קייט המתוקה
New member
"המפחידן מהאלווין טאון"-פרק א
יוצרות: וסינה ואנכי. פאנדום: האר פוטר קרוס The nightmare before Christmas דירוג: PG13 דמות ראשית: פיבס תקופה: תקופת ייסוד הוגוורטס נכתב במסגרת פרוייקט צוותים. פרק א-בית י' האצילי ועתיק היומין באותו בוקר אפלולי, הכה ראוי להאלווין טאון, התעורר מפחידן זאטוט לקול שאון העטלפים שנחתו בחדרו ללא שום סיבה נראית לעין. הוא התהפך באוויר החמים והיבש המקום הנוח ביותר לישון בו, פלט קללה ניחרת וניסה לעצום את עיניו הצורבות בשנית. הוא המתין כך מספר דקות, עיניו עצומות ושאון העטלפים מנקר באוזניו. לאחר זמן מה הבין כי כך לא יצליח להירדם שוב והחליט לנקוט פעולה דראסטית. פוקח את עיניו, הוא החל לצווח לעבר העטלפים המופתעים שיניחו לו, ומשאלו התעקשו על לשהות בחדר הוא זינק ביניהם והחל לבעוט אותם לכל עבר. אחר קפץ מהאוויר, פתח את דלת הארון המצחינה, וחיפש משהו נקי ללבוש. החיפוש נמשך זמן מה, פיבס כמעט והתייאש, אך לבסוף מצא סדין קרוע למחצה לכרוך סביב חלציו. "מה אתה חושב שאתה לובש?!" קבלה את פניו צווחת אמו המעורערת בנפשה כאשר ירד במדרגות התלולות לעבר המטבח המטונף והמכוער. "מדוע אתה לובש את אריג הפשתן הכל כך נעים לעין הזה?!" שאלה אמו בגועל ושפשפה את עיניה עם המטלית המרקיבה. פיבס השיר את מבטו בחוצפה אל אימו שהתחלחלה למראה הסדין הנקי והעדיפה להביט בפניו במקום. נמאס לו ממנה כבר. "אני אלבש מה שבא לי!" הוא קרא ללא שמץ של פחד, עיניו האפלות והמרושעות ננעצות באימו המוארכת. גברת מרת פרופסור י' כמעט נפלה מרוב תדהמה. "יקירי! בוא הנה! הוא מתמרד לנו!" קראה בקול צווחני לעבר חדר עבודתו הקדוש של בעלה, מנופפת בזרועותיה המגוידות. תגובתו של בעלה - הריי הוא מר אדון פרופסור י' אשר היה ידוע ונכבד, כמו גם אם לא כל כך נחמד – לא איחרה להגיע. צליל חריקתו החלוד של כיסא הגלגלים העתיק, בישר לפיבס על בואו של אביו. הוא לקח נשימה ארוכה, בטרם הלמו בו הטפותיו של אביו (והתרווד של אימו). הוא שפשף את גולגולתו הדואבת, שעה שקולו של אביו ניסר את האוויר, כמו גם את אוזניו של פיבס בהטפה יוצאת מגדר הרגיל אשר הייתה שמורה לאירועים מיוחדים בלבד, כמו בגדים נקיים. "בוש והכלם! נצר למשפחת י' ארוכת השושלת לא יכול להפקיר כך את משפחתו – לא כל שכן הטינופת עליה אנו שומרים כגחלת העוברת מדור לדור!" אימו עמדה בצד והנהנה בכעס, מדי פעם חובטת בראשו בכף העץ הארוכה והמתולעת. אביו ליטף את שפתי הברווז המשתרבבות שהיו מנת חלקו, ככל הנראה מחפש עונש ראוי אשר יהיה מתאים למעשה הנפשע שביצע בנו המורד, ואחר אמר ברוגז: "התפשט!" "מה?!" צעק פיבס והטיב את אחיזתו בסדין המתנופף. "מה ששמעת." אמר אביו, קולו הופך מסוכן יותר ויותר. פיבס הביט באמו במטרה לקבל אולי קצת תמיכה, אך תכף ומיד מכה נוספת פלחה את קודקודו החד. "שמעת את אביך." אמרה גברת י' בפסקנות, "קדימה, להתפשט." "אתם יודעים מה?" אמר פיבס במצח נחושה,"לא רוצה!" ולאחר מחשבה קצרה הוסיף, בקול של 'אני-רוצה-לראות-אתכם-מנסים' "תכריחו אותי!" הוריו פערו את פיהם כמטומטמים והביטו זה בזו. "מה הוא אמר?" שאל מר אדון פרופסור י' הנכבד - שכעת לא היה כלל נחמד - את גברת מרת פרופסור י', כאילו בכדי לאשר שאוזניו הזעירות שמעו נכונה. "הוא אמר... הוא אמר..." גברת מרת פרופסור י' לקחה נשימה עמוקה, ואז אמרה במהירות, בקולה הצורמני אשר חיקה את נימת המרדנות של בנה "לא רוצה! תכריחו אותי!" "אה!" קרא י' בזעזוע, וגופו היטלטל בכיסאו, שבמהרה פלט אותו משם. ראשו נפער בבת אחת, חצי מוח רירי למראה התגלגל על רצפת האבן הדביקה. מר אדון פרופסור י' ניסה לקום ולאחוז במוחו, אך זה רטט בין כפות ידיו ונשאר דבוק בעקשנות לרצפה. "תעזרי לי פה!" הוא ציווה על אשתו, וזו אחזה במותניו, שניהם מושכים את מחצית גוש התאים הדביק והחלקלק. "פיבס, עזור לי ולאביך!" צייצה אימו בנואשות. עורה האפור הווריד במאמץ, ופיבס הביט בהם בשחצנות ובוז. "לא!" הוא קבע, משלב את זרועותיו המדולדלות ומרים את סנטרו בעקשנות. "פרחח כפוי טובה!" צעקה אימו, זמן שהיא ובעלה ניתקו את המוח מהרצפה, והתנגשו שניהם בקיר המסריח מצחנה שמאחוריהם מההדף. י' החזיר את מוחו אל גולגולתו הריקה וגברת י' מיקמה אותו חזרה בתוך כיסאו. הוא התנשף בזעם חייתי והביט בבנו. "תוריד מיד את הדבר המטופש הזה מהגוף שלך!" הוא רעם. "אמרתי... ל-א!" צעק פיבס, יותר חזק.
יוצרות: וסינה ואנכי. פאנדום: האר פוטר קרוס The nightmare before Christmas דירוג: PG13 דמות ראשית: פיבס תקופה: תקופת ייסוד הוגוורטס נכתב במסגרת פרוייקט צוותים. פרק א-בית י' האצילי ועתיק היומין באותו בוקר אפלולי, הכה ראוי להאלווין טאון, התעורר מפחידן זאטוט לקול שאון העטלפים שנחתו בחדרו ללא שום סיבה נראית לעין. הוא התהפך באוויר החמים והיבש המקום הנוח ביותר לישון בו, פלט קללה ניחרת וניסה לעצום את עיניו הצורבות בשנית. הוא המתין כך מספר דקות, עיניו עצומות ושאון העטלפים מנקר באוזניו. לאחר זמן מה הבין כי כך לא יצליח להירדם שוב והחליט לנקוט פעולה דראסטית. פוקח את עיניו, הוא החל לצווח לעבר העטלפים המופתעים שיניחו לו, ומשאלו התעקשו על לשהות בחדר הוא זינק ביניהם והחל לבעוט אותם לכל עבר. אחר קפץ מהאוויר, פתח את דלת הארון המצחינה, וחיפש משהו נקי ללבוש. החיפוש נמשך זמן מה, פיבס כמעט והתייאש, אך לבסוף מצא סדין קרוע למחצה לכרוך סביב חלציו. "מה אתה חושב שאתה לובש?!" קבלה את פניו צווחת אמו המעורערת בנפשה כאשר ירד במדרגות התלולות לעבר המטבח המטונף והמכוער. "מדוע אתה לובש את אריג הפשתן הכל כך נעים לעין הזה?!" שאלה אמו בגועל ושפשפה את עיניה עם המטלית המרקיבה. פיבס השיר את מבטו בחוצפה אל אימו שהתחלחלה למראה הסדין הנקי והעדיפה להביט בפניו במקום. נמאס לו ממנה כבר. "אני אלבש מה שבא לי!" הוא קרא ללא שמץ של פחד, עיניו האפלות והמרושעות ננעצות באימו המוארכת. גברת מרת פרופסור י' כמעט נפלה מרוב תדהמה. "יקירי! בוא הנה! הוא מתמרד לנו!" קראה בקול צווחני לעבר חדר עבודתו הקדוש של בעלה, מנופפת בזרועותיה המגוידות. תגובתו של בעלה - הריי הוא מר אדון פרופסור י' אשר היה ידוע ונכבד, כמו גם אם לא כל כך נחמד – לא איחרה להגיע. צליל חריקתו החלוד של כיסא הגלגלים העתיק, בישר לפיבס על בואו של אביו. הוא לקח נשימה ארוכה, בטרם הלמו בו הטפותיו של אביו (והתרווד של אימו). הוא שפשף את גולגולתו הדואבת, שעה שקולו של אביו ניסר את האוויר, כמו גם את אוזניו של פיבס בהטפה יוצאת מגדר הרגיל אשר הייתה שמורה לאירועים מיוחדים בלבד, כמו בגדים נקיים. "בוש והכלם! נצר למשפחת י' ארוכת השושלת לא יכול להפקיר כך את משפחתו – לא כל שכן הטינופת עליה אנו שומרים כגחלת העוברת מדור לדור!" אימו עמדה בצד והנהנה בכעס, מדי פעם חובטת בראשו בכף העץ הארוכה והמתולעת. אביו ליטף את שפתי הברווז המשתרבבות שהיו מנת חלקו, ככל הנראה מחפש עונש ראוי אשר יהיה מתאים למעשה הנפשע שביצע בנו המורד, ואחר אמר ברוגז: "התפשט!" "מה?!" צעק פיבס והטיב את אחיזתו בסדין המתנופף. "מה ששמעת." אמר אביו, קולו הופך מסוכן יותר ויותר. פיבס הביט באמו במטרה לקבל אולי קצת תמיכה, אך תכף ומיד מכה נוספת פלחה את קודקודו החד. "שמעת את אביך." אמרה גברת י' בפסקנות, "קדימה, להתפשט." "אתם יודעים מה?" אמר פיבס במצח נחושה,"לא רוצה!" ולאחר מחשבה קצרה הוסיף, בקול של 'אני-רוצה-לראות-אתכם-מנסים' "תכריחו אותי!" הוריו פערו את פיהם כמטומטמים והביטו זה בזו. "מה הוא אמר?" שאל מר אדון פרופסור י' הנכבד - שכעת לא היה כלל נחמד - את גברת מרת פרופסור י', כאילו בכדי לאשר שאוזניו הזעירות שמעו נכונה. "הוא אמר... הוא אמר..." גברת מרת פרופסור י' לקחה נשימה עמוקה, ואז אמרה במהירות, בקולה הצורמני אשר חיקה את נימת המרדנות של בנה "לא רוצה! תכריחו אותי!" "אה!" קרא י' בזעזוע, וגופו היטלטל בכיסאו, שבמהרה פלט אותו משם. ראשו נפער בבת אחת, חצי מוח רירי למראה התגלגל על רצפת האבן הדביקה. מר אדון פרופסור י' ניסה לקום ולאחוז במוחו, אך זה רטט בין כפות ידיו ונשאר דבוק בעקשנות לרצפה. "תעזרי לי פה!" הוא ציווה על אשתו, וזו אחזה במותניו, שניהם מושכים את מחצית גוש התאים הדביק והחלקלק. "פיבס, עזור לי ולאביך!" צייצה אימו בנואשות. עורה האפור הווריד במאמץ, ופיבס הביט בהם בשחצנות ובוז. "לא!" הוא קבע, משלב את זרועותיו המדולדלות ומרים את סנטרו בעקשנות. "פרחח כפוי טובה!" צעקה אימו, זמן שהיא ובעלה ניתקו את המוח מהרצפה, והתנגשו שניהם בקיר המסריח מצחנה שמאחוריהם מההדף. י' החזיר את מוחו אל גולגולתו הריקה וגברת י' מיקמה אותו חזרה בתוך כיסאו. הוא התנשף בזעם חייתי והביט בבנו. "תוריד מיד את הדבר המטופש הזה מהגוף שלך!" הוא רעם. "אמרתי... ל-א!" צעק פיבס, יותר חזק.