אדם וחווה: הסיפור שמטרתו יצירת רגשות אשמה.
הסיפור של אדם וחווה בספר בראשית לא רק שאינו מבוסס על אמת היסטורית, אלא הוא גם סיפור שנעשה בו
שימוש מניפולטיבי, שמטרתו לגרום לרגשות אשמה אצל המאמינים, ולהציג את האל כצדיק. הסיפור לא מתאר
אירועים אמיתיים, אלא מבוסס על מיתוס שמטרתו להטיל את האשמה על האדם, ולהעביר את התודעה של
חטא ועונש בצורה שתשמור על שליטת הדת על המאמינים.
לא מדובר בסיפור אמיתי
הסיפור של אדם וחווה לא נועד להיות תיאור של אירועים אמיתיים. אין כל הוכחה היסטורית או מדעית לכך שדמויות
אלו היו קיימות. מדובר בסיפור שנבנה על ידי כוחות דתיים כדי להמחיש רעיונות מוסריים ודתיים, ומטרתו המרכזית
היא להטיל אשמה על האדם, להציג את חווית החטא כבלתי נמנעת, ולהדגיש את חוסר השליטה של האדם בנוגע למעשיו.
יצירת רגשות אשמה
הסיפור מציג את אדם וחווה כאחראים ל"פגם" האנושי, כאשר החטא שביצעו (אכילת פרי עץ הדעת) משמש כמתקפה
על יכולת הבחירה החופשית של האדם. הסיפור נועד לגרום למאמינים להרגיש אשמה על קיום אנושי טבעי ומולד,
ולהציב את האל כישות שזוכה לכבוד על כך שהוא מעניש את האדם על מהלך שבסיסו היה פיזיולוגי ומנטלי.
באופן זה, נוצר מנגנון של שליטה, שבו המאמינים נדרשים להרגיש אשמה על מהותם, במקום להבין את תהליך ההתפתחות האנושית.
הצגת האל כצדיק
הסיפור של אדם וחווה לא רק מטיל אשמה על האדם, אלא גם מציג את האל כצדיק, כל-יכול וכול-חומל, שפועל מתוך
רצון להעניש את האדם על חטא שנעשה מתוך חופש הרצון. בצורה זו, הסיפור משרת את הממסד הדתי ומחזק
את מעמדו, תוך כדי שהוא מונע מהמאמינים לחשוב באופן עצמאי על תהליכי החיים והבחירות האישיות שלהם.
האל מוצג כמי שמציב את התנאים למעשים, וכאילו הענישה נועדה אך ורק להחזיר את האדם למוטב –
כל זאת על מנת לשמר את שלטון האלוהים ולטפח רגשות של תלות וכניעה.
סיפור שלא צריך להאשים אותנו
הסיפור של אדם וחווה הוא לא יותר מאשר אלגוריה שנועדה למנוע מהאדם להרגיש חופשי במעשיו, ולדחוק אותו
לאמונה עיוורת בטובו של אל שמעניש אותו על קיום טבעי. לא מדובר באירוע היסטורי, אלא בסיפור שמטרתו לשמור
על כוח הדת ושליטתה במאמיניה. במקום לפתח תודעה חופשית ואחראית, הסיפור מטפח את הרגשות של אשמה,
חטא, ועונש, ומנוגד לחלוטין למוסר האמיתי של חופש הרצון, ההבנה האישית והאחריות האישית.
הסיפור של אדם וחווה בספר בראשית לא רק שאינו מבוסס על אמת היסטורית, אלא הוא גם סיפור שנעשה בו
שימוש מניפולטיבי, שמטרתו לגרום לרגשות אשמה אצל המאמינים, ולהציג את האל כצדיק. הסיפור לא מתאר
אירועים אמיתיים, אלא מבוסס על מיתוס שמטרתו להטיל את האשמה על האדם, ולהעביר את התודעה של
חטא ועונש בצורה שתשמור על שליטת הדת על המאמינים.
לא מדובר בסיפור אמיתי
הסיפור של אדם וחווה לא נועד להיות תיאור של אירועים אמיתיים. אין כל הוכחה היסטורית או מדעית לכך שדמויות
אלו היו קיימות. מדובר בסיפור שנבנה על ידי כוחות דתיים כדי להמחיש רעיונות מוסריים ודתיים, ומטרתו המרכזית
היא להטיל אשמה על האדם, להציג את חווית החטא כבלתי נמנעת, ולהדגיש את חוסר השליטה של האדם בנוגע למעשיו.
יצירת רגשות אשמה
הסיפור מציג את אדם וחווה כאחראים ל"פגם" האנושי, כאשר החטא שביצעו (אכילת פרי עץ הדעת) משמש כמתקפה
על יכולת הבחירה החופשית של האדם. הסיפור נועד לגרום למאמינים להרגיש אשמה על קיום אנושי טבעי ומולד,
ולהציב את האל כישות שזוכה לכבוד על כך שהוא מעניש את האדם על מהלך שבסיסו היה פיזיולוגי ומנטלי.
באופן זה, נוצר מנגנון של שליטה, שבו המאמינים נדרשים להרגיש אשמה על מהותם, במקום להבין את תהליך ההתפתחות האנושית.
הצגת האל כצדיק
הסיפור של אדם וחווה לא רק מטיל אשמה על האדם, אלא גם מציג את האל כצדיק, כל-יכול וכול-חומל, שפועל מתוך
רצון להעניש את האדם על חטא שנעשה מתוך חופש הרצון. בצורה זו, הסיפור משרת את הממסד הדתי ומחזק
את מעמדו, תוך כדי שהוא מונע מהמאמינים לחשוב באופן עצמאי על תהליכי החיים והבחירות האישיות שלהם.
האל מוצג כמי שמציב את התנאים למעשים, וכאילו הענישה נועדה אך ורק להחזיר את האדם למוטב –
כל זאת על מנת לשמר את שלטון האלוהים ולטפח רגשות של תלות וכניעה.
סיפור שלא צריך להאשים אותנו
הסיפור של אדם וחווה הוא לא יותר מאשר אלגוריה שנועדה למנוע מהאדם להרגיש חופשי במעשיו, ולדחוק אותו
לאמונה עיוורת בטובו של אל שמעניש אותו על קיום טבעי. לא מדובר באירוע היסטורי, אלא בסיפור שמטרתו לשמור
על כוח הדת ושליטתה במאמיניה. במקום לפתח תודעה חופשית ואחראית, הסיפור מטפח את הרגשות של אשמה,
חטא, ועונש, ומנוגד לחלוטין למוסר האמיתי של חופש הרצון, ההבנה האישית והאחריות האישית.