הסיפור שלי...

[P i N k G i R l]

הסיפור שלי...

נורא התלבטתי אם לכתוב או לא. הבוקר נכנסתי לפורום וראיתי שמיכל הציעה את הרעיון הזה ושכמה בנות כבר פירסמו. לא יודעת למה, פתחתי את הוורד והתחלתי לכתוב, ולכתוב, ולכתוב. המילים נשפכו על המקלדת. לא שמתי לב ויצאה לי מגילה. מאחורי כל אות, הבהרה ומילה ממה שכתבתי עומדים דברים, חוויות, זכרונות, כאב. זה פשוט זרם ויצא מה-

. לא שמתי לך ובגלל שלא כתבתי את זה "בשביל הפורום". כלומר סתם כתבתי, לא חשבתי לפרסם את זה. אז נסחפתי וחיברתי את הסיפור על ההפרעה לעוד תחומים בחיים שלי. כאלו שמתחברים קצת לתסבוך עם האוכל,עם הגוף. רציתי להגיד למיכל תודה על הרעיון הנפלא הזה, ותודה לכל מי שכתבה ושיתפה. קראתי כל סיפור לעומק, כאבתי את הכאב, שמחתי כשהגיע הסוף הטוב ונעצבתי כשלא היה כזה סוף. התרגשתי, כאבתי, ובעיקר התחזקתי מההודעות האלו. נכון שזה יוצא קצת מ"תחומי הפורום", כלומר גולש להפרעות אכילה כאשר הפורום הזה עוסק באורח חיים בריא, אבל אני רואה משהו נפלא בכל מה שקרה פה היום, כי כל מי שכתבה ושיתפה: א. זה גם בשביל עצמה, בשביל לחזק, לשפוך, להקל. וגם זה עוזר לאחרים. והשאיפה של כולן,עפ"י מה שאני רואה, זה להתקדם למקום אחר, של בריאות,הן נפשית והן פיזית. אז הנה הסיפור שלי, פחות או יותר. ממש מההתחלה. אבל על השנה, שגם בה היו כל מיני תקופות, מגעילות, ויותר טובות. אבל על השנה הזו לא כתבתי. לא יודעת למה, תמיד על התקופת זמן האחרונה יותר קשה לי. הרבה יותר.

היייתי ילדה רזה ונורמלית. בילדותי האוכל ממש לא היה אישיו בחיי. התנהגתי ככול ילדה אחרת בגילי. אבל בבית תמיד הדהד ברקע נושא המשקל. דווקא לא מצד אמא כמו אצל רוב הבתים, אלא מצד אבא. כל חי אני זוכרת את אבא שלי כאקוריון- מתכווץ ומתרחב ללא הפסקה. ירידה ממשקלים גדולים מאוד, 100 ק"ג פלוס, למחצית ממשקלו. אך תמיד האכילה שלו הייתה קיצונית בצורה מטורפת. כל פעם לכיוון אחר - תקופות של אכילה מרובה מאד, ותקופות של הרעבות שכללו הרבה מאוד קפה שחור וסיגריות. אם תשאלו אותי, אני חושבת שהוא סבל מהפרעת אכילה כלשהי בשנות ה-30 -40 שלו, אם זה לא התחיל קודם. אני לא חושבת שהוא היה בולמי בתקופות שהוא זלל המון. לדעתי הוא היה אכלן כפייתי. הוא מאוד אוהב לבשל, אבל בעיקר לאכול. אני זוכרת קניות ובישולים בכמויות עצמות. המטבח שלנו היה מאוד גדול ולפעמים היה נדמה כי זה מטבח של מלון, או מקום ציבורי, לפי כמויות המזון שבושלו בו. אכילה הכפייתית, בעיית המשקל בתוספת הנטייה שלו לקיצוניות מוגזמת , הם אלו שגם כנראה הביאו אותו לדיאטות רצח שהוא נהג לעשות. בתקופת הפרידה של הורי, אבא שלי פצח בדיאטת רצח: קנקנים של קפה שחור וחפיסות של סיגריות כל יום. פעם בשבוע- פרוסת לחם קל מרוחה בחומוס, וקצת סלט כרוב. תוך חודשיים הוא ירד 40 ק"ג. הוא לא היה בתת משקל אך הוא נראה כחוש וחולה. אנשים חשבו שהוא חלה בסרטן. לילה ערב הוא טיפס על הקירות מכאבי בטן. אמא לקחה אותו לבית חולים. נהייה לו חור בקיבה. הקיבה התחילה לעכל את עצמה. הרופאים אמרו לאמא שלי שאם היא לא הייתה מביאה אותו באותו לילה לבי"ח, יכול להיות שהוא לא היה פה היום. תפרו לו את הקיבה. הוא עבר מספר ניתוחים מסובכים ושהה בבת חולים כמה חודשים. אני זוכרת שבאנו לבקר אותו פעם אחת עם אמא, בבית חולים. הוא הוצאי מהמגירה במבה ונתן לו. הוא אף פעם לא הקשיב למה שהרופאים אמרו לו ועשה בדיוק ההפך. אני לא יודעת למה, אולי הוא חושב שהוא גאון גדול ? הוא יודע הכל , יודע הכי טוב, לא צריך שאחרים יגידו ? בגיל 11 כבר לא הייתי בקשר איתו. רבתי איתו על איזה שטות באחת הפגישות שלנו. רבתי עם אח שלי, הוא צידד בו ואני נעלבתי וכעסתי עליו. משהו כזה, אני כבר לא זוכרת פרטים ובדיוק מה קרה. פעם ראשונה שהוא התקשר- לא רציתי לדבר איתו. ופה הסתיים הקשר בנינו. יותר הוא לא התקשר אליו ולא דיבר איתי. ואני - לא איתו. אני כעסתי ועמדתי על שלי. אבל בתוכי התגעגעתי ורציתי לראות מתי הוא יתקשר. אולי ניסיתי לבחון אותו, את הגבולות, האם הוא מספיק אוהב אותי, האם הוא ירים טלפון ויתקשר אלי, ינסה להתפייס איתי. שום דבר. התעלמות מוחלטת ממנו. אני זוכרת ימים ששכבתי על המיטה של אמא בזמן שהיא הייתה בעבודה, חייגתי לטלפון שלו, כשהזונה שלו ענתה, ניתקתי. לפעמים השארתי לו עשרות הודעות בתא קולי, קיללתי אותו, אמרתי לו שאני שונאת אותו. צעקתי, קיללתי. זעקתי אליו. כל מה שרציתי ממנו זה טיפת יחס. שיצא מהאדישות שלו, שיגיד לי משהו, שידבר איתי. אבל אף אחד לא אמר כלום. לא הוא ולא אני. אני הראתי שלא אכפת לי, לא מזיז לי, לא חסר שלי, כאילו כלום לא קרה. למרות שבפנים הלב נקרע לי. והוא, גם כן התנהג ככה, כמוני. התעלמות מוחלטת ממני. מאז, לא שמעתי ממנו יותר. גם לאחר שנה, בבת מצווה שלי, הוא לא להרים טלפון לאחל לביתו מזל טוב, או לשלוח מתנה, כרטיס ברכה. ואני ? נשארתי מאחורי המסיכה שלי, מאחורי החומה של האדישות. לא אכפת לי. לא מפריע לי. בגילאים האלה, התחלתי להשמין. אכלתי הרבה. אכילה ריגשית בעיקר. אולי כדי להשקיט ולקבור את הרגשות והמצוקה. ולהמשיך לשדר ולהתנהג כרגיל. החומה והמסימה הזאת דרשו ממני הרבה כוחות. הייתי שמנה, יש כאלו שאומרים שהכי הרבה מלאה. אבל בגילאיים האלו זה משמעותי. בגיל 14 וחצי התחלתי לעשות הליכות בערבים עם חברות. ובנוסף, באותה תקופה גם צמחתי לגובה, והתפתחתי, כך שגם אם נשארתי באותו משקל, היה נראה כי רזיתי. מחמאות החלו לזרום. ואני לא הבנתי, לא שמתי לב בכלל, הרי לא עשיתי שום דיאטה ולא רזיתי בכלל. נורא שמחתי, אני? מרזה?? המחמאות נתנו לי מוטיבציה רבה והתחלתי גם לקצץ באוכל לאט לאט. כל פעם נספו לי "חוקי ברזל" בל יעברו. בהתחלה סידרתי לי 3 ארוחות מסודרות שבינהם לא אכלתי כלום. אח"כ קיצצתי בכמויות של האוכל. אח"כ המרתי את כל האוכל שלי לאוכל דיאטטי ודל שומן. התזונה שלי כללה: ירקות, מעדני דיאט, גבינות חצי אחוז, לחם קל וטבעולייט.דברים מהסוג הזה. עם הזמן הגברתי את הספורט. התחלתי גם לשחות. עשיתי מאות כפיפות בטן ותרגילים שונים ביום. שילבתי ריצה והליכה מהירה של שעה וחצי כל יום. עם הזמן קיצצתי עוד ועוד את האוכל. המצאתי חוקי אכילה חדשים: טקסי אכילה, ללעוס כל ביס 30 פעמים, לשתות תוך כדי הרבה מים כדי לעבוד על הגוף שיגי למצב של "שובע". אכלתי 200 קלוריות ביום.

 

[P i N k G i R l]

המשך.

החופש הגדול הגיע, מתחילים ל"קלף" את כל השכבות בגדים. ירדתי 15 ק"ג. המחזור כבר פסק, השיער נשר.התווי שלי פנים השתנו לגמרי: פתאום ראו עצמות לחיים בולטים. גם גבהתי. הרבה אנשים לא זיהו אותי. חברים היו המומים הירידה במשקל. במקביל גם החלו להגיע הערות בסגנון: אפרת, יא, אנורקסית, תאכלי משהו". וכל מיני נסיונות האכלה. אני הייתי בשליטה, גאה בעצמי. אך לא מסופקת מספיק. "עוד כמה ק"ג וזהו", המנטרה. חופש גדול 2002. בת 15. בקורס מדריכים של 3 שבועות בחווה בצפון. במשקל הכי נמוך שלי - משהו כמו 45 ק"ג על 1.67. חיוורת. רגלי גפרור, חסרת חזה, חסרת אנרגיה ועם הרבה עצמות בולטות. החברות נבהלו, כבר ביום הראשון "הלשינו" למדריכים ש"אפרת לא אוכלת!!". במשך כל הקורס, איימו להעיף אותי, היו בקשר הדוק עם אמא שלי שהתעקשה עם המדריכים שאשאר עד הסוף. המדריכים רדפו אחרי בכל ארוחה, איימו, דחפו יל אוכל ואיימו שאם לא אוכל יעיפו אותי הבייתה. אני ידעתי לתחמן אותם, כשהם סובבו את הראש שלהם לרגע לקחתי מהר את האוכל והחבאתי תחת הרגל שלי, כשהם לא שמו לב העפתי את זה רחוק. פעם אחת יצאנו לאיזה מקום, במרחק של חצי שעה- שעה הליכה איטית. הרגשתי שאני הולכת להתעלף כל רגע. שהרגליים לא סוחבות. אבל לא העזתי להגיד מילה על זה שאני לא מרגישה טוב. ללכת למרפאה? ואם הם יכריחו אותי לאכול? לחזור הביתה? אין סיכוי, יהיה בסדר, אמרתי לעצמי. ככה המשכתי, הייתי עייפה על הזמן, חסרת מצב רוח. הסתכלתי בתהימה על חברים שלי שצחקו וחייכו ושאלתי את עצמי למה הם כל כך מאושרים? לי לא היה בכלל כוח להזיז את שרירי הפה ולחייך. הרגשתי בשליטה, הכי בעולם. לא הבנתי את האחרים, איך הם מרשים לעצמם לאכול כזה אוכל ועוד בכאלו בכמויות. איך הם מעזים לגעת בלחם רגיל?? הם לא מפחדים להשמין ולתפוח? הסתכלתי על האוכל במבט מבועת כאילו האוכל זה האויב הכי גדול שלי. פחדתי ממנו פחד מוות. לא העזתי להכניס כזה דבר לגוף שלי, שחס וחלילה אשמין ואטפח. השליטה הזאת נראתה לי כניצחון, אני מתגברת על הכל, אני חזקה ומוצלחת. אני זוכרת שתקופה הזאת מה שהכי רציתי (אחרי "לרדת עוד כמה ק"ג") זה שאבא יראה אותי ככה. ר-ז-ה, הכי רזה. אולי כי הרזון נראה לי כשהצלחה, ורציית שהוא יראה שאני מצליחה, מוצלחת, טובה, שיתחרט, שירצה אותי. תמיד הייתה לי הרגשה פנימית ודחף להוכיח את עצמי, להיות הכי טובה. אולי בגללו. אמא שיכנעה אותי ללכת לדיאטנית. אני רציתי לרדת עוד במשקל, אז הסכמתי. אך לדיאטנית היו תוכניות אחרות: היא רצתה שאעלה במשקל. לי זה נראה מגוכך אך שתקתי ושיקרתי ללא הרף. לא אכלתי לפי התפריט, לא עשיתי שום דבר ממה שהיא אמרה לי. היא לא כל כך האמינה שלי ושלחה אותי לפסיכולוגית להפרעות אכילה שלהם, זה היה סיוט. אחרי כמה זמן השתחררתי מהם. הייתי מעולה בלשקר ולתחמן אותם. לקראת סוף החופש התחלתי לאכול. לא כי רציתי. לא הצלחתי לעצור את זה. אחרי תקופה כזאת הגוף מורעב, רוצה להחזיר לעצמו אנרגיה, משהו. נורא פחדתי מזה. אלוהים, אני אכלתי את זה?! שאלתי את עצמי בכעס נוראי ושינאה עצמית איומה. עליתי במשקל. לא בצורה מסודרת אלא בהתקפי בולמוסים שאחריהם לא אחרה לבוא השינאה העצמית והביקורתיות העצומה, העונש היה לצום. צמתי שבוע,שבועיים ואז עוד פעם נפלתי לבולמוס. שהביא דיכאון, שינאה עצמית. הרגשתי כישלון, שמנה, פרה, דפוקה, מגעילה. ככה גררתי את המצב שנה שלמה: בולמוסים וצומות. הרבה לילות לבנים שלא הצלחתי להרדם כי אכלתי יותר מדי. חישבתיי ובניתי לעצמי עשרות תפריטי רעב: חצי יופלה דיאט לבוקר, חצי עגבנייה לצהרים, ומלפפון לערב. החלטתי שאני צריכה להעניש את עצמי, לבנות שוב את המשמעת העצמית שהייתה לי פעם. מיששתי את העצמות שהתחילו להעלם לי. אבל איבדתי שליטה, לא הצלחתי להרעיב את עצמי בצורה מושלמת כמו פעם. בחופשת פסח נכנסתי לדיכאון - הקיץ הגיע, אני שמנה, אלוהים ישמור, מה אני יעשה? איך אני יוציא את הראש שלי מהבית ? התחלתי להקיא. אכלתי, שתיתי, הקאתי. התאמנתי בהקאות של ירקות כדי שבמקרה שאוכל משהו באמת משמין, אצליח להקיא הכל ולא יקרה משהו שמשהו יספג בגוף. בהתחלה ההקאות היה מאוד קשות, עם הזמן נהייה לי יותר ויותר קל להקיא את האוכל שהכנסתי לגוף. שיפרתי את מיומנויות ההקאה שלי והצלחתי להקיא כל דבר שאכלתי. עם הזמן גם התחלתי לשתות תה טיבטי, אח"כ הלכתי לסופר פארם וקניתי כדורים משלשלים. בלעתי חפיסות. בילתי לילות שלמים בשירותים, מתפתלת מכאבי בטן מייסרים ומשלשלת. קיץ 2003. אמצע החופש הגדול, אח שלי תפס אותי מקיאה. אחרי כמה זמן גם אמא ידעה. התחלתי ללכת לטיפול- הפעם לדיאטנית פרטית שמטפלת בהפרעות אכילה. שעד היום אני אצלה.

 

[נועה334]

אפרת מתוקה../images/Emo24.gif../images/Emo25.gif...

אני לא ממש...טוב, ממש לא יודעת מה להגיד לך עכשיו... כל הכבוד שהצלחת להוציא ולספר (אגב,יש לך כישרון)את הסיפור שלך.את התקדמת,ואת כבר רואה את "האור בקצה המנהרה",ואני מקווה שתצעדי ישר אליו במקום לעשות פניה חזרה.אנחנו פה בכל פעם שתצתרכי,או תרצי..ביחד נעבור את הכל! אני ממש מעריכה אותך על כל האומץ,ועל כל התמיכה והאהבה שנתת לנו גם כשכל-כך כאב לך! אני יודעת שאנחנו ניהיה פה איתך כמו שאת היית איתנו. בהצלחה בובה

נ.ב-אביטלוש,גם את עברת כל כך הרבה ואת מאוד אופטימית,תמכת ועזרת.גם לך כל הכבוד!

 

[קליאו2]

תודה נועה!../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif מתוקה אחת!

 

[P i N k G i R l]

המון תודות, מתוקה. ../images/Emo24.gif

 

[°S¢R£En°°§aV£r°]

../images/Emo7.gif../images/Emo85.gifפשוט נורא הזדהתי

בקטע של עצבתי את עצמי לאכול "חצי יוגורט דיאט" כי אני זוכרת את זה הייתי אוכלת חצי יוגורט דיאט ועם הייתי ממשיכה לאכול את כולו זה היה טו ואבוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו. מותק לא ידעתי את כל זה הנה אני עונה לך כמו שכתתבי במסרים

. אני מקווה שאת מבינה עכשיו מה לא בסדר ומה כן בסדר אחרי שמקווה שקראת פה את כל הסיפורים למנהים ובכלל, נו ההזדהתי גם בקטע של הפעם הראושנה שהיאו אותי למקום הזה של ההפרועת האכילה, שם שיקרתי להם ברמות בדיוק כמוך כיאלו כל מילה שכתבת זה מילה שלי. ויצאתי משם גם בדיוק כמוך! עכשיו אני רוצה לדעת איך את בקטע של התזונה איך את היום מאמי חוץ מזה שאת מטופלת אצל דיאטנית פרטית ?

מאמי לב יו [=

 

[P i N k G i R l]

תודה נועה. ../images/Emo39.gif

כן, אני אצל דיאטנית פרטית כבר 8 חודשים, גם אצל פסיכולוגית ובטיפול תרופתי אצל פסיכיאטרית.

 

[מיכל שפונד כספי]

שמחה שמימשת את ההזדמנות ../images/Emo23.gif

בטוחה שהיה לך קשה מנשוא לכתוב זאת

אך כמו שאמרו לפני כתיבתך מרתקת, ברורה, חוויתית. כדאי לך להשקיע בה. תודה ששיתפת אותנו

 

[אישה בסגול]

כל שנותר הוא...

לחבק, ולאהוב.. ולהגיד לך שאין עלייך. וכל הכבוד על החוזק. אני

 

[קליאו2]

../images/Emo24.gifאפרתי..../images/Emo23.gif

מתוקה ... כל כך עצוב... אני כל פעם קוראת סיפור ועוד סיפור... ולא מבינה... מי לעזעזעל לימד אותנו להעניש את עצמנו? את גופנו? איזה מעוות זה??? הרי על כל הקשיים שלנו מגיע לנו לעטוף את עצמנו באהבה ולא בשינאה!! אז למה? מי המציא את הפרעת האכילה??? צריך להרוג אותו!! מתוקה תודהששיתפת.. רק חסרה לי חוליה אחת.. איך את מרגישה היום? עדיין נלחמת בשדים? מספרת את האמת למטפלת? המון אהבה, אביטל!

 

[P i N k G i R l]

תודה אביטלי. ../images/Emo25.gif

שמת לב שהרבה מאוד בנות שנכנסו להפרעות אכילה מספרות שתחילת ההפרעה הייתה בתקופה של איזה משבר או שינוי בחיים שלהם ?? כלומר שהיה איזה טריגר: אם זה התעללות כלשהי, או התפרקות בית. או כל דבר אחר... אני חושבת שדווקא אחרי דברים כאלו ובזמן קשיים כאלו, אנחנו נוטים לפנות להרס ושינאה - להפרעות אכילה, כי זה מעין בריחה. לא ? ככה אני חושבת. לכול דבר יש סיבה. ועל אף כל הסבל והגהנות שם ההפרעות האכילה, יש שם משהו שההפרעה נותנת לנו. שאנחנו נאחזים בה בגלל זה. כמובן שזה אשלייה שאחר כך מתפוררת. מדובר הרבה על השליטה בהפרעות אכילה. מאבדים שליטה בתחום אחר- אז לוקחים את השליטה על הגוף שלנו. וכל מיני דוגמאות כאלו. מי המציא את ההפרעות אכילה ? לדעתי, אנחנו! וגם אנחנו אלו שנשמיד אותן. כל אחת מול השדים והמפלצות שלה. היום אני יותר מאוזנת. יותר שפויה

. ויותר אופטימית. נופלת לפעמים, אבל בסופו של דבר - קמה, מנערת את האבק וממשיכה הלאה במקום לשקוע שוב בבוץ.

 

[Aisha]

../images/Emo24.gif../images/Emo140.gif

 

[shanyz]

אפרתוש../images/Emo24.gif

כמו תמיד- איזה כשרון כתיבה יש לך! הבעת את הדברים בצורה מאוד יפה ועצובה

אני לא יודעת עוד מה כל כך להגיד... מאוד מקווה שהכל יהיה בסדר אצלך ואנחנו נדבר עוד בפרטי

 

[morfo]

זה עולם חדש בשבילי-אני המום מהכאב

שאת ואחרות עוברות פה את כנראה אדם מאוד חזק אם החלטת לתקן את המצב אממממ... אני פשוט לא יודע מה להגיד זה..יותר מידי קשה.. לא יודע.. אז מה יכול להגיד? רק דבר אחד-שממש לא שייך ואולי כן: את כותבת נפלא,את מעבירה את הרגש אל מי שקורא.ויש קצב קסום במילים שלך,ואם יש לך כישרון כזה את חייבת לשנות את היחס אל עצמך ולאהוב את עצמך כי יש בתוכך אוצר שאת צריכה לגלות,כישרון אמיתי.

 

[P i N k G i R l]

שני ומורפו, תודה לשניכם. ../images/Emo20.gif

תודה על המחמאות ועל התגובות החמות.

 

[shanyz]

../images/Emo23.gif../images/Emo25.gif../images/Emo24.gif

 

[morfo]

))

 

[ילדונת היחידה]

../images/Emo23.gifעוד סיפור ועוד סיפור..

כל כך קשה לקרוא את כל הסיפורים שמתפרסמים פה ביומיים האחרונים אך עם זאת זה מחזק ומעשיר את התובנה שאסור בשום אופן לחזור אחרי המעשים הללו,ולפצוח בדיאטות כאסח לעולם. תודה ששיתפת... ושמחה שעכשיו את בדרך הטובה ואת יודעת מה נכון

ענק ענק ענק

 

[c h o k o l a t a]

מקווה שהכל יהיה בסדר חמודה שלי ו..

תיקחי את עצמך בידיים, ותחזרי לאכול רגיל, כמוני! אני לא יכולה להכחיש שלפעמים יש ימים שאני אוכלת קצת.. כנראה שעדיין לא הבראתי.. פעם מישהו אמר לי שלמישהי שהיו לה הפרעות אכילה, נגיד אנורקסית, אז תמיד יהיה לה קשה עם אוכל, ומן הרגשה רעה כזאת.., לפי דעתי זה לא ככה..