ירוקה ובשיא הפריחה
New member
הסיוט שלי זה מזינזאנה
מאז שאני זוכרת את עצמי קטנה, כל הזמן צעקות בבית, לא בין אבא לאמא, בין ההורים לאחים, אחד יושב בכלא והשני עובד בתפקיד בכיר בכלא. האחד עובד בכיר בעיריה והשני נזקק להתייחסות העיריה. האחר הקטן מבין כולם, קורבן לכל הרעש וההמולה. כל הזמן אמא היתה אומרת לי לדבר בשקט שלא ישמעו אנשים שלא ישמעו השכנים, שהאחים לא ישמעו אותי מדברת על ההתנהגות שלהם. איך שהם נכנסים הביתה צריך שקט, אמא היתה מפחדת מהם פחד מוות. וכך למדתי להפנים הכל. היום כמה שנים אחרי, הפכתי להיות התאומה של אמא, בדיוק אותו זן, כל רשרוש מקפיץ אותי, מסתובבת כל פעם לבדוק אם מישהו מאחורי מקשיב לי כשאני לפעמים מרכלת. בדרך כלל חוששת לרכל, אמא הזהירה אותי שמי שישמע שמרכלים עליו אוי ואבוי, והכי הכי חשוב טרחה להזכיר לי מידי יום תזהרי מהאחים שלך. ההורים קשיי יום לא יכולה להתלונן עליהם, הם לא החסירו כלום זה האחים שלקחו את הפיקוד. כל פעם אחיי היו תוקפים אותי מילולית לא קללות, אבל זה גם היה מספיק, הרגשתי שאני אפס לידם. פחדתי לצאת עם בחורים, והייתי צמאה לאהבה. הכל נסבל אבל רק דבר אחד לא סולחת, אני היסטרית בדיוק כמו שאמא היתה, מתוך השקט שיש לי אני פתאום צורחת בלי סיבה, כל רשרוש קטן מפריע לי ואני רוצה שקט רק שקט, לא יכולה לשמוע רעש. הרעש של אז מהילדות הספיק לי לכל החיים. ואפילו השאיר בי פחד נורא שלא יודעת איך להתגבר ממנו בשום מצב. שלכם ירוקה
מאז שאני זוכרת את עצמי קטנה, כל הזמן צעקות בבית, לא בין אבא לאמא, בין ההורים לאחים, אחד יושב בכלא והשני עובד בתפקיד בכיר בכלא. האחד עובד בכיר בעיריה והשני נזקק להתייחסות העיריה. האחר הקטן מבין כולם, קורבן לכל הרעש וההמולה. כל הזמן אמא היתה אומרת לי לדבר בשקט שלא ישמעו אנשים שלא ישמעו השכנים, שהאחים לא ישמעו אותי מדברת על ההתנהגות שלהם. איך שהם נכנסים הביתה צריך שקט, אמא היתה מפחדת מהם פחד מוות. וכך למדתי להפנים הכל. היום כמה שנים אחרי, הפכתי להיות התאומה של אמא, בדיוק אותו זן, כל רשרוש מקפיץ אותי, מסתובבת כל פעם לבדוק אם מישהו מאחורי מקשיב לי כשאני לפעמים מרכלת. בדרך כלל חוששת לרכל, אמא הזהירה אותי שמי שישמע שמרכלים עליו אוי ואבוי, והכי הכי חשוב טרחה להזכיר לי מידי יום תזהרי מהאחים שלך. ההורים קשיי יום לא יכולה להתלונן עליהם, הם לא החסירו כלום זה האחים שלקחו את הפיקוד. כל פעם אחיי היו תוקפים אותי מילולית לא קללות, אבל זה גם היה מספיק, הרגשתי שאני אפס לידם. פחדתי לצאת עם בחורים, והייתי צמאה לאהבה. הכל נסבל אבל רק דבר אחד לא סולחת, אני היסטרית בדיוק כמו שאמא היתה, מתוך השקט שיש לי אני פתאום צורחת בלי סיבה, כל רשרוש קטן מפריע לי ואני רוצה שקט רק שקט, לא יכולה לשמוע רעש. הרעש של אז מהילדות הספיק לי לכל החיים. ואפילו השאיר בי פחד נורא שלא יודעת איך להתגבר ממנו בשום מצב. שלכם ירוקה
או שיש בעיה בפורום שלא ידועה. אה עוד משהו, ללכת לפסיכולוג כן, אני יודעת אבל אתה יודע כותבים כאן כדי להתפרק.