הנני כאן
עם תינוק חדש - שבינתיים לא אמר לנו איך קוראים לו... הניתוח היה מתוכנן ליום רביעי, וכהרגלי עסקתי בענייני עד לרגע האחרון. ביום שני אחה"צ, כשאני מרחק 20 דקות מהאוניברסיטה בת"א (אני לומדת אחת לשבוע) טלפון ממנהל חדרי לידה בהדסה שמסביר שיש להם בעיית עומס ביום רביעי ומבקש שאבוא למחרת. אז לפני ההרצאה הספקתי לעשות כל מיני תיאומים (לבנזוג שימצא מחליף בעבודה למחר, מי יקח את אורי מבי"ס, לאבא שלי שיגיע וכו), אפילו ישבתי בהרצאה הראשונה (והתרכזתי עד כמה שאשה עם טפשת הריון מתקדמת יכולה), וחזרתי להשים סידורים אחרונים בבית, כולל רשימה מפורטת לבנזוג (גם גברים לוקים בטפשת הריון, מסתבר). יום שלישי בבוקר, מגיעה להדסה לכל ענייני ההכנה לאשפוז וניתוח. כולם מכרכרים סביבי כי ההיסטוריה הרפואית שלי די מלחיצה. 12 וחצי, הסידורים נגמרים, אני מסמסת לאחותי "מצ'עמם לי", ואז קוראים לי ללבוש את הכתונת המפורסמת מימי הIVF. חדר ניתוח, ברקע מוזיקה שהכינותי מראש, עוד איזה 6-7 דקירות בגב עד שמצליחים להכניס את המחט ולהזריק למקום הנכון, ויאללה. אני נשכבת על הגב ומתלוצצת עם רופאיי, הבנזוג לידי, בינתיים ההרדמה תפסה מגובה רב למדי, מה שמפיל לי את לחץ הדם, אבל שטויות זה מטופל במקום. ופתאום אני קולטת ש"וואללה, זה קורה, ועכשיו". 14.38, מחאות נמרצות נשמעות. מישהו ממש לא מרוצה שהוציאו אותו ממקום חמים ונעים. לי יש דמעה בקצה העין. מנגבים את התינוק, עוטפים, ומאחר ולמדתי לקח מהפעם הקודמת ונערכתי לכך מראש, המרדים משחרר את ידיי מ"תנוחת ישו" שבה הן היו מצויות, התינוק מונח עלי ואני מחבקת אותו, כמו שצריך.... לוקחים את האוצר- 3785 גרם של מתיקות ואושר צרוף שהרווחתי ביסורים ובהרבה זריקות- ואני משחררת אנחת רווחה שחיכתה למעלה מ5 שנים מתוחות של טיפולים והריון בסיכון. עשיתי את זה. אח"כ ממשיכים לעבוד בבטן ולעשות מקצה שיפורים ושיפוצים על כל ההידבקויות, בינתיים מתפתח גם איזה דימום תוך בטני, אבל שטויות, בקטנה,,, מסדרים הכל ותוך שעתיים אני בחוץ. תובנות ביניים:
אין מה להשוות ניתוח קיסרי דחוף אחרי 20 שעות לידה (במקרה של אורי) לניתוח קיסרי אלקטיבי (כמו עם אחיו) מבחינת כאבים והתאוששות.
גם קיסרי אלקטיבי זה לא בדיוק פיקניק. שכנתי לחדר ואנוכי נהגנו להביט בקנאה מסוימת בקלות התנועה של יולדות אחרות. בעלה של אותה שכנה שמע שמקטרים עלינו בחוץ "אלה בחדר 7 כל הזמן מבקשות אופטלגין", וענה למלעיזים "אלה ב7 כל הזמן אחרי ניתוח".
גם בתי חולים כמו הדסה, שבמוצהר הם מעודדי הנקה, מחזיקים אחיות תינוקיה (לא אחת ולא שתיים) שהן חבלניות הנקה. לולא הייתי אמא ותיקה עם התנסות מצויינת בהנקה, הייתי נשברת (הייתי ממש כמה מילימטרים מלהשבר) מזה שהילד ירד יחסית הרבה במשקלו , וגם לא כל כך רצה לאכול- היה לוקח שניים- שלושה שלוקים ונרדם) ולא אחות אחת ולא שתיים אמרו לי את משפט העידוד "אולי אין לך מספיק חלב"?. כשהתעוררתי באמצע הלילה השלישי עם שני מלונים בחזיה, הלכתי לתינוקיה ואיימתי שם מישהי תעז לומר לי את המשפט הנ"ל, היא תחטוף זרנוק חלב ישר לעין. היום שוחררנו הביתה, וצריך עוד להתאושש ןלהתארגן, אבל זה נותן משמעות חדשה למושג "אושר".
עם תינוק חדש - שבינתיים לא אמר לנו איך קוראים לו... הניתוח היה מתוכנן ליום רביעי, וכהרגלי עסקתי בענייני עד לרגע האחרון. ביום שני אחה"צ, כשאני מרחק 20 דקות מהאוניברסיטה בת"א (אני לומדת אחת לשבוע) טלפון ממנהל חדרי לידה בהדסה שמסביר שיש להם בעיית עומס ביום רביעי ומבקש שאבוא למחרת. אז לפני ההרצאה הספקתי לעשות כל מיני תיאומים (לבנזוג שימצא מחליף בעבודה למחר, מי יקח את אורי מבי"ס, לאבא שלי שיגיע וכו), אפילו ישבתי בהרצאה הראשונה (והתרכזתי עד כמה שאשה עם טפשת הריון מתקדמת יכולה), וחזרתי להשים סידורים אחרונים בבית, כולל רשימה מפורטת לבנזוג (גם גברים לוקים בטפשת הריון, מסתבר). יום שלישי בבוקר, מגיעה להדסה לכל ענייני ההכנה לאשפוז וניתוח. כולם מכרכרים סביבי כי ההיסטוריה הרפואית שלי די מלחיצה. 12 וחצי, הסידורים נגמרים, אני מסמסת לאחותי "מצ'עמם לי", ואז קוראים לי ללבוש את הכתונת המפורסמת מימי הIVF. חדר ניתוח, ברקע מוזיקה שהכינותי מראש, עוד איזה 6-7 דקירות בגב עד שמצליחים להכניס את המחט ולהזריק למקום הנכון, ויאללה. אני נשכבת על הגב ומתלוצצת עם רופאיי, הבנזוג לידי, בינתיים ההרדמה תפסה מגובה רב למדי, מה שמפיל לי את לחץ הדם, אבל שטויות זה מטופל במקום. ופתאום אני קולטת ש"וואללה, זה קורה, ועכשיו". 14.38, מחאות נמרצות נשמעות. מישהו ממש לא מרוצה שהוציאו אותו ממקום חמים ונעים. לי יש דמעה בקצה העין. מנגבים את התינוק, עוטפים, ומאחר ולמדתי לקח מהפעם הקודמת ונערכתי לכך מראש, המרדים משחרר את ידיי מ"תנוחת ישו" שבה הן היו מצויות, התינוק מונח עלי ואני מחבקת אותו, כמו שצריך.... לוקחים את האוצר- 3785 גרם של מתיקות ואושר צרוף שהרווחתי ביסורים ובהרבה זריקות- ואני משחררת אנחת רווחה שחיכתה למעלה מ5 שנים מתוחות של טיפולים והריון בסיכון. עשיתי את זה. אח"כ ממשיכים לעבוד בבטן ולעשות מקצה שיפורים ושיפוצים על כל ההידבקויות, בינתיים מתפתח גם איזה דימום תוך בטני, אבל שטויות, בקטנה,,, מסדרים הכל ותוך שעתיים אני בחוץ. תובנות ביניים:
