לא חיה בכלל
New member
הנה היא באה...(טריגר?)
אני מרגישה אותה בכל נימיי, שריריי, בכל אבריי, היא באה עכשיו. היה לי היי היום, אולי בגלל הספורט שעשיתי, אולי בגלל שצירפתי את הרגל השמאלית שלי למאגר אתרי הארכיאולוגיה החפורים והמדממים בגופי. כנראה שאני מכורה לאנדורפינים ולחומר שמופרש בעת פציעה, קראתי על זה משהו.. ועכשיו הכל מטושטש, ואני רואה את הנפילה. לרוב אני מבקשת ממישהו שיגיד לי משהו טוב, ממש טוב, כשזה קורה, אבל זה אף פעם לא משכנע. לרוב הן לא באות עם אזהרה, פשוט טיק, ואני למטה, אבל עכשיו אני רואה אותה, והיא צוחקת לי בפנים, ערה ומודעת לפטאליות שלה, לקיומה הבלתי נמנע והמתבקש, ללילות המיוזעים וההזויים שהיא מותירה כמו עלים יבשים של פרחים טורפים באפלולית הליל אפוף הסיגריות שלי. לא יכולה למנוע אותה, אבל יודעת אותה. מכורה אל העליות וסובלת את הנפילות, מכורה לספורט, לסיגריות, לפציעה, להרגשות הקטנות של חיים, לאשליות של חיים. יש לי הרגשה פטאלית חזקה היום. הרגשה שזו תהיה הנפילה האחרונה, כי אינני מסוגלת לשאת אותן יותר, הן מתישות את כוחי ומעייפות אותי... כל חושיי אטומים, מודעת רק לנפילה שאין דבר מלבדה, כל חיי נפילה, מדי פעם מדמיינת שאני עפה. לא פוחדת יותר, רק עייפה, רוצה לעוף אל המנוחה הסופית, לא יותר עליות, ירידות, חוסר שליטה. כל קיומי הפתטי הוא רק מטאפורה למשהו עגום, כל הוויתי שברירית וזמנית. מושכת ושואבת אל הסוף. הסכין מבהיקה ומדממת עדיין, הדם עליה עוד לא יבש ושאריות עור ובשר תלויות עליה בגרוטסקיות מכוערת כל כך,ממחישות את אנושיותי הנלעגת, את חיי המוחשיים, הגשמיים. עצמותיי הנחשפות מבעד לחפירות נראות כמו צלליות רוח רפאים. וזה כמעט נוגע בפנים, אבל כבר לא. כלום מזמן לא. אני עדיין כאן, חסרת שורש וזמנית, מנסה לתפוס את המראות בדרך למטה במצלמת הזמן שגם הוא התאבן והפך להיות מושג סתמי שמקרב עד כדי מבט קרוב בעיניי היום האחרון.
אני מרגישה אותה בכל נימיי, שריריי, בכל אבריי, היא באה עכשיו. היה לי היי היום, אולי בגלל הספורט שעשיתי, אולי בגלל שצירפתי את הרגל השמאלית שלי למאגר אתרי הארכיאולוגיה החפורים והמדממים בגופי. כנראה שאני מכורה לאנדורפינים ולחומר שמופרש בעת פציעה, קראתי על זה משהו.. ועכשיו הכל מטושטש, ואני רואה את הנפילה. לרוב אני מבקשת ממישהו שיגיד לי משהו טוב, ממש טוב, כשזה קורה, אבל זה אף פעם לא משכנע. לרוב הן לא באות עם אזהרה, פשוט טיק, ואני למטה, אבל עכשיו אני רואה אותה, והיא צוחקת לי בפנים, ערה ומודעת לפטאליות שלה, לקיומה הבלתי נמנע והמתבקש, ללילות המיוזעים וההזויים שהיא מותירה כמו עלים יבשים של פרחים טורפים באפלולית הליל אפוף הסיגריות שלי. לא יכולה למנוע אותה, אבל יודעת אותה. מכורה אל העליות וסובלת את הנפילות, מכורה לספורט, לסיגריות, לפציעה, להרגשות הקטנות של חיים, לאשליות של חיים. יש לי הרגשה פטאלית חזקה היום. הרגשה שזו תהיה הנפילה האחרונה, כי אינני מסוגלת לשאת אותן יותר, הן מתישות את כוחי ומעייפות אותי... כל חושיי אטומים, מודעת רק לנפילה שאין דבר מלבדה, כל חיי נפילה, מדי פעם מדמיינת שאני עפה. לא פוחדת יותר, רק עייפה, רוצה לעוף אל המנוחה הסופית, לא יותר עליות, ירידות, חוסר שליטה. כל קיומי הפתטי הוא רק מטאפורה למשהו עגום, כל הוויתי שברירית וזמנית. מושכת ושואבת אל הסוף. הסכין מבהיקה ומדממת עדיין, הדם עליה עוד לא יבש ושאריות עור ובשר תלויות עליה בגרוטסקיות מכוערת כל כך,ממחישות את אנושיותי הנלעגת, את חיי המוחשיים, הגשמיים. עצמותיי הנחשפות מבעד לחפירות נראות כמו צלליות רוח רפאים. וזה כמעט נוגע בפנים, אבל כבר לא. כלום מזמן לא. אני עדיין כאן, חסרת שורש וזמנית, מנסה לתפוס את המראות בדרך למטה במצלמת הזמן שגם הוא התאבן והפך להיות מושג סתמי שמקרב עד כדי מבט קרוב בעיניי היום האחרון.