הני, איים הום!
שלום אהובותיי. אני בבית.
לא להאמין, אבל מאז התאשפזתי,עברו להם פאקינג 14 ימים בהם שהיתי בבי"ח. ראשית, אני רוצה להודות מכל הלב לכל חברותיי היקרות, גם הוירטואליות וכמובן להכי אמיתיות - על התמיכה הגדולה, העזרה, הטלפונים והסמסים (מסרים טרם פתחתי) ועל אהובות לבי שביקרו אותי, נענעו לי את המיטה
והנעימו את זמני.
הגעתי היום לפנות ערב הבייתה אחרי שחיכיתי טרוטת עצבים וכוחות מהצהריים
למכתב שיחרור ממח' כירורגית, אליה עברתי לפני 4 או חמישה ימים (כבר לא זוכרת). כנראה שממחלקות מפחידות לוקח יותר זמן להיפרד. נראה לי שזה הולך להיות ממש מבולבל. למרות שהיה לי המון זמן לחשוב על ההודעה הזאת. כמו שמתכננים את הודעת ההריון... ואז ברגע האמת הכל יוצא כזה מבולבל ונרגש. היום עשיתי לעצמי - צינתור - עצמי
של שלפוחית השתן. מי אמרה שאני צריכה להיות אחות?
אז - רק שתדעו שהאחיות במח' אורולוגיה ( שם יושבת גם סאלי המקסימה מזכירת מרפאת האנדו) - הן האחיות הכי מהממות שנתקלתי בהן
למה צינתור עצמי? כי אחרי הניתוח השלפוחית הגם ככה בעייתית שלי - החליטה שלא בא לה להשתין לבד. 4 פעמים ניסו לגמול אותי מקטטר באישפוז בגניקולוגיה, אבל זה לא הצליח. בואו נגיד שגם נסיון הגמילה החמישי והאחרון (בכירורגית) לא הצליח... אבל מאז הגעתי הבייתה, השלפוחית בסדר. אני הולכת כל שעה לשירותים ומטילה זרזיפים עדינים וחלושים
, אבל שולטת בשלפוחית. יודעת שאנצח גם אותה. העיקר הוא - שהגעתי הבייתה נטולת קטטר, וזו הייתה בהחלט אופציה שהוצעה לי. ובכן, בנות הפורום הסובלות משלפוחית וכל מיני ענייני אורולוגיה
- יש כתובת וזה כמובן
בתה"ש...מח' אורולוגיה. רק תחשבו על זה... המזכירות (סאלי), האחיות (יעקובה והרצליה המלאכיות) ואחד רופא ד"ר ווינקלר - זו מרפאת אורולוגיה שהשם אנדומטריוזיס איננו זר להם, היחס לאנדואית הוא מהמעלה הראשונה, הטיפול/הדרכה מעולה וסבלני לעילא, ובהמשך - בהחלט אשמח לדווח אם אזדקק לעזרתם/בדיקות. אז כמו שיש שם אחד ויחיד לענייני גסטרו, אני בהחלט ממליצה בחום, למי מהבנות שזקוקות לעזרה בתחום האינסטלציה על רקע אנדו. למה עברתי לכירורגית? כי הניתוח שלי הסתבך. הרי מדובר בי.. ואני תמיד חייבת לעשות הכל בגדול
והרי תמיד תמיד אני נופלת על הצד הרע של הסטטיסטיקה (כן, כן, לא צריך להגיד לי אוי איך את מדברת, זה פשוט ככה...). כ 5 ימים אחרי הניתוח גילו כי יש לי אי אלו סיבוכים ואחרי כמה התקפי היסטריה וימים נעימים יותר או פחות במח' גניקולוגיה (נעימות כזו או אחרת שקשורה במצבי..) עברתי, בוכה וחרדה למח' כירורגית להשגחה. לשמחתי הוחלט לאחר CT ודיונים רבים של מס' צוותים כירורגיים כי אין צורך בניתוח דחוף לתיקון הסיבוכים, ואיך אגדיר את זה עכשיו? אמנם אני אחרי הניתוח הגדול. אבל הוא לא הסתיים. אני בסוג של אתנחתא החלמתית ובהמשך אדלג שוב בחדר ניתוח לפחות פעמיים במקרה הממש טוב. אבל בקטנה. עוד חזון למועד. תובנות מאוד גדולות נחתו עלי עם תחילת הסיבוכים. אני לא אכנס לכולן כרגע כי אני עייפה וממילא זה טו מאץ', אבל בטח תוך כדי שירשורים שונים זה יגיע ואשתף. אחת מהן היא, שאם חשבתי שאני מבינה דבר או שניים במחלה /במצבי - אז טעיתי ובגדול. לא הבנתי הרבה. קיבלתי החלטות על דעת עצמי ובעצמי, ורובן נבעו מתוך פחדים נוראיים והרבה אי ידיעה ובורות (שלי, כן שלי). המעורבות הרבה שלי בצורת הטיפול בי, אמנם שירתה אותי יפה כדי להתחמק מהפחדים, אבל... הניתוח הזה, היה הצלת חיים. אני היום עם פחות 10 ס"מ שנכרתו מהמעי הגס. ועם... סטומה בבטן. אבל.. וואלה, אני בסדר עם זה. אני בסדר. למרות שמחוברת לי שקית חרא לבטן. הפחד הכי הכי גדול שלי (גדול יותר מסרטן, גדול יותר ממוות. כן! ככה פחדתי מסטומה) - מתנדנד לו על הבטן המחלימה שלי, וזה בסדר. מי היה מאמין שאני אגיד את זה? טוב נו, אני רק שבועיים איתה. אולי זה עוד יחזור לי שוב ויכה בי. כי לא ממש היה לי זמן לעכל את זה עת נחתו עלי אחד אחרי השני הסיבוכים. והשקית קקי שלי הפכה ל - פשוט - שקית האוכל...
אמרתי ניתוח מציל חיים? כן. כי הייתי על הקשקש לחסימת מעיים מלאה. בעצם, זה הניתוח שהייתי צריכה לעשות כבר מזמן. כשהמצב היה גרוע, אבל פחות. וכך גם הסיבוכים הם אחרים. אבל את זה לומדים בדרך הקשה. ובדיעבד. ככה אני למדתי. לצערי. מקווה שאף אחת מכן לא תגיע למצב הזה, כי כל מי שנמצאת בבית הזה, פעילה או סמוייה וקוראת כאן - צריכה לדעת שהפחד לא יקדם אותה לשום מקום. אולי לעבר פי - פחת... והיה כמובן גם כל הניתוח הגניקולוגי. העפת החצוצרות הרקובות והשנואות שלי, הפרדת הידבקויות, הסרת אלכסנדר מוקדון הידוע לשימצה שישב לי בתחת ופעם לי בנשמה, ועוד כל מיני "כאלה", של אנדו בדרגה גבוהה
. העוסקים במלאכה - ד"ר סוריאנו וד"ר רוזין. אין לי מילים בכלל שיצליחו להלל ולשבח את המקצועיות, הידע, האמנות, מתת האל ששני אלה קיבלו בקצות אצבעותיהם. רופאים מדהימים ואנשים קשובים, שבאנושיות רבה הצליחו גם להתמודד עם התקפי הזעם והבכי שלי. אני חייבת להדגיש יקירותיי - כאבים בקושי היו לי. ואם הם היו, הם סתמיים ומשתווים נגיד לאיזה יום חול בתקופה רעה של מחלה פעילה... מה שכן היה לי - זה בכל הפן הרגשי - נפשי. כי עברתי המון בזמן קצר ובלית ברירה נלחמתי בכל פעם מחדש להתרומם ולנצח. וד"ר סוריאנו וד"ר רוזין תמיד היו שם. אלופים.
ואיתם, כל צוות מחלקת נשים - ד"ר שיינמן שאני חייבת לו תודה גדולה על שלא פחד מהפחדים שלי ובזכות ה"פימפום" העדין שלו - עשיתי בדיוק בזמן את החוקן בריום, נפגשתי עם רוזין ובום - הטיסו אותי לניתוח. וכן, הוא דיבר איתי על מעיים וסטומה לפני הניתוח למרות שעיניי הוצפו דמעות בכל פעם מחדש שהנושא עלה, ולא ויתר וסיפר לי שהגישה שלי, לבוא כל שני וחמישי לניתוח היא פשוט לא הדרך.. ושאין שום סיבה שאעשה 5 ניתוחים כמו שתמיד "צחקתי" שאעשה. תודה גם לד"ר שטוקהיים וזולטי שיצא לי להכירם רק שם. והאחיות... איזו מחלקה מתוקתקת ואיזה אחיות מקסימות. טיפלו בי במסירות עד אין קץ. מרגיש כמו חממה, המחלקה הזאת. בנות, יש צוות ברמה עולמית במרפאת האנדו בתה"ש. הכי מקצוענים שיש בארץ. עם הכי הרבה נסיון. לא צריך להתחתן עם אף אחד מהרופאים האלה. פשוט צריך להיות מטופלת אצלהם. כי אני יודעת שבשום בי"ח אחר בארץ לא הייתי עושה ניתוח כזה. או תה"ש או חו"ל. כריתת מעיים בלפרוסקופיה, כולל נקיון של אנדו מהבטן - הכל תחת אותה קורת גג. בלי פתיחת בטן. זה מה שעשו לי במשך 8 שעות, לפני 13 ימים. אני ושקיתי הולכים לישון.
שלום אהובותיי. אני בבית.
