך נהנית
 
שוכבת על צדי
מלקקת גלידה מגביע פלסטיק צבעוני
אוי מותק
כל חבילת הגלידה הארוכה שבפריזר
ממתינה רק לך למחר
אל תדאגי
ואל תהיי קצרת רוח
בנחת תמשיכי לשכב על צדך
וללקק גלידה מגביע פלסטיק צבעוני
בדמיונך
 
אני פוקחת עיניים ומגיחה מעולם השינה.
עולם שיש בו דוכסים ורוזנים, נסיכות ומפלצות
והיטלרים בשלל צורות וגוונים, והעולם לוקח אותי ושואב אותי אל תוכו,
ואני לא חושבת אפילו לרגע שיש עולם אחר, שאתעורר מהעולם הזה, האימה
היא תמיד אימת אמת, יהודייה נרדפת, נערה שחובטים אותה שחובטים בה שבורחת
שאין לה כסף, ולפעמים יש כשפים והצלחות ורגעים מרוממים ואני מגיחה מחייכת, לפעמים.
לפעמים. בכל מקרה. לא משנה. העץ מחכה לי פה. שקט. ציוצי הציפורים. השמש הרכה. צרצור
צרצרים מרוחק. אוי השקט הזה. יהלומים.
 
בחלל החדר השקט והמואר בדיוק במידה הנכונה
מרחפים לבבות מאויירים בצבעי פסטל
ואני זוכרת איך ציפור אחת או שתיים
החלה זועקת בקולי קולות
מזמרת עוד לפני שבא
סימן השחר בשמיים
 
השמיים היו כהים לגמרי כשהציפור זעקה את קולות הצימרור שלה
ומישהי ענתה לה, ציפור אחרת. החתול התמתח ורץ למרפסת
שם התמתח שוב ורץ לחדר
היו קולות היכון למלחמה שהרי
המשוררת התכרבלה לנום את שנתה.
 
השמיים היו כהים לגמרי כשהציפור זעקה את קולות הצימרור שלה
ומישהי ענתה לה, ציפור אחרת. החתול התמתח ורץ למרפסת
שם התמתח שוב ורץ לחדר
היו קולות היכון למלחמה שהרי
המשוררת הלכה לנום את שנתה.

אלוקים שיסלח לי .אני קורא שירה למעלה משמונים שנה.
לא מבין את שיריך. כנראה הזיקנה מכה בי.
לא נורא
 
למעלה