P i N k G i R l
New member
הסיפור שלי...
נורא התלבטתי אם לכתוב או לא. הבוקר נכנסתי לפורום וראיתי שמיכל הציעה את הרעיון הזה ושכמה בנות כבר פירסמו. לא יודעת למה, פתחתי את הוורד והתחלתי לכתוב, ולכתוב, ולכתוב. המילים נשפכו על המקלדת. לא שמתי לב ויצאה לי מגילה. מאחורי כל אות, הבהרה ומילה ממה שכתבתי עומדים דברים, חוויות, זכרונות, כאב. זה פשוט זרם ויצא מה-
. לא שמתי לך ובגלל שלא כתבתי את זה "בשביל הפורום". כלומר סתם כתבתי, לא חשבתי לפרסם את זה. אז נסחפתי וחיברתי את הסיפור על ההפרעה לעוד תחומים בחיים שלי. כאלו שמתחברים קצת לתסבוך עם האוכל,עם הגוף. רציתי להגיד למיכל תודה על הרעיון הנפלא הזה, ותודה לכל מי שכתבה ושיתפה. קראתי כל סיפור לעומק, כאבתי את הכאב, שמחתי כשהגיע הסוף הטוב ונעצבתי כשלא היה כזה סוף. התרגשתי, כאבתי, ובעיקר התחזקתי מההודעות האלו. נכון שזה יוצא קצת מ"תחומי הפורום", כלומר גולש להפרעות אכילה כאשר הפורום הזה עוסק באורח חיים בריא, אבל אני רואה משהו נפלא בכל מה שקרה פה היום, כי כל מי שכתבה ושיתפה: א. זה גם בשביל עצמה, בשביל לחזק, לשפוך, להקל. וגם זה עוזר לאחרים. והשאיפה של כולן,עפ"י מה שאני רואה, זה להתקדם למקום אחר, של בריאות,הן נפשית והן פיזית. אז הנה הסיפור שלי, פחות או יותר. ממש מההתחלה. אבל על השנה, שגם בה היו כל מיני תקופות, מגעילות, ויותר טובות. אבל על השנה הזו לא כתבתי. לא יודעת למה, תמיד על התקופת זמן האחרונה יותר קשה לי. הרבה יותר.
היייתי ילדה רזה ונורמלית. בילדותי האוכל ממש לא היה אישיו בחיי. התנהגתי ככול ילדה אחרת בגילי. אבל בבית תמיד הדהד ברקע נושא המשקל. דווקא לא מצד אמא כמו אצל רוב הבתים, אלא מצד אבא. כל חי אני זוכרת את אבא שלי כאקוריון- מתכווץ ומתרחב ללא הפסקה. ירידה ממשקלים גדולים מאוד, 100 ק"ג פלוס, למחצית ממשקלו. אך תמיד האכילה שלו הייתה קיצונית בצורה מטורפת. כל פעם לכיוון אחר - תקופות של אכילה מרובה מאד, ותקופות של הרעבות שכללו הרבה מאוד קפה שחור וסיגריות. אם תשאלו אותי, אני חושבת שהוא סבל מהפרעת אכילה כלשהי בשנות ה-30 -40 שלו, אם זה לא התחיל קודם. אני לא חושבת שהוא היה בולמי בתקופות שהוא זלל המון. לדעתי הוא היה אכלן כפייתי. הוא מאוד אוהב לבשל, אבל בעיקר לאכול. אני זוכרת קניות ובישולים בכמויות עצמות. המטבח שלנו היה מאוד גדול ולפעמים היה נדמה כי זה מטבח של מלון, או מקום ציבורי, לפי כמויות המזון שבושלו בו. אכילה הכפייתית, בעיית המשקל בתוספת הנטייה שלו לקיצוניות מוגזמת , הם אלו שגם כנראה הביאו אותו לדיאטות רצח שהוא נהג לעשות. בתקופת הפרידה של הורי, אבא שלי פצח בדיאטת רצח: קנקנים של קפה שחור וחפיסות של סיגריות כל יום. פעם בשבוע- פרוסת לחם קל מרוחה בחומוס, וקצת סלט כרוב. תוך חודשיים הוא ירד 40 ק"ג. הוא לא היה בתת משקל אך הוא נראה כחוש וחולה. אנשים חשבו שהוא חלה בסרטן. לילה ערב הוא טיפס על הקירות מכאבי בטן. אמא לקחה אותו לבית חולים. נהייה לו חור בקיבה. הקיבה התחילה לעכל את עצמה. הרופאים אמרו לאמא שלי שאם היא לא הייתה מביאה אותו באותו לילה לבי"ח, יכול להיות שהוא לא היה פה היום. תפרו לו את הקיבה. הוא עבר מספר ניתוחים מסובכים ושהה בבת חולים כמה חודשים. אני זוכרת שבאנו לבקר אותו פעם אחת עם אמא, בבית חולים. הוא הוצאי מהמגירה במבה ונתן לו. הוא אף פעם לא הקשיב למה שהרופאים אמרו לו ועשה בדיוק ההפך. אני לא יודעת למה, אולי הוא חושב שהוא גאון גדול ? הוא יודע הכל , יודע הכי טוב, לא צריך שאחרים יגידו ? בגיל 11 כבר לא הייתי בקשר איתו. רבתי איתו על איזה שטות באחת הפגישות שלנו. רבתי עם אח שלי, הוא צידד בו ואני נעלבתי וכעסתי עליו. משהו כזה, אני כבר לא זוכרת פרטים ובדיוק מה קרה. פעם ראשונה שהוא התקשר- לא רציתי לדבר איתו. ופה הסתיים הקשר בנינו. יותר הוא לא התקשר אליו ולא דיבר איתי. ואני - לא איתו. אני כעסתי ועמדתי על שלי. אבל בתוכי התגעגעתי ורציתי לראות מתי הוא יתקשר. אולי ניסיתי לבחון אותו, את הגבולות, האם הוא מספיק אוהב אותי, האם הוא ירים טלפון ויתקשר אלי, ינסה להתפייס איתי. שום דבר. התעלמות מוחלטת ממנו. אני זוכרת ימים ששכבתי על המיטה של אמא בזמן שהיא הייתה בעבודה, חייגתי לטלפון שלו, כשהזונה שלו ענתה, ניתקתי. לפעמים השארתי לו עשרות הודעות בתא קולי, קיללתי אותו, אמרתי לו שאני שונאת אותו. צעקתי, קיללתי. זעקתי אליו. כל מה שרציתי ממנו זה טיפת יחס. שיצא מהאדישות שלו, שיגיד לי משהו, שידבר איתי. אבל אף אחד לא אמר כלום. לא הוא ולא אני. אני הראתי שלא אכפת לי, לא מזיז לי, לא חסר שלי, כאילו כלום לא קרה. למרות שבפנים הלב נקרע לי. והוא, גם כן התנהג ככה, כמוני. התעלמות מוחלטת ממני. מאז, לא שמעתי ממנו יותר. גם לאחר שנה, בבת מצווה שלי, הוא לא להרים טלפון לאחל לביתו מזל טוב, או לשלוח מתנה, כרטיס ברכה. ואני ? נשארתי מאחורי המסיכה שלי, מאחורי החומה של האדישות. לא אכפת לי. לא מפריע לי. בגילאים האלה, התחלתי להשמין. אכלתי הרבה. אכילה ריגשית בעיקר. אולי כדי להשקיט ולקבור את הרגשות והמצוקה. ולהמשיך לשדר ולהתנהג כרגיל. החומה והמסימה הזאת דרשו ממני הרבה כוחות. הייתי שמנה, יש כאלו שאומרים שהכי הרבה מלאה. אבל בגילאיים האלו זה משמעותי. בגיל 14 וחצי התחלתי לעשות הליכות בערבים עם חברות. ובנוסף, באותה תקופה גם צמחתי לגובה, והתפתחתי, כך שגם אם נשארתי באותו משקל, היה נראה כי רזיתי. מחמאות החלו לזרום. ואני לא הבנתי, לא שמתי לב בכלל, הרי לא עשיתי שום דיאטה ולא רזיתי בכלל. נורא שמחתי, אני? מרזה?? המחמאות נתנו לי מוטיבציה רבה והתחלתי גם לקצץ באוכל לאט לאט. כל פעם נספו לי "חוקי ברזל" בל יעברו. בהתחלה סידרתי לי 3 ארוחות מסודרות שבינהם לא אכלתי כלום. אח"כ קיצצתי בכמויות של האוכל. אח"כ המרתי את כל האוכל שלי לאוכל דיאטטי ודל שומן. התזונה שלי כללה: ירקות, מעדני דיאט, גבינות חצי אחוז, לחם קל וטבעולייט.דברים מהסוג הזה. עם הזמן הגברתי את הספורט. התחלתי גם לשחות. עשיתי מאות כפיפות בטן ותרגילים שונים ביום. שילבתי ריצה והליכה מהירה של שעה וחצי כל יום. עם הזמן קיצצתי עוד ועוד את האוכל. המצאתי חוקי אכילה חדשים: טקסי אכילה, ללעוס כל ביס 30 פעמים, לשתות תוך כדי הרבה מים כדי לעבוד על הגוף שיגי למצב של "שובע". אכלתי 200 קלוריות ביום.
נורא התלבטתי אם לכתוב או לא. הבוקר נכנסתי לפורום וראיתי שמיכל הציעה את הרעיון הזה ושכמה בנות כבר פירסמו. לא יודעת למה, פתחתי את הוורד והתחלתי לכתוב, ולכתוב, ולכתוב. המילים נשפכו על המקלדת. לא שמתי לב ויצאה לי מגילה. מאחורי כל אות, הבהרה ומילה ממה שכתבתי עומדים דברים, חוויות, זכרונות, כאב. זה פשוט זרם ויצא מה-