המוסיקה שקרן אהבה

someonenew1986

New member
המוסיקה שקרן אהבה

http://www.youtube.com/watch?v=oTLJjoW867g&ob=av2e סוג המוסיקה שקרן (אחותי) אהבה (וגם אני). הטראק היה בתקופה שרק עשינו אינטרנט והורדתי מוסיקה מהאינטנרט, וניסיתי לצרוב דיסקים של אודיו . ואז שהיא קנתה את האוטו החדש,התבאסנו שאף אחד מהדיסקים לא עובד על נגן התקליטורים שבאוטו. היא הייתה עדין בסדיר כשהטראק הזה יצא(שנת 2000). הקליפ גם מזכיר לי, שהיא הייתה מנסה לגרור אותי תמיד לרוץ איתה בכביש העוקף של העיר שלנו, ואף פעם לא הייתי עומד בקצב שלה. בכלל עכשיו כשאני חושב על זה, יש משהו מאוד סמלי בשבילי בקפיצה/נפילה שבסוף הקליפ , מסמל איכשהו את ה"נפילה" שלה אל מותה (וגם אותי נופל ביחד). מקווה שלא ביאסתי יותר מידי אף אחד, סתם רציתי לחלוק את זה עם מישהו...
 

רננהלי

New member
צר לי

אני לא מכירה את הסיפור שלכם. אבל מצטערת לשמוע ואל תפחד להעציב אותנו במה שעובר עליך.נראה לי שבשביל זה הפורום הזה פה.
 

someonenew1986

New member
תודה

האמת אף אחד בפורום פה לא מכיר את הסיפור (כתבתי בסה"כ הודעה אחת פה). לא יודע, למה האמת פרסמתי את זה פה. אני פשוט מרגיש שיש דברים על קרן, שאני רוצה לחלוק עם אנשים זרים (יש גם כבר קבוצה בפייסבוק לזכרה). כאילו, הנצחה לזכרה ופועלה יש. אבל איפשהו, אני מרגיש שהחלק שלי והחוויות שלי איתה כאח, בכל ההנצחה הזו, מתפספסים. אני עדיין מחפש את המקום המתאים לפרסם את כל הדברים האלו. מקווה למצוא... תודה על התגובה, אני בסה"כ בסדר.
 

נטע....

New member
בזהירות אני אומרת

שאני חושבת שאני מכירה את סיפורה של אחותך. אמנם לא באופן אישי אלא רק מהתקשורת אך בכל זאת.. (אם אתה מי שאני חושבת שאתה יש או היה לך בלוג שפתחת לזכרה בתפוז, בשם אחר?) כך או כך כפי שאמרו פה אתה מוזמן להמשיך ולשתף ולחלוק. זה אכן אחרת מלקרוא על כך באתרי החדשות למיניהם לעומת לקרוא את נקודת המבט האישית שלך כאח. יהי זכרה ברוך
 

someonenew1986

New member
את צודקת...

לא ניסיתי כנראה גם להסתיר יותר מידי פרטים... שכתבתי את השם שלה והכל.(איפשהו אולי אני כן מחפש חשיפה...) אני חושב שאני מבין מאיפה הצורך שלי, כל הזמן להדגיש את המקום הזה שלי כ"אח שלה". חשוב לי שאנשים שהכירו אותה, כן יכירו בקיומי. כי הרבה פעמים הם זוכרים אותה והכל, ובאים באזכרות, אבל אני מרגיש שאני נדחק הצידה. כאילו הזיכרון של שלהם מאחותי, הוא הכי חשוב. והם בטוחים שהם יודעים את הסבל של המשפחה, וכל ה"אתה לא לבד" שאולי הם מנסים לשדר, מעצבן אותי, כי תכלס אני כן לבד, אז לא יודע.... במקרה הזה, אולי יש מישהו שאני מעריך. הוא שירת עם אחותי. הוא תמיד מנסה כשיש לו זמן, שנעשה דברים ביחד, אבל הוא תכלס היחיד שמנסה לשמור על קשר, לא רק באזכרות וגם מכיר בקיומי. אני לא בטוח אם התחושה הזו שלי מוצדקת, אבל הרבה פעמים היא קיימת (ואם היא לא מוצדקת, אני מצטער על כך, זה כנראה רעב לתשומת לב או משהו כזה...). אגב, יפה לך שזיהית (חח זכית בפרס) , הבלוג הזה מועדכן רק בימי זיכרון , ופעם אחרונה שבאמת הוא קיבל חשיפה הייתה לפני שנתיים... תודה על התגובה
 

נטע....

New member
אני זוכרת

את היום שהיא נפלה, כששמעתי על כך בחדשות ברדיו. זאת הייתה תקופה עצובה ויום עצוב. אני זוכרת גם את הכתבה שכתבו עליה אחר כך ב-YNET אם אני לא טועה. וגם את הראיון עם אמא שלך באחד מימי הזיכרון האחרונים, שראיתי בעת טקס הזיכרון שהיה בתל אביב בכיכר רבין. נראה שדווקא יש לסיפור שלה הרבה חשיפה ולחשוב על זה מול התחושות שלך של חוסר החשיפה שלך ונקודות הראות שלך. באמת מעורר מחשבה. אפרופו אותו ראיון שהזכרתי, מה דעתך להתראיין גם כן או להשתתף במשהו כזה? אולי באיזשהו מקום זה יקל על תחושת הבדידות? (או להיפך, אני באמת לא יכולה לדעת כי למזלי אין לי "ניסיון" בזה). כך או כך מקווה שתמצא את דרכך לומר ולשתף ואולי להיות קצת פחות לבד
 

someonenew1986

New member
אני לא בטוח

מה המקום הנכון בשבילי, לכתוב את כל הדברים שיש לי בלב, ואת הזכרונות שלי ממנה. בכל מקרה, אני צריך למצוא מקום כזה, כי זה יוצא גם במקומות לא נכונים (כפי שראית שכתבתי בפורום של ח"ח). ראיון? לא בטוח שיהיה לי אומץ. פעם אחרונה שראיינו אותי, ראיינה אותי איזה כתבת, סמוך לנפילה ועד היום יש לי בטן מלאה עליה. כאילו לא הייתי מספיק אטרקטיבי, כדי לציין בכתבה את הדברים שאמרתי על אחותי. והיא והצלם שלה גם נתנו לי תחושה שאני לא מספיק טוב או מספיק מעניין. איכסה, זו כל התחושה שהייתה לי מהראיון הזה. אבל זה עבר ואני צריך להניח את זה בעבר..
 
אתה מוזמן לשתף אותנו


צר לי על אובדנך. נשמע שאתה מצליח להנציח אותה בדרכך וזה נפלא ומרגש בעיני. אתה מוזמן לשתף אותנו בסיפור מותה, אולי זה יעזור לך לעכל.
 

someonenew1986

New member
לעכל את האובדן

אני לא במצב שאני לא מצליח לעכל. אני יודע שזה מה שבדרך כלל עולה לראש, כשחושבים על אובדן של בן אדם, שתמיד הבעיה היא בלעכל. אני חושב לפחות שאין לי את הבעיה הזו. מצד שני, כל פעם שאני חושב על קרן או על איזשהו משהו שעשינו ביחד וכבר לא נעשה, אני כן חושב, שזה קשה וזה מכניס אותי למין "סטרס" נפשי כזה, אז הרבה פעמים אני לא חושב על הדברים האלו. כדי לא להכניס את עצמי למצוקה נפשית (במיוחד לא כדאי, כי בזמן האחרון אני מרגיש לבד בגלל חוסר חיי חברה וחברים, אז עדיף לשמור על עצמי שפוי איכשהו). הבעיה שלפעמים אני משתמש בשכול הזה שלי כדי לנסות להכיר אנשים, או לגרום לאנשים להתחבר איתי, כי אני לא מכיר שום דרך אחרת. אני לא חושב שאני מעניין בזכות עצמי, אני רק מעניין בזכות הסיפור של קרן. זה פשוט פתתי, אבל מה אפשר לעשות כדי להפגיג את הבדידות הזו ? אני גם חושב שרק היכרות עם בחורה, זה הדבר היחיד שבאמת יעשה לי טוב. אבל אז אני אצטרך לשאול את עצמי, האם הבחורה איתי, בגלל שהיא מרחמת עליי או בגלל שבאמת היא רוצה להיות איתי? והאם נוח לי להיות עם בחורה שאיתי, רק בגלל שהיא מרחמת עליי?... גם אני חושב שלספר את הסיפור של קרן, זה איזה קונטרה לסיפור שלי והאישפוז הפסיכאטרי שהייתי בו בגיל ההתבגרות. כאילו זה יותר מכובד לספר את הסיפור שלה ולהציג את עצמי כאח שלה, מאשר לספר שהייתי מכבה על עצמי סיגריות באישפוז (כן זה נשמע נורא, גם היום אני לא מבין איך הגעתי למצב שאני פוגע בעצמי...). זה תמיד הבאסה שלי... שאני אף פעם לא אהיה שלם עם העבר הזה שלי, ואני לא מסוגל לקבל את עצמי בזכות עצמי. עד לא מזמן הצלחתי להתרכז בלימודים (אני לומד מדעי המחשב בפתוחה), אבל איפשהו בזמן האחרון עם ה"לבד" הזה, המצב רוח שלי הדרדר. אני רוצה שאנשים יתעניינו בי ולא רק בימי זיכרון ואזכרות....ולא רק בגלל שאני אח שכול, אבל גם אולי בגלל זה. אני מצטער, זה נשמע כמו רחמיים עצמים ואני שונא את זה. אני כועס על עצמי, כי אני רואה את עצמי גם כאשם במצב שלי. לפחות בקטע של האישפוז הפסיכאטרי. עד היום אני חושב שזה משהו שיכולתי להימנע ממנו (וגם מהפגיעה העצמית). אני גם כועס על עצמי, שלא טרחתי למצוא מסגרת חברתית ולדבוק בה מאז גיל ההתבגרות. זהו תודה, על ההזמנה לשתף. על קרן אפשר לקרוא פה: http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=517468 במורד הגרון מתחלקת מועקה.... http://www.youtube.com/watch?v=NIDPE4DYjas זו התחושה שלי כרגע...
 

someonenew1986

New member
המילים

מצחיק שלפני 11/12 שנה בכלל לא שמתי לב למילים. רק עניינה אותי המוסיקה, עכשיו המילים דיי מדברות אליי . Give me release witness me I am outside give me peace Heaven holds a sense of wonder and I wanted to believe that I'd get caught up when the rage in me subsides In this white wave I am sinking in this silence in this white wave in this silence I believe Passion chokes the flower 'til she cries no more possessing all the beauty hungry still for more Heaven holds a sense of wonder... I can't help this longing comfort me I can't hold it all in if you won't let me Heaven holds a sense of wonder... In this white wave I am sinking in this silence in this white wave in this silence I believe I have seen you in this white wave you are silent you are breathing in this white wave I am free
 

someonenew1986

New member
שאלות שעוברות/עברו לי בראש

בחמש וחצי השנים האחרונות... האם היא פחדה, כשהיא הבינה שזה הסוף? האם היא ראתה את חייה עוברים מול עינייה בשלושים השניות האלו, בין החיים והמוות? או שמא זה היה מיידי במקרה שלה, ולא היה לה זמן... האם היא חשבה עלינו, המשפחה? האם זה כאב? האכזריות של המוות הזה ...תמיד מעוררת שאלות. מעניין אם יום אחד, אני אעזור אומץ ואקרא את הדו"ח הפתולוגי. אולי עדיף שלא, למה לאמלל את עצמי בכוח...
 

someonenew1986

New member
מרגיש יותר טוב...

כנראה שהייתי צריך לשחרר קצת קיטור, או שהייתי צריך צומי או משהו (יש לי חסכים, זו בעיה) אני אתן עכשיו ללימודים ברבאק... ואסור לי להזניח את הקטע החברתי...
 
למעלה