הנמלה והצרצר

הנמלה והצרצר

מטבעי(אני ואישי) כל חיינו חיים לפי התקציב
משתדלים לא לחרוג למשיכות יתר
מחושבים למדי בהוצאות שלנו
חיים לפי גודל הכיס
ו...תמיד שמים "משהו" בצד.
(חינוך פולני-אם כי ממש לא בגנים).

הצאצאים-זה כבר סיפור אחר
איך נכשלנו בתפיסה הכלכלית (לא לגבי כולם, אבל חלקם)?
האם המטריה הכלכלית הרחבה יותר שאנחנו יכולים לספק להם(מאשר הורינו לנו)
או התפיסה התרבותית-חברתית כיום שהשתנתה?
למה הם לא חוסכים קצת?

אז אם בא לכן לשפוך בעיניין דן חסכן- עצות יתקבלו בכיף.
 

טובללכת

New member
האמת שאין לי ממש מושג...

ואני גם לא שואלת בנושא. בעלי דווקא שואל במידת האפשר מבחינת הסכמתם לשוחח בנושא.
ברור לילדי שאנחנו לא יכולים לתת מטריה רחבה אלא עוזרים על פי הצורך והדחיפות, ובמידת יכולתנו הצנועה.

נראה לי שהילדים של היום גדלו בהרגשה שתמיד נעזור להם, הרבה יותר ממה שעזרו לנו.
למרות שבעצם גם כשאנחנו יצאנו לעצמאות היו לפעמים דברים לא שוויוניים (לא אפרט כאן).
רמת המחייה היום הרבה יותר גבוהה ממה שהיה בזמננו, ויחד עם זה ההוצאות.
לכן הם חיים כמקובל היום פחות או יותר, וקשה לצפות שיוכלו לחיות ללא מחשב,מכונית וכבלים לדוגמה,
ואנחנו משתדלים לסייע בכך.
הם גם לא תמיד עושים סקר-שוק יסודי לפני הוצאה גדולה, בגלל המהירות והשקעת האנרגיה הנחוצה לכך.

אין לי עצות "שלוף", אבל לדעתי הכי חשוב שהם ידעו אם יש או אין לנו, כדי שילמדו לסמוך על עצמם בעיקר.
ובכל מקרה זה גם חינוכי להשאיר להם את האחריות לרמת המחייה שלהם (גם כשיש אפשרות הורית גדולה יותר).
 

talitush

New member
אין לי ממש עצה אבל בהחלט מסכימה

הצעירים של היום חיים אחרת. בכל המובנים. לא יודעת אם זה טוב או רע אבל זו עובדה.

בשלב כלשהו הרגשתי קצת פאתטית - על עצמי אני חוסכת וחושבת פעמיים למשל לפני שמתישבים במסעדה, או לפני שמזמינים ייין יקר במסעדה וכו'. אצלם אין כזה דבר. איך אמרו לי פעם : "אצלנו זה ענין של איכות חיים".
אז שיהיה להם לבריאות.
אני החלטתי ביני לביני (ולבן זוגי) שנעזור להם בסכום גדול (לדעתנו וליכולתנו) לרכישת דירה. השאר - עליהם. אנחנו לא דוחפים כל חודש, לא שואלים ולא אכפת לי. שיחיו עפ"י יכולותיהם. בסה"כ הם מחושבים אם כי כמובן שסדרי העדיפויות שלהם אחרים משלי, אבל זה בסדר.
אצל הבן אני רואה שההתנהלות שונה לגמרי. הם הרבה יותר צנועים, אבל גם רמת ההכנסות .....
אז שכל אחד יחיה עפ"י רצונו ויכולותיו.
 

קליספרה

New member
זה עניין של אופי לא של גיל


הבן שלי הוא פרילנס בחיתולים .ההכנסות שלו עדיין שוליות אבל גם ההוצאות.
&nbsp
הפשרה שלו היא לגור כאן - אבל הוא באמת מחושב ותורם את חלקו, בין אם בתחזוקת הבית ואם בקניות במכולת מידי פעם. כך שאין לי תלונות.
&nbsp
אני מקווה שיצליח לו ואז אנחנו נתחיל להתעלק עליו
&nbsp
סתם... סתם...
 

mykal

New member
את מנית כמה דברים,

התפיסה הכלכלית השתנתה--
בהחלט, בגלל כמה דברים--
בזמנו כשחסכנו היה לחיסכון ערך--הוא נתן תשואה,
הרגשנו שדרכו אנחנו מצליחים להשיג יותר, גם רכוש (דירה וכד')
וגם בטחון כלכלי--היום הכספיםשבחיסכון--לא נותנים תשואה, לא נותנים הרגשה של
בטחון כלכלי לטוח רחוק יותר. והתסכול--גורם להחליט--"אכל ושתה כי מחר ...."

גם אורחות החיים השתנו--אנשים מבלים היום יותר מאשר אנחנו בילינו,
'התחרות' הבינאישית חברית הרבה יותר עמוקה מפעם. ומכאן ההוצאות היותר גדולות.

באופן אישי, שנים מילדי הנשואים מחושבים עד לפרוטה.
ממש לא בזבזנים, וגםלא מבקשים מאיתנו עזרה, להפך, אנחנו רוצים לפעמים לעזור
והם ממש דוחים את העזרה.
אחת גרה כאן, אז ברור שזה מתנהל בזרימה ובפשטות כמו ההתנהלות שלנו.
ואחד חי חיי רוחה כי הם באמת מרויחים טוב, אבל גם לא פזרנים--
כן יודעים 'להנות'. בדרכם.
נראה לי--שזה מורכב יותר ממה הם עושים שונה מאיתנו.
 
אנסה להיות יותר מפוקסת

התחושה שלי
שלנו הייתה סיבה לחסוך.
אולי היה חינוך לחסכון יותר טוב ממה שהצלחנו להעביר לילדינו (?)
אולי כי ידענו שאין לנו ברירה-- ואם לא נשים בצד, אז כשנצטרך לתקן את דוד השמש -לא נוכל...
אבל
אני מדברת על איזושהי תפיסת עולם ראשונית יותר של בליינות.
הבן התחתן לפני שנה, אז היו במצוקה כלכלית רק היא עבדה לתקופה
כיום גם הוא התייצב בעבודה והצליחו לחסוך סכום יפה
אז הם נוסעים לחופשה של שלשה שבועות במזרח הרחוק.
אני--- הייתי חושבת אחרת, בזמנו .
אבל -זה כספם והחלטתם-לא מתערבת.
(רק שומרת על הכלב שלהם)
תוהה לגבי סדר העדיפויות שלהם.
 

חני בו

New member
מבינה לגמרי מה את אומרת

הזכרת לי חבר טוב שלנו שפוטר מהעבודה. מה עשה? נסע לכמה שבועות לחו"ל עם אשתו. הוריו חטפו חום אבל לא העזו לומר לו משהו. הוא בטח חשב שימצא מהר עבודה כשיחזור.
לא! ישב בבית שנה וחצי עד שמצא עבודה.
&nbsp
 
את מדברת מניסיון , הם עדיין לא שם

את כבר היית במקום של ״אילו״ הייתי חוסכת לבית, הם חיים את הרגע.כנראה יודעים שאם יכנסו להוצאות של דירה לא יוכלו לנסוע יותר אז מנצלים את הרגע.
 
העלית נושא מעניין.אין לי תשובה לכך.שלושת ילדיי,

עושים רושם מחושבים וחוסכים לכל מיני מטרות. מתוסכלים ומודאגים (או להיפך) מכך,שייקח המון זמן עד שיוכלו לקנות בית משלהם.אמרת שחלק מצאצייך מחושבים, חלק לא. כנראה זה גם עניין של אופי.
 
שואלת את עצמי אותה שאלה

ונדמה לי שהתשובה שלי, אצל משפחתי היא, שהם תמיד יודעים שאם יקלעו לצרה הם ילכו להורים (או לסבתא) והצרה תפתר
מדוברת כמובן על דברים קטנים לא על בניית/קניית בית.
לנו לא היה למי לגשת- וגם אם כן, אחרי שנישאתי מעולם לא עלה על דעתי לפנות להורים. ידעתי שרק על עצמנו אפשר לסמוך מכאן ועד קץ חיי

הבכור שלי, עובד ומרוויח יפה- חצה כבר את ה-30 (אשה אין),לא שומר כסף ליום סגריר, עדיין לא התחיל לחסוך לקרן פנסיה- או להפנים שלא לנצח יהיה צעיר, אפילו לא חושב על זה.
את התשובה "אמא מה את דואגת" ו"את מהדור הישן" שמעתי כבר אין ספור פעמים- כך שאני יותר לא מעירה לו

אז אולי פשוט זה דור אחר? אולי
 

טובללכת

New member
"בואו עננים"- מוזר מה שכתבת..

בנוגע לקרן פנסיה לבנך. אם הוא עובד בצורה מסודרת אז אמורה להיות לו קרן פנסיה במסגרת העבודה.
היום זהו חלק בלתי נפרד, אלא אם הוא עצמאי ומחליט בעצמו אם להפריש או לא.
ואני לא יודעת אם כל הדור הצעיר מתעלם מהדברים האלו. מה עם הביטוח הלאומי אצלו, אגב?
אני יודעת שילדי דווקא מסדרים ודואגים לדברים האלו אצלם בעבודה.
גם כשהבן שלי עבד במלצרות אחרי הצבא הוא דאג לסדר את ענייני הביטוח הלאומי שלו.
עכשיו שהוא שכיר בחברה אז בוודאי שזה מסודר, כולל קרן פנסיה.
ואגב, אני יודעת שגם בדור שלנו נעזרו בהורים כשיכלו, בוודאי לא בהורים חברי קיבוץ, אבל בעירוניים כן.
 
ככה


כמובן הורי קיבוצניקים טובים... כך שלעזור לא יכלו
הורי בן הזוג עירוניים- ועזרו- אבל אנחנו לא בנינו על זה, בקיצור קיבלנו בשמחה מה שנתנו לנו אבל לעולם לא ביקשנו

ובקשר לבן- הוא עצמאי....סוג של בעל עסק,פנסיה- זה כנראה בהעדפה האחרונה
וביטוח לאומי משלם כמובן- אין ברירה נכון?
 

BrightEye

New member
נסיעות לחו"ל היום

בהחלט מרשים לעצמם יותר.
עד היום אני זוכרת בת משפחה שהרשתה לעצמה לצאת עם בן זוגה הטרי לטיול של 100000 שח', כשאני לא הייתי חושבת על זה לרגע, בעיני זה מאוד לא חכם.
מצד שני, אני רואה את הראייה החסכנית אצל הצאצאית שצצה בשלב מסויים יותר מאשר קודם. זה לא נבע ממשהו שאמרנו אלא מתוך משהו שהגיעו אליו לבד. אז אני לא יודעת אם יש עצות מלבד לדבר אתם ולקוות שיחלחל מתי שהוא.
 

נומלה

New member
איפה מתחיל התפקיד שלנו ואיפה נגמר?

אני רואה את תפקיד ההורים בשני שלבים.
לחנך כל עוד אפשר
להגדיר את הגבול הכספי שלהם לפני הילדים.
עדיין לא נתקלתי בהתנהגות כספית לא סבירה אצל צאצאי. אני מקווה שחינכתי אותם לצריכה נבונה. זה לא שההחלטות שלהם הן תאומות סיאמיות להחלטות שאני הייתי עושה במקומם, אבל הן החלטות מנומקות ויש מאחוריהן ראציונל שאני יכולה להבין אותו. תפקידי גם להגדיר להם את גבולות הסיוע הכספי שהם יכולים לצפות לו ממני. זה נראה לי בסיס להחלטות יותר נבונות מצידם.
הבעיה שלנו כרגע היא הפוכה. אני רוצה לתת יותר ממה שהעלמה רוצה לקחת. (ולא, אני לא רוצה לקנות לה את ארמון אלהמברה. אני חושבת שעדיף שבשנה הקרובה היא תשקיע את זמנה בצורה אחרת ולא בעבודות מזדמנות, ואני מוכנה לממן את זה)
 

mykal

New member
מסכימה איתך,

רק שאלה--(שלי תשובה אחרת משלך, אולי?)
התפקיד ההורי נגמר אי פעם?
 

נומלה

New member
זה תלוי בהורים

באופן חוקי הורים לא חייבים כלום לילדים שלהם אחרי גיל 18, ויש הורים שבהחלט מנצלים את ההזדמנות ומסיימים את תפקידם ההורי. באופן אישי אני מחבבת מאוד את הילדים שלי ונהנית מאוד מתפקיד ההורה ולכן כנראה שאצלי התפקיד יחליף צורה אבל לא יסתיים. אין לי ספק שאין דין הורות לעלמה בת 23 כדין הורות לילדה בת 5 (או כל גיל אחר). כל גיל וההורות המתאימה לו. אבל בעוד שמחויבותי לילדה בת 5 היא גם חוקית, מחויבותי לעלמה נובעת ממקום זך הרבה יותר.
אני לא יודעת מה הייתי עונה לו הייתי אמא לרוצח סדרתי.
 

mykal

New member
לגבי המשפט האחרון--

זה משהו שאפילו לחשוב עליו לא הייתי רוצה.
לגבי תפקיד ההורות המשתנה, נדמה לי שגם בין הגילאים של מהלידה ועד 18,
ואח"כ עד 21 יוצא צבא--בכל פעם התפקיד מקבל צורה ודרך אחרת.
המחויבות החוקית (עד לגיל 18) והרגשת המחויבות האישית שלי כהורה,
היא לא אותה מחויבות ממילא. ולכן זהלא נמדד רק בכסף אלא במכלול מעכת היחסים.
שכסף/מתנות/ לימודים וכד' ממילא הם חלק מהענין. והוא משתנה עם הגיל שלהם/שלנו,
עם השתנות הצרכים שלהם והיכולות שלנו. (אולי גם להפך)
אני בכל מקרה--מרגישה שאני בהחלט שם בשבילם, ושהם שמחים ונעזרים בזה.
 

a wild rose

New member
לדעתי זה שילוב של השניים

גם התקופה השונה וגם החינוך השונה, כשכיום יותר קשה לחנך למשמעת כלכלית.
אני בת 30+, ואני זוכרת את ההבדלים ביני לבין חברים בני גילי מתקופת התיכון ועד ימינו - אני גדלתי במשפחה יחסית מבוססת, אבל תמיד קיבלתי חינוך כלכלי מהסוג שכתבת - לחיות לפי תקציב ולשים משהו בצד, ולא להיכנס להוצאות מיותרות כי אני אצטרך לכסות אותן לאחר מכן. מנגד, ראיתי חברים שאצלם דברים עבדו אחרת. בצבא אני הייתי מהבודדים שמימנו את חשבון הפלאפון שלהם בעצמם, לרבים וטובים זה היה מובן שאם ההורים מכסים את זה, אז אפשר לדבר כמה שרוצים (אז לא היו תכניות של הכל כלול - שילמת על כל דקה שדיברת). אני זוכרת ביקורות שקיבלתי מאנשים איך זה שאני קונה לעצמי וההורים לא קונים לי, כולל דברים זניחים כמו רכב, דירה (לגמרי ברצינות, וההורים שלי לא מליאנים ואני לא בת יחידה). בתקופה שהייתי סטודנטית נתקלתי בביקורות על כך שעבדתי לממן את עצמי וההורים לא מימנו אותי, ראיתי חברות שמתי שעברו לגור בשכירות ההורים קנו להן את כל הריהוט והן בחרו מה שרצו כי מה אכפת להן אם מישהו אחר משלם, וההורים אישרו. לי זה צרם גם בגלל חוסר הכבוד שהופגן כלפי הכסף של ההורים - זה נובע מחוסר הבנה כלכלית בסיסית וכשזה מגיע מאדם מבוגר ולא מילד שלא מבין את ערך הכסף זה מאוד צורם.
ואם נדבר על תוצאות - ראיתי אנשים כאלו שאחרי שסיימו את הלימודים לא הלכו לעבוד בעבודות מסוימות בטענה שהשכר נמוך לטעמם, והעדיפו לשבת בבית ולחיות על חשבון ההורים, כי מסתבר שלעבוד תמורת סכום מסוים זה לא ראוי, אבל שההורים יוציאו עליך סכומים דומים זה כן ראוי. אני עבדתי בתחילת דרכי בשכר שלא גבוה בהרבה ממינימום, העיקר לא להיות תלויה בהורים.
 

dify

New member
אני חושבת שזה חוזר על עצמו פה

בצורה זו או אחרת, שהעניין זה השאלה האם יש תחושה שיש על מי ליפול.
&nbsp
בתחושה שלי זה אולי ההבדל הגדול בין הדור הקודם לנוכחי.
&nbsp
כמו רבים אחרים פה, אני לא קיבלתי כסף חופשי לכל רצון שלי, ומגיל צעיר ידעתי שאם אני רוצה אקסטרות אני משלמת עליהם בעצמי. ידעתי שאקבל עזרה לדברים החשובים באמת (כמו לימודים או דיור), אבל זה מה שזה- עזרה! זה לא במקום החלק שלי, זה איזשהי תוספת מוגבלת, ולכן ידעתי שאני חייבת לדאוג לחלק העיקרי בעצמי, שהאחריות היא עלי. ידעתי שאני לא אוכל לעד להישען על ההורים (למעשה אצלנו בבית המסר היה שאפשר להישאר לגור בבית עד סיום לימודי תואר ראשון, לכן מבחינתי זה היה קו המטרה שאליו ידעתי שאני חייבת להגיע מוכנה לעצמאות משלי).
&nbsp
אני חושבת שהעניין הוא המסרים הללו. כמו שהדגימה ווילד רוז- הח'ברה שלה בצבא דיברו ללא הגבלה כי ידעו שיהיה מי שישלם. ההורים שלי למשל בסיטואציה כזו היו אומרים- אנחנו משלמים נניח 100 שח לחודש על חשבון הנייד, כל סכום מעבר לזה את משלמת. מסר כזה היה מצד אחד מהווה תמיכה ועזרה, אבל מצד שני הכריח אותי לקחת אחריות.
&nbsp
&nbsp
נכון שמחירי דירות היום יקרים, אבל בסופו של דבר רוב האנשים רוצים לגור בדר"כ בדירה משלהם, גם הילדים שלנו.
אפשר לפתוח שיחת דוגרי ולהגיד- דירה עולה היום כ X שח, אתם יכולים לקחת לכל היותר חצי מזה כמשכנתא, אני יכולה לעזור באחוז כזה וכזה מערך של דירה. עכשיו תקחו בחשבון שכדי לקנות דירה בעצמכם אתם חייבים לחסוך את הפער בעצמכם. ככל שתקדימו לחסוך לזה, כך תוכלו מוקדם יותר לקנות דירה. טיול בזבזני לחו"ל דוחה לכם את החיסכון בעוד חצי שנה- שנה, או להיפך, גורם לכם להחזרים גבוהים יותר של המשכנתא שיורידו מרמת החיים והאפשרות לעשות טיולים בעתיד. אין חוכמות בעניין הזה, גם אם כרגע הם לא חושבים על דירה, עדיין ברור שמה שהם לא חוסכים היום יחסר להם בעתיד.
&nbsp
&nbsp
אני חושבת שהמסר העיקרי בהקשר הזה הוא הידיעה שאתם לא תממנו מעל סכום קבוע וידוע מראש. הם חייבים לשאוף בעצמם. יתכן שאם תהיה להם תמונה מול העינים יהיה להם יותר ממשי ומושג להגיע למטרה הזו מאשר התחושה שלהגיע לחיסכון בשווי דירה שלמה בעצמם, מה שנראה בלתי אפשרי ולכן הם אפילו לא מנסים.
&nbsp
אפשר לנסות לקחת טרמפ על סיפור קניית דירה של ילדים של חברים או משהו.
 
למעלה