הם טוענים שאני מכורה
הם טוענים שאני נמצאת שם יותר מדי שעות. ובכל זאת, אולי לא. קמה בבוקר, רצה למחשב, לא מכבה אותו בכלל, לא רוצה לעזוב אותו ובכל זאת מסוגלת להתנתק לימים שלמים. אבל שאני חוזרת, זה ישר למחשב. ומשעמם, ונשבר כבר לשבת מולו, אבל לא מסוגלת להפסיק, להתנתק, ומה כבר יש לעשות עם החופש הזה? והאנשים מהנט, זה נהיה אובססיבי. מדברים איתם גם המציאות, על אנשים אחרים מהנט, או יותר גרוע, מהחיים, ואז כל החוטים מסתבכים והכל גורר הכל, והכל גורר את הרשת. וזה נעשה כבר לבדיחה, לדבר מצחיק, האובססיה החולךנית הזו, הרצון להתחבר, ובכל זאת, זה ממש לא מצחיק, זה עצוב. ורק המחשבה על שנה הבאה, על שבע שעות בכיתה בלי אינטרנט גורמת לי לפחק, לזעוק בייאוש, אבל לא מכורה. אני כבר בגמילה. גמילה מהפורום, ממשחקי רשת, מהאתר האהוב עלי. הגמילה הפכה לדבר די קל, כי זה הפך למשעמם, ואין שום דבר חדש. אולי הגיע הזמן להפסיק להתחבר, להדליק את המחשב, לצאת החוצה. ואולי לא.. לא יודעת. אין רצון לעשות שום דבר.
הם טוענים שאני נמצאת שם יותר מדי שעות. ובכל זאת, אולי לא. קמה בבוקר, רצה למחשב, לא מכבה אותו בכלל, לא רוצה לעזוב אותו ובכל זאת מסוגלת להתנתק לימים שלמים. אבל שאני חוזרת, זה ישר למחשב. ומשעמם, ונשבר כבר לשבת מולו, אבל לא מסוגלת להפסיק, להתנתק, ומה כבר יש לעשות עם החופש הזה? והאנשים מהנט, זה נהיה אובססיבי. מדברים איתם גם המציאות, על אנשים אחרים מהנט, או יותר גרוע, מהחיים, ואז כל החוטים מסתבכים והכל גורר הכל, והכל גורר את הרשת. וזה נעשה כבר לבדיחה, לדבר מצחיק, האובססיה החולךנית הזו, הרצון להתחבר, ובכל זאת, זה ממש לא מצחיק, זה עצוב. ורק המחשבה על שנה הבאה, על שבע שעות בכיתה בלי אינטרנט גורמת לי לפחק, לזעוק בייאוש, אבל לא מכורה. אני כבר בגמילה. גמילה מהפורום, ממשחקי רשת, מהאתר האהוב עלי. הגמילה הפכה לדבר די קל, כי זה הפך למשעמם, ואין שום דבר חדש. אולי הגיע הזמן להפסיק להתחבר, להדליק את המחשב, לצאת החוצה. ואולי לא.. לא יודעת. אין רצון לעשות שום דבר.
