הסיפורים השונים

[ש ק ד ב ת]

הסיפורים השונים

אני רקמזהירה שכושר כתיבת י בסיפוריי אינו מוצלח במיוחד.. לכן אני מפרסמת כמה סיפורים קצרים תשובתכם ה-כנה והאמיתי חשובה לי מאוד!! כי רוב השיקולים שלי אם לשלוח את סיפור זה או לא.תלויה בכם.. אם סהיפורים לא ממש מתאימים תמיד אפשר להגיד:"שקד תביאי את שירייך". במדרגות אל האושר: שלושים אלף מדרגות הפרידו ביני לבין הארמון. שם הוא ישב לו, על כיסא רם ונישא. האביר. חשבתי ששווה לי לעלות במדרגות, להתאמץ, להשתדל. אם אגיע ראשונה הוא יהיה שלי, לא שהיה איכפת לי מהתחרות עליו, אלא שאהבתי אותו. עליתי לאט לאט במדרגות, מתקדמת בזהירות. שישים ואחת, שישים ושתיים, שישים ושלוש, שישים וארבע. עצרתי לנוח....המדרגות היו כ"כ תלולות….. ראיתי עוד מישהי מתחילה לעלות אז המשכתי והזדרזתי. היו עוד בנות, בדרכן לארמון, בנות רבות. היו כאלה שהתייאשו ופרשו, כאלו שהתעייפו ועצרו על מנת לצבור כוח, וכשאני כבר עליתי חצי מהמדרגות. בערך 20,000 מדרגות עליתי כשהאביר התקשר אלי לפלאפון. "יקירתי, ישנן שתיים שכמעט ומשיגות אותך ואחת לפניך, כדאי שתמהרי". חייכתי, ניתקתי את הפלאפון ורצתי במעלה המדרגות. הארמון היה עוד רחוק, ובכל זאת קרוב יותר ממקודם. זו שהייתה לפני התייאשה והחלה לרדת אט אט חזרה. בשלב מסוים נעצרתי, במדרגה מספר 29,995 התיישבתי על המדרגה וחיכיתי. אם האביר לא מוכן לרדת בשבילי חמש מדרגות, אז אולי הוא לא שווה את זה. _

 

[ש ק ד ב ת]

מסלול הדמעות

שלוש דמעות עשו את דרכן יחדיו אל מעלה העין.האחת דמעת כאב,השנייה דמעת יגון והשלישית דמעת שמחה. שלושת הדמעות התחרו ביניהן מי תגיע ראשונה אל העין ותזכה לרדת ראשונה,לצאת מן הגוף ולהוביל אחריה שיירה של דמעות מסוגה. דמעת הכאב ניסתה בכל כוחה לעבור ליד עצבים חשופים על מנת להפעילם בכדי שייעשה בה שימוש.דמעת היגון עלתה אל המוח וניסתה להשפיע עליו לרעה. ואילו דמעת השימחה עלתה לה באיטיות ובזהירות אל קצה העין. "כשלאדם לא כואה ולא רע,שמח לו" הסבירה את עצמה הדמעה.אלא שדמעת השמחה היהתה אופטימית מדי,ואותו אדם שבתוכו שכנה עם חברותיה היה עצבני באותו יום.לכשהחלו לזלוג דמעותיו,היו אלו דמעות מסוג חדש.דמעות זעם ודמעות תיסכול.ודמעת השימחה התערבבה עם הדמעות החדשות,גברה על היגון והכאב אך איבדה מהאושר שהיה בה. למחרת שוב החלה תחרות אל עין האדם,חמש מתחרות היו בה הפעם:דמעת יגון,דמעת תיסכול,דמעת שימחה,דמעת כאב ודמעת זעם.חמשת הדמעות עלו וניסו לגבור אחת על השנייה,אלא שבהגיען אל מעלה עין הם גילו שאין מקום לכולן,התערבבו זו בזו ויצרו את דמעות העייפות.למחרת הלך אותו אדם שבתוכו שכנו הדמעות אל רופא העיניים על מנת למנוע את שובן של הדמעות המעיקות.טיפה ועוד טיפה זלגו אל תוך העיניים טיפות הרופא,ויצרו מסך מגן שכלא את הדמעות בתוך הגוף ולא איפשר להן לצאת. סוגי הדמעות התרבו,ולא היה להן כיצד להתמעט,אז הן ניסו לחדור דרך איברים אחרים בגוף.האיבר הספוגי ביותר שהצליח לקלוט אליו הכי הרבה דמעות היה הלב,ומאז בוכה הוא לב האדם. --מוקדש לכל אלו שליבם בוכה כך סתם--

 

[NeTa G4]

מקסים...(סלול הדמעות)

מאוד מאוד חמוד, הנין של התחרות היה האקשן קרב בסיפור, אבל הענין ששל רופא השינים והחסימה של הדמעות נשמע במקצת כמו סיפור ילדים.... והסוף מממש נוגע ללב! אני איע לך אולי לשלב בין הסגנונות ושלא יראו הבדל כול כך גדול בינהם.. אולי לשנות קצת מנוסח המילים... הסוף היה ממש יפה, המטרה של כול הסיפור, הפואנטות שלך יוצאות מן הכלל.!

 

[ש ק ד ב ת]

התלקחות יצרים

הכעס מצטבר,הדמעות שורפות אך לא יורדות.אני זורקת את הדברים מצד אחד של החדר אל הצד השני,אבל חוץ מלהגביר את האי סדר ששולט בחדר,זה לא עוזר יותר מדי. לוקחת חתיכת נייר,וקורעת אותה חתיכות חתיכות,לגודל אפסי.ואז זורקת. הדמעות מתחילות לרדת.נגמרו הניירות הריקים,חסרי המשמעות.אני פותחת את המגירה האסורה. מותיאה מתוכה את השירים שלי.אחד אחרי השני, אני קורעת אותם. קודם את השירים הרגילים .אחר כך את שירי האהבה עטופי הכאב והזכרונות. כשאעני מסיימת על כל שירי הללו,הרבים כל כך,אני עוברת לשירים המשובחים בעיניי,אלו שתמיד שמרתי לעצמי. שירים אישיים.רק מעטים מהם פרסמתי,או הראיתי לאחרים. משהו בתוכי עוצר אותי מלקרוע אותם,אני מביטה בהם באהבה, ושורפת אותם. הכל ביחד. נותנת לאש להגיע כמעט עד אלי.והיד לוהטת. זורקת את הדפים הנשרפים אל הרצפה,נותנת לאש להתכלות מעצמה. "עשיתי דווקא" לעצמי. הרסתי את כל מה שיצרתי, כל מה שאהבתי. אני פונה אל עבר השולחן,ספרי המתמתיקה והתנ"ך קורצים לי. כמה הייתי רוצה לקרוע גם אותם.אבל אי אפשר. רכוש בית ספר. כל כל אחד ואחד מהם מוטבע אותו סימן ארור,"שייך לבית נספר ע"ש היובל,הרצליה".סימן זה רק מוכיח,שאינני שונאת את הספרים עצמם,אלא את מה שהן מסמלים:בית ספר,בגרויות.מתמתיקה.תנ"ך. החובה ללמוד את המקתועות הללו. החובה להיבחן. החובה להיכנס לשיוערים.ההשפלות בשיעורים.השיעמום.חוסר המנוחה. אותו מעגל מחזיר אותי להרגשה שאני חשה ברגעים אלו, חוסר מנוחהץ "תרגעי" זו מילה שמוכרת לי היטב,אבל כמו שאמרו טובים ממני,החוכמה היא לדעת איך לעשות,ולא רק מה לעשות.אז איך אני אמורה להירגע? בסך הכל תיכון,נעורים,לא חשוב בכלל, עובר. עוד כמה שנים אני אמורה לצחוק על התקפי הכעס והדיכאון עובר. עוד כמה שנים אני אמורה לצחוק על התקפי הדיכאון האלו. אבל...איך אני אוכל לצחוק,אם לא תהיה לי בגרות?אם אני אשב כל היום בלשכת הסעד? אני לא אוכל. אני אקלל הראי את טיפשות הנעורים שגרמה לי להפסיק ללמוד.אסור להפסיק,לימודים בתיכון הם הבסיס לחיים, או לפחות לחיים הטובים. אז למה הנעורים לא חשובים? הם הכי חשובים, הם הבסיס של הפרימידה הארורה הקרויה "החיים",שמי שמגיע עד לקצה שלה,שוכה לתצפית מרהיבהץ כם אני רוצה לצפות. אבל בלי להיות עבד לחיים. מערכת החינוך כושלת אומנם,אבל עדיין,רבים אחרים מצליחים לעמוד בעומס,סלחצים, בכישלונות.ולסיים. אם לא בהצלחה,אז לפחות עם תעודת בגרות ביד. "את לא שונה" אומרים לי. ואני לא רוצה להיות שונה, אבל מרישה כל כך אחרת. ולא בטוחה שאצליח להתמודד. מתרסקת.קמה.כואבת.מתרסקת שנית. ומה יקרה ביום שלא יהיה לי כוח לשוב ולקום? הכעס ממשיך להצטבר.הייאוש עולה על גדותיו.אין הצלחה בתחום הומני.אין הצלחה בתחום פיזי.אין הצלחה בתחום עיוני.אין הצלחות.כישלון אחר כישלון.אני נוחתת נחיתות אונס. תמיד יש שם מישהו. תמיד. כל פעם זה מישהו אחר., לעיתים אמא,לעיתים חברה,ידיד,לעיתים קרובת מש]חה,או מורה.תמיד יש שם מישהי. אבל הפעם.השטח פנוי.ריק.נוחתת נחיתת אונס,ואין מי שיחכה לי למטה ויטפל בי עד שאחלים, ואוכל לשוב להתמודד. אני אוספת את שאריות שירי השרופים.זורקת אותם החוצה יחד עם הקרועים. עומדת בחדר המחומם עם חלון פתותח. הגשם מכה בי.הרוח מצליפה בי. גופי החמים הופך קפוא כמעט כמו נשמתי.נותנת לגשפ לחדור פנימה.להרטיב את בגדד.את הספרים והמחברות. את כלי הכתיבה האהובים עלי.את המקלדת.הסורק.המדפסת.והכל ייהרס. אמא תבוא,לא תבין,תכעס.אמא תסלח.ורק אני,לא אסלח לעצמי. נכשלת.הורסת.כרגיל. הגשם והדמעות זולגות ביחד. כמויות אדירות. אני סוגרת את החלון.נכנסת רטובה אל מתחת לשמיכות,רועדת.מקור.מפחד. מהיסטריה.ואני יודעת,שזו לא הפעם האחרונה.הדמעות ממשיכות לזלוג.ולזלוג.ולזלוג.אמא מגיעה כעבור שעה,מריחה את ריח השרוף של שיריי,רואה את הרטיבות של החפצים על השולחן,מתקרבת אלי,מלט]ת את ראשי.מנסה להרגיע.גם לאמא עשיתי רע.אמא מתוסכלת שלבת שלה יש הכול והיא לא מאושרת.אבל מה שהבת שךה רוצה,אי אפשר לקנות בכסף.הבת שלה רוצה לא להיות.

 

[NeTa G4]

מקסים...(התלקחות יצרים)

מאוד יפה, התיאורי כעס והמחשבות שלה היו מאוד יפים, פשוט היה אפשר להרגיש את ההיסטריה שבטוחה... אבל הסוף, הסוף נתן הרגשה של פינוקי...יש לילדה הזאת הוכל, תמיד יש לה מי שיחזיק אותה אחרי נחיתת אונס, ואפילו אמא מבינה שלא תצרך על הבאלגן ועל ביזבוז הכסף האדיר בלהרוס את רכושה, יש לה אנשים שמבינים ללב שלה, וכול מה שהיא רוצה זה לא להיות.. תגידי הדמות שלך לא בינה שכן יש לה מישהו, והרבה מיישהויים.. חשבתי שהסוף יהיה משהו בסגנון שנות השישים, "אהבה אי אפשר לקנות בכסף" אבל לא, המחשבות התאבדיות האלו הרסו ממש את כול הציפיות שלי..לא ציפתי לסוף שמח, אבל לפחות שהיא תירדם בתוך הצער שלה, ואז יש מקום לדמיון בסיפור.... התיאוירם פה פשוט מקסימים, אבל הסוף..לא כול כך אהבתי...

 

[ש ק ד ב ת]

תגובה

זה היה יותר אווטוביוגרפיה סיימתי את היצירה בסוף לא אופטימי במיוחד כי זה מה שאני מרגישה אני הייתי שם ועדיין שם מקווה שבעתיד אוכל לכתוב אותו דבר עםם סיום יותר אופטימי וגם כן אמיתי

 

[ש ק ד ב ת]

המנורה של אלאדין

לפני שנה בערך, אולי שנתיים,אולי יותר,הייתי בדיסנלנד. היה שם ביתן של אלאדין ונראה לי נורא מגניב הסיפור הזה,אתם יודעים,עם המנורה,והשד,והמשאלות. היתה שם מנורה שצריך לשפשף אז שיפשפתי אותה ויצא מתוכה שד.בהתחלה חשבתי שמדובר בהולוגרמה אבל השד ידע את השם שלי והוא גם ידע שאני מיזראל. השד אמר לי שמאז המקרה של אלאדין הוא נותן לכל אחד רק שתי משאלות. אז דבר ראשון ביקשתי בריאות למשפחה שלי ולי.אחר כך חשבתי קצת,רציתי לבקש להיות מאושרת תמיד,אבל החלטתי שעדיף לבקש שכולם יאהבו אותי,כי האהבה הזו כבר תעשה אותי מאושרת. אז ביקשתי את זה. למחרת כבר הייתי על המטוס חזרה לישראל,אמא שלי טענה ששבועיים בדיסלינד זה מספיק, לי לא היה אכפת,רק רציתי לבדור אם המשאלות התגשמו. כאבי הבטן הקבועים שלי נעלמו כלא היו,וכשכל נוסעי המטוס אטמו אוזניהם בכאב בזמן הנחיתה ישבה המשפחה שלי רגועה ולא הרגישה דבר. במהלך הטיסה אחותי ישבה לידי ושיגעה את הדיילץ,באחת הפעמים הדיילת הסתכלה אלינו בפרצוף חמוץ אך, כשראתה אותי חייכה אלי ושאלה אם אני מעוניינת במשהו נוסף.כל כך נמד שכולם אוהבים אותך. בתור לבדיקת הדרכונים כמה אנשים נתנו לי לעקוף אותם "בגלל שאת נורא נחמדה" ושחיכיתי למזוודות,בחור אחד התעקש להרים אותם בשבילי מהמסוע. הגעתי הביתה אהובה ומאושרת. כשחזרתי ללמוד פגשתי בכמה מאויבותיי הגרועות,בנות שכל חיי, ניסו כמיטב יכולתן,להשפיל אותי בפני הכיתה.הן חייכו אלי. התנצלו על ההתנהגות כלפיי כל השנים,והציעו לי לבוא איתן למסיבה באותו הערב.חייכתי וסירבתי בעדינות.מאושרת. החודשים הבאים עברו עלי באושר רב,הוזמנתי להרבה מסיבות ואירועים,הכרתי אנשים חדשים וכולם אהבו אותי,אפילו המורות הנוראיות ביותר התייחסו אלי יפה. לאט לאט החל העניין להפריע ל,אנשים מעצבנים במיוחד לא עזבו אותי לשניה,הטלפון לא הפסיק לצלצל ובקושי הצלחתי ללמוד או לישון. מה גם שאנשים זרים חיבקו אותי ברחוב. הדבר שהכי הפריע לי היה הבנים. חלק זרקו את החברות שלהם בגללי,אחרים השפילו את עצמם בשבילי ומעטים אף זכו בשל אופיים הנעים,להיות חבריי. אלא,שכל פעם שחברות התפרקה אני התגברתי במהרה והם לא, הם לא יכלו להפסיק לאהוב אותי.כאב לי שפגעתי ככה באנשים,לא יכולתי לשלוט בזה. בשלב מסויים הבנתי שאני כבר אף פעם לא אתחתן,לא אהבו אותי בגלל מי שאני אלא בגלל המשאלות שלי,הייתי מוקפת המוני אנשים והייתי לבד. המשכתי להעביר יום אחרי יום,ועם כל יום שעבר נהייתי יותר מדוכאת. האהבה כלפיי כבר לא עשתה אותי מאושרת,היא העיקה עליי. אולי בגלל שדיברי עם השד ההוא באנגלית והאנגלית שלי לא מוצלחת,אולי בגלל משהו אחרףאבל בעוד שפיזית הייתי בריאה לחלוטין,הבריאות הנפשית שלי התדרדרה. עכשיו אני בביה"ח,מחלקה פסיכיאטרית,כל האחיות מאוד נחמדות אלי. יש גם רופא אחד,אנטיפש לא נורמלי,לא מדבר עם אף אחד,רק איתי.הוא יושב שעות ליד המיטה שלי ומנסה לשעשע אותי. אמרו לי שאם אני אעבור עוד התמוטטות אני אמות מזה,אולי זה טוב. אם לא,אמא הבטיחה לקחת אותי שוה לדיסנילנד,בגלל שהיא מאוד אוהבת אותי,ורוצה שאני אהיה מאושרת. אולי אני אמצא שם את המנורה והשד,ואולי הוא יסכים לבטל לי את המשאלות אבל בעצם,עם כל האהבה הלא אמיתי סביבי,יש לי יותר סיכויים לעבור עוד התמוטטות.

 

[NeTa G4]

מאוד יפה, מקורי!!!

באמת באמת מאוד מקורי, נורא אהבתי איך שהשאלה האנוכית שלה בסוף התנקמה בה....איך שהאהבה של כולם אליה הייתה דבר רע בסוף, והדבר שאני יותר ציפיתי מכול- שהיא תבין שאוהבים אותה בשביל המשאלה ולא בשביל מי שהיא.. מאוד יפה! רק טעות קטנה- בפעם הראשוונה רשמת יזראל...אומרים ישראל... ולמרות שזה הקטע שהיית כאילו בחול את אומרת זה באותו שמן שאת בארץ ולכן את אמורה לכתוב ישראל.... הסיפור מאוד מאוד יפה!!

 

[ש ק ד ב ת]

המנורה של אלאדין

היצירה אולי קשה להבין למה לבקש משהנו שיביא רק באופן עקיף להגשמת המלאה שלך כשאפשר פשוטוט לבקש את המשאלה,אך זה היה משל להראות גם למה להיות תמיד מאושר זה רע. וכמה לא תמיד טוב להיוות אהוב היא יכלה אותה נערה לבקש אושר,אבל היא רצתה יותר,היא רקתה גם את האהבה של כולם וגם את האושר במשאלה אחת,מה שמראה שאי אפשר להתחכם לגורל. ואכן,יש אנשים שיודעים להעריך אושר בלי לחוות עצב כמומ שיש אנשים שיודעים להעריך אהבה בלי לחוות אכזבה.מישהי שמבקשת לעצמה אושר,סביר להניח,שאושר הוא מה שחסר לה בחיים. ותצודה על תשומת הלב אני אתקן את שניהם ליזראל שקד

 

[NeTa G4]

אין בעיה..

ולהפך שניהם אמורים להיות ישראל.. בגלל שמה שהיא אומרת היא אומרת מהארץ, היא מספרת על משהו שהיה בחו"ל בעבר, אבל בגלל שהיא מספרת מהארץ לדעתי זה אמור להיות ישראל...

 

[ש ק ד ב ת]

בשבילך..

ם בו פגשתי בך,היה היום המחורבן ביותר בחיי.המבט הראשון שהבטתי בך,היה מבט שונא.הנשיקה הראושנה שלנו,הייתה נשיקה חלומית היום כשנכנסת לחדרי בהפתעה,הרגשתי רע עם עצמי.ראית אותי לא מאופרת,לא מטופחת,מוזנחת לחלוטין.לרגע פחדתי שתתאכזב מהאני האמיתי. ואז אתה,במהירות מדהימה ביחס לעובדה שאנחנו מכירים לחות מחודש, קראת את מחשבותיי,ומיהרת להרגיע אותי.כל-כל שמחתי כשהזכרת לי כששהכרת אותי,הכרת את האני האמיתית.כל כך יפה סיפרת לי היום את סיפור ההיכרות שלנו,שהרגשתי כאילו אתה מתאר לי בברט, סצינה ולא אותנו שנינו. אני לא מבינה איך יכולת,כשנכנסת אז מותש אל חדר האוכל בתקווה למצוא שם עדיין חתיכת לחם אכילה,להתאהב בי. הייתי זרוקה בפינת החדר,בפרצוך אדום מבכי,ליד אחד השולחנות, במדים שגדולים עלי בכמה וכמה מידות וכובע שמסתיר את עיניי,מכוסה באבק שנותר בי אחר שדאות הלילה האורה.תשושה,עצבנית,רוצה הביתה. הבחנת ביגוני ורצית להעלות חיוך על פניףהתקרבת לשלוחן והצגת את עצמךףסיפרת לי בדיחות,רובן לא מוצלחות במיחד.רציתי שתלך! נמאס לי מכל האנשים שדחפו את האף שלהם לדיכאון שלי.היית הקש ששבר את גב הגמל.אמרתי לך "סליחה" בטון תוקפני ויצאתי מחדר האוכל באגרסיביות מוקצנת. אני זוכרת שבאותו לילה,כשכבר שכבתי מכורבלת בתוך השק שינה והייתי קצת יותר רגועה וקפאתי לי מקור,אתה התחמקת מהאוהל שלך לאחר כיבוי האורות ועברת בין אוהלי הבנות לחפש את "הבחורה העצבנית מחדר האוכל",וכשהפנו אותך אלי(כמה מביך זה היה) שאלת איך אני מרגישה.רק אז הבחנתי לראשונה את פרצופך,לאורו החלש של הפנה,רק אז הבחנתי בטוב ליבך.אחרי שיחה קצרה חזרת אל האוהל,בעיקר כדי לא לקפוא מקור,ואני הצלחתי להירדם, מחויכת,בזכותך. למחרת עברת לפלוגה שלי,"כדי להכיר אותי יותר טוב".ידעתי שזה שקר,אבל לעולם לא הייתי מנחשת שהסיבה האמיתי היא שהתאהבת בי,חשבתי שאהבה ממבט ראשון קיימת רק בסרטים. במהלך המסעות חיזקת אותי ודירבנת אותי להמשיך ולצעוד,במהלך הנסיעות סיפרת לי את כל קורות חייך,במהלך ההפסקות חיבקת אותי בכדי שלא יהיה לי קר,אך יותר משחיממת את גופי,חיממת את לבי.שלושת הימים האלו יחד,נגמרו מהר מאוד,ואז הגיעה החזרה למציאות,ההתנתקות ממך,דמות שלא הייתה קיימת בעבר שלי,ופתאום מילאה עבורי חלק נכבד בחיי.פחדתי,אני לא יכולה לתאר לך עד כמה.לא ידעתי האם אני באמת מעוניינת בהמשך הקשר או לא.מצאת חן בעיניי,בהחלט, אבל לא הצלחתי להגדיר לעצמי באיזו מידה. עברו שלוש שעות מהרגו בו הגעתי הביתה וצנחתי לתוך האמבטיה החמימה,והנה,התקשרת אלי.הקול שלך ליטף אותי והרגיע אותי, ידעתי שבזכותך אהיה מסוגלת להתמודד עם היום הבא,ועם האנשים שאני עלולה לפגוש בוץלמחרת טסת לצרפת,ואני לא הבנתי,איך היית מסוגל בכלל לזוז,אחרי הגדנ"ע שעברנו. עבר שבוע,החיים חזרו למסלולם הטבעי.האנשים חזרו לסורם,ואתה התקשרת שוב.כל-כך חיכיתי לשיחה הזו.כל-כך פחדתי שהיא לא תגיע.אך למרות הכל,התקשרת. כשנפגשנו למחרת בתחת האוטובוס, ברגע שירדתי ממנו רצת אלי וחיבקת אותי,נישקת אותי על הלחי ועל המצח,נראית כל-כך מאושר.חייכתי,כנראה ראית בזה הסכמה ועל כן פנית לנשק אותי גם על פי.מופתעת מאוד,לא עצרתי אותך, אלא זרמתי איתך,בשבילך אולי הייתה זו רק נשיקה,בשבילי זו הייתה הפעם השנייה בחיי שהתנשקתי צרפתית,והפעם הזו הייתה הרבה יותר טובה מקודמתה.היא הייתה חלומית,אחר-כך צעדנו מחובקים לעבר בית הקפה המוזר ההוא שהתעקשת עליו.משועשעת מהמקום ומהאוויאה ששררה בו,הנחתי לעצמי להתמסטל מריחות הקטורת והנרגילות שאפפו את החדר. "מי אתה?"שאלתי אותך על מנת להתחיל ולפתח איזושהי שיחה משעשעת, "החבר שלך",ענית בטבעיות. ,טוב לדעת" הבטתי לתוך עינייך במבט רציני. "אכן טוב" הסכמת איתי, ובכך חתמנו את הנושא.בשלושת הימים שעברו עד לפגישתנו הבאה ניתחתי כל רגע מהרגעים שהיו לי בחברתך.כל מילה ממילותנו וכל מעשה,ניסיתי להבין מה עבר לי בראש,ומה עבר לך,אבל לא הצלחתי. כשישבתי היום בחדר שלי ואמרת לי שאתה מאוהב בי,הוחמאתי.אך בו זמנית גם מאוד נבהלתי.שנים חיכיתי לרגע שמישהו יאמר לי את המשפט הזה,אבל כשאמרת אותו לא ידעתי איך להגיב.השתתקתי, ואתה פירשת את זה כאי הדדיות.ניסיתי לשבור את השתיקה,להחליף את הנושא,להסביר,אהל אתה ביטלת בתנועת יד כל ניסיון מצידי והתיישבת ליד המחשב שלי,לקרוא את היצירות שלי."הרי בשביל זה באתי" אמרת לי "תחזרי ללמוד,אני לא רוצה שתכשלי בגללי", ולא הצלחתי להתרכז.היה לי מאוד לא נעים.לכן רציתי לומר לך, שאהבה היא דבר מפחיד,והייתי מאוהבת כבר,אתה יודע את זה, וכאב לי.אני לא רוצה שיכאב לי שוב.אך הסיבה היחידה שביצרתי את עצמי היום שתוך החומות הקבועות שלי,הסיבה היחידה שהשתתקתי היום היא,שהייתי זקוקה לזמן כדי לומר את המילים האלו בלי פחד להיפגע. הייתי צריכה קצת זמן,לאגור אומץ לפתוח שוב פתח בחומותיי.ועכשיו,אני כבר מסוגלת לומר לך,שגם אני,מאוהבת בך. --מוקדש,לבחור המושלם-

 

[lulylove]

תגובה

הסיפורים מהממים! אבל קצת השתעממתי מ"בשבילך והתלקחות יצרים" הם נמשכים יותר מדי... קצרי אותם טיפה... השלושה האחריפ- אהבתי!!!

 

[ש ק ד ב ת]

שמחה שאהבת

אשקול את הקיצור בכל אופן תודה!!

 

[NeTa G4]

בערך תגובה על- בשבילך...

פשוט לא יכולתי תקרוא את זה, סורי אבל לא הבנתי צי מהמילים, זה פשוט דורש הגה, כי חיברת מילים במקלדת והחסרת אותיות ופשוט זה לא קריא.. אני אשמח לקרוא את זה שוב אחרי הגהה

 

[ש ק ד ב ת]

חמודה,העליתי את הסיפור מחדש..תודה

על הכל.. בשבילך!! היום בו פגשתי בך,היה היום המחורבן ביותר בחיי. המבט הראשון שהבטתי בך,היה מבט שונא. הנשיקה הראושנה שלנו,הייתה נשיקה חלומית. היום כשנכנסת לחדרי בהפתעה,הרגשתי רע עם עצמי.ראית אותי לא מאופרת,לא מטופחת,מוזנחת לחלוטין. לרגע פחדתי שתתאכזב מהאני האמיתי.ואז אתה,במהירות מדהימה ביחס לעובדה שאנחנו מכירים לחות מחודש,קראת את מחשבותיי,ומיהרת להרגיע אותי. כל-כל שמחתי כשהזכרת לי כששהכרת אותי,הכרת את האני האמיתית. כל כך יפה סיפרת לי היום את סיפור ההיכרות שלנו, שהרגשתי כאילו אתה מתאר לי בברט, סצינה ולא אותנו שנינו. אני לא מבינה איך יכולת,כשנכנסת אז מותש אל חדר האוכל בתקווה למצוא שם עדייןחתיכת לחם אכילה,להתאהב בי. הייתי זרוקה בפינת החדר,בפרצוך אדום מבכי,ליד אחד השולחנות, במדים שגדולים עלי בכמה וכמה מידות וכובע שמסתיר את עיניי,מכוסה באבק שנותר בי אחר שדאות הלילה האורה.תשושה,עצבנית,רוצה הביתה. הבחנת ביגוני ורצית להעלות חיוך על פני,התקרבת לשולחן והצגת את עצמך,סיפרת לי בדיחות,רובן לא מוצלחות במיוחד. את עצמך,סיפרת לי בדיחות,רובן לא מוצלחות במיוחד. רציתי שתלך! נמאס לי מכל האנשים שדחפו את האף שלהם לדיכאון שלי. היית הקש ששבר את גב הגמל.אמרתי לך "סליחה" בטון תוקפני ויצאתי מחדר האוכל באגרסיביות מוקצנת.. אני זוכרת שבאותו לילה,כשכבר שכבתי מכורבלת בתוך השק שינה והייתי קצת יותר רגועה וקפאתי לי מקור,אתה התחמקת מהאוהל שלך לאחר כיבוי האורות. ועברת בין אוהלי הבנות לחפש את "הבחורה העצבנית מחדר האוכל",וכשהפנו אותך אלי(כמה מביך זה היה) שאלת איך אני מרגישה,רק אז הבחנתי לראשונה את פרצופך,לאורו החלש של הפנס,רק אז הבחנתי בטוב ליבך. אחרי שיחה קצרה חזרת אל האוהל,בעיקר כדי לא לקפוא מקור, ואני הצלחתי להירדם,מחויכת,בזכותך. למחרת עברת לפלוגה שלי,"כדי להכיר אותי יותר טוב".ידעתי שזה שקר,אבל לעולם לא הייתי מנחשת שהסיבה האמיתי היא שהתאהבת בי,חשבתי שאהבה ממבט ראשון קיימת רק בסרטים. במהלך המסעות חיזקת אותי ודרבנת אותי להמשיך ולצעוד, במהלך הנסיעות סיפרת לי את כל קורות חייך, במהלך ההפסקות חיבקת אותי בכדי שלא יהיה לי קר, אך יותר משחיממת את גופי,חיממת את לבי .שלושת הימים האלו יחד,נגמרו מהר מאוד,ואז הגיעה החזרה למציאות,ההתנתקות ממך,דמות שלא הייתה קיימת בעבר שלי,ופתאום מילאה עבורי חלק נכבד בחיי. פחדתי,אני לא יכולה לתאר לך עד כמה.לא ידעתי האם אני באמת מעוניינת בהמשך הקשר או לא.מצאת חן בעיניי,בהחלט, אבל לא הצלחתי להגדיר לעצמי באיזו מידה . עברו שלוש שעות מהרגע בו הגעתי הביתה וצנחתי לתוך האמבטיה החמימה,והנה,התקשרת אלי.הקול שלך ליטף אותי והרגיע אותי, ידעתי שבזכותך אהיה מסוגלת להתמודד עם היום הבא,ועם האנשים שאני עלולה לפגוש בו למחרת טסת לצרפת,ואני לא הבנתי,איך היית מסוגל בכלל לזוז,אחרי הגדנ"ע שעברנו . עבר שבוע,החיים חזרו למסלולם הטבעי.האנשים חזרו לסורם,ואתה התקשרת שוב.כל-כך חיכיתי לשיחה הזו.כל-כך פחדתי שהיא לא תגיע.אך למרות הכול,התקשרת. כשנפגשנו למחרת בתחת האוטובוס,ברגע שירדתי ממנו רצת אלי וחיבקת אותי,נישקת אותי על הלחי ועל המצח,נראית כל-כך מאושר .חייכתי,כנראה ראית בזה הסכמה ועל כן פנית לנשק אותי גם על פי. מופתעת מאוד,לא עצרתי אותך, אלא זרמתי איתך,בשבילך אולי הייתה זו רק נשיקה,בשבילי זו הייתה הפעם השנייה בחיי שהתנשקתי צרפתית,והפעם הזו הייתה הרבה יותר טובה מקודמתה.היא הייתה חלומית,אחר-כך צעדנו מחובקים לעבר בית הקפה המוזר ההוא שהתעקשת עליו. משועשעת מהמקום ומהאווירה ששררה בו,הנחתי לעצמי להתמסטל מריחות הקטורת והנרגילות שאפפו את החדר. "מי אתה?"שאלתי אותך על מנת להתחיל ולפתח איזושהי שיחה משעשעת, "החבר שלך",ענית בטבעיות. ,טוב לדעת" הבטתי לתוך עינייך במבט רציני. "אכן טוב" הסכמת איתי,ובכך חתמנו את הנושא. בשלושת הימים שעברו עד לפגישתנו הבאה ניתחתי כל רגע מהרגעים שהיו לי בחברתך. כל מילה ממילותיו וכל מעשה,ניסיתי להבין מה עבר לי בראש, ומה עבר לך,אבל לא הצלחתי. כשישבתי היום בחדר שלי ואמרת לי שאתה מאוהב בי,הוחמאתי.אך בו זמנית גם מאוד נבהלתי.שנים חיכיתי לרגע שמישהו יאמר לי את המשפט הזה,אבל כשאמרת אותו לא ידעתי איך להגיב. השתתקתי,ואתה פירשת את זה כאי הדדיות. ניסיתי לשבור את השתיקה,להחליף את הנושא,להסביר,אבל אתה ביטלת בתנועת יד כל ניסיון מצידי והתיישבת ליד המחשב שלי,לקרוא את היצירות שלי. "הרי בשביל זה באתי" אמרת לי "תחזרי ללמוד,אני לא רוצה שתכשלי בגללי", ולא הצלחתי להתרכז. היה לי מאוד לא נעים.לכן רציתי לומר לך , שאהבה היא דבר מפחיד, והייתי מאוהבת כבר, אתה יודע את זה, וכאב לי.אני לא רוצה שיכאב לי שוב. אך הסיבה היחידה שביצרתי את עצמי היום שתוך החומות הקבועות שלי, הסיבה היחידה שהשתתקתי היום היא, שהייתי זקוקה לזמן כדי לומר את המילים האלו בלי פחד להיפגע. הייתי צריכה קצת זמן,לאגור אומץ לפתוח שוב פתח בחומותיי. ועכשיו,אני כבר מסוגלת לומר לך,שגם אני,מאוהבת בך. --מוקדש, לבחור המושלם-

 

[NeTa G4]

מקסים!!

פשוט מקסים, התיאורים המדהימים השתלבו נפלאות עם העלילה.. עם תיארת מה עובר עליה בלב, או איפה שהיא נמצאת, או עם תיארת את השיחות שהיו לה איתו ואפילו את ההרגשה שלו.. את וכל הדברים הללו נתת בסיפור זה בצורה מדהימה..אך אני אישית, הייתי מוותרת על הסוגריים. פשוט עושים פסיק ושמים את מה שרצית לשים בסוגרים, זה נותן תחושה הרבה יותר סיפורית והרבה יותר שמה שהיא חושבת בסוגריים- באמת חשוב... הסוף היה ממש יפה, איך שלקח לה קצת זמן, לעכל את הדבר, לעכל את האהבה הזאת, אבל השראת פה סוף נורא פתוח, אני הייתי מציאה שאיך שהוא תאמרי לפי החלטתך- עם היא אמרה לו את זה- או שהיה מאוחר מדי.. אני אישית הייתי נותנת לזה את הסוף הטראגי ש"עכשיו למרות שמאוחר מדי, הייתי מוכנה להגיד לך אני אוהבת אותך" או משהו בסגנון... מאוד מאוד יפה!

 

[NeTa G4]

תגובה על במדרגות אל האושר

מקסים, נורא נורא יפה, איך שבשיחת טלפון רואים שבעצם האביר גם רצה אותה, ואיך שזה שילב עידן טירות ועידן הסלולרי היה פשוט מקסים! לדעתי את צריכה להעריך את זה טיפה, שמת תיאורים ממש טובים אל המרגות אבל הקטע שהיא חמש מדרגת לפני הסוף, אולי כדאי להוסיף את זה שהיא אומרת לו לרדת או שהיא מסתכלת עליו בעיינים או כול מיני תאורי מתח... הסוף פשוט נתן הכול, עם הוא לא מוכן לרדת בשבילי חמש מדרגות, זה היה קורע ונכון בו זמנית, פשוט מהמם!!! אני הרבה יותר אוהבת את היספורים מאשר את השירים!

 

[ש ק ד ב ת]

תגובה-מדרגות אל האושר

יש איזה אימרה שקראתי בספר:"כל אחד מלך בעולם שלו" אז אני מניחחה שהעולם שלהם בודד בלעדינו אבל לא הם לא שמים לב לזה כשאנחנו מתחרות עליהם. זה היה סיפור שיעביר את רגשות הנעורים ואני שמחה שאת אוהבת את הסיפורים(בשבילך אני אשים יותר סיפורים).. וממש תודה על כל התגובות את ממש מומחחית ועונה ממש עם כל הלב ובמומחיות כל הכבוד!!

 

[NeTa G4]

../images/Emo9.gif

לא צריך להיות מומחית בשביל להוציא את הרגשות והמחשבות שלך בעקבות יצירה, אבל תודה בכול מקרה...

 

[קווין]

סיפורים מאד

יפים, באמת! מהטובים שנתקלתי בהם בפורום הזה, אם לא הטובים ביותר! אבל אולי, רק הצעה כמובן, אפשר קצת למתוח קטעים מסויימים כמו המשפט האחרון בסיפור על האביר, או בכלל יש לי מעין הרגשה שהסיפור "נגמר" מהר מדיי- או שזה אולי סימן שהוא סיפור יפה?