הכנה למבחני איתור מחוננים

מצב
הנושא נעול.
אגב, משמח אותי לשמוע

חבל שאת בוחרת בשפה כל כך שיפוטית
בלי לדעת עלינו כלום. אנחנו לא הורים "דחפנים" כהגדרתך - אלא הורים שמנסים למצוא מסגרת מתאימה לילד שסובל ממש כי הוא חייב ללכת כל יום לבית ספר ולכיתה שלא מעניינת אותו ואין לו שפה משותפת עם הילדים שם. לא אכנס לתיאור הבעיה שלנו כי זה לא עניין השאלה שלי ועם כל הכבוד - גם לא עניינך. ניתנה לנו האפשרות להכנס לכתת מחוננים, בתנאי שיעבור מבחן, וכשחיפשתי מידע ראיתי בין מאמרי הפורום הזה מאמר שהמליץ על הכנה לבחינה ולכן שאלתי טכנית איך מתכוננים ואיפה אפשר למצוא חומר נוסף. ההתנפלות שלך אינה במקומה ואינה מעידה טובות עליך כהורה ש"מאמין" שהמערכת יכולה לאתר ובאמת מאתרת את כל מי שצריך חינוך מיוחד מסוג זה. חבל לי שככה הגבת ואני מקווה שתגובות אחרות יהיו אוהדות יותר את מצבנו ואת השאלה הספציפית שלי.
אגב, משמח אותי לשמוע
שהחלטתם כן ללכת על הרעיון הזה
 
לא מדובר בדחפנות

לא מבינה את הדיון הזה!
אני מוצאת טעם לפגם בכל הדחפנות הזו שדוחפת את הילדים. הרי אין מה לדאוג, הילד חכם לא??! הוא לא צריך הוראה מקדמת חלילה, נכון?? *** אישית, לא תרגלתי את הילדים שלי ולא דירבנתי אותם. אפילו לא לימדתי את הילדים שלי א-ב לפני בית הספר. וראו זה פלא, גם בלי ללמד אותם - כולם קראו היטב כבר בכיתה א'. ובבכיתה ב' הם קראו שוטף גם ללא ניקוד. אם הם לא קוראים היטב כבר בכיתה א' - אולי הם לא מחוננים?! חשבתם על כך אולי? ואז, מה תשיגו בדחפנות הזו?? - רק תייצרו ילד מתוסכל שדוחפים אותו בכוח למה שלא מתאים לו. הניחו להם ולילדות שלהם. גם את הבת שלי - התאומה של הבן הקטן שלי שאובחן כמחונן - לא לימדתי כנ"ל. - כבר בכיתה ב' קראה שוטף ללא ניקוד. גם הארי פוטר. ואותה לא איבחנו כמחוננת, אז מה?! זה לא פוגע בה והיא גם לא מקנאה באחיה שכן אובחן - כי היא יודעת שלכל אדם תחומים מיוחדים לו. כל אחד מצטיין במשהו. אז הוא ביכולות לימודיות והיא ביכולות רגשית וביצירתיות ו.. לכל אחד אפשר למצוא במה הוא מצטיין. אז היא קוראת עברית ללא ניקוד שוטף אבל אנגלית לא
(אני מתלוצצת אמנם על האנגלית אבל התאום שלה - שאין לי מושג איך הוא עשה את זה - קורא גם אנגלית) מה אתם רוצים להשיג בזה שאתם דוחפים את הילד?? מה שיתקבל זה ילד מעצבן/ עצבני. אחרי 4 ילדים אני בעד לתת לילדים לגדול, בלי להיכנס להם לעצמות. אם הם מחוננים זה יצוף. כמה שפחות לעשות מההישגיות הזו עסק - ככה יותר בריא לנפש הילד.
לא מדובר בדחפנות
אלא בכך שהילד יקבל את מה שמגיע לו, ובמקרה שלהם זה מאוד עקרוני (כיתת מחוננים). הם לא צריכים לחכות שהילדה שלהם תאובחן כמאובחנת, היא אובחנה כבר (באמצעות מבחן אינטיליגנציה אמיתי) וגם אם לא הייתה מאובחנת ברור להם שזה המצב. ידוע שישנה בעייתיות במבחני האיתור האלה, שהם מפספסים הרבה, וזה עקרוני וחשוב מדי מכדי שזה יקרה גם לבת שלהם.
 

drorgi

New member
דחפנות לעומת הזנחה?

לא מבינה את הדיון הזה!
אני מוצאת טעם לפגם בכל הדחפנות הזו שדוחפת את הילדים. הרי אין מה לדאוג, הילד חכם לא??! הוא לא צריך הוראה מקדמת חלילה, נכון?? *** אישית, לא תרגלתי את הילדים שלי ולא דירבנתי אותם. אפילו לא לימדתי את הילדים שלי א-ב לפני בית הספר. וראו זה פלא, גם בלי ללמד אותם - כולם קראו היטב כבר בכיתה א'. ובבכיתה ב' הם קראו שוטף גם ללא ניקוד. אם הם לא קוראים היטב כבר בכיתה א' - אולי הם לא מחוננים?! חשבתם על כך אולי? ואז, מה תשיגו בדחפנות הזו?? - רק תייצרו ילד מתוסכל שדוחפים אותו בכוח למה שלא מתאים לו. הניחו להם ולילדות שלהם. גם את הבת שלי - התאומה של הבן הקטן שלי שאובחן כמחונן - לא לימדתי כנ"ל. - כבר בכיתה ב' קראה שוטף ללא ניקוד. גם הארי פוטר. ואותה לא איבחנו כמחוננת, אז מה?! זה לא פוגע בה והיא גם לא מקנאה באחיה שכן אובחן - כי היא יודעת שלכל אדם תחומים מיוחדים לו. כל אחד מצטיין במשהו. אז הוא ביכולות לימודיות והיא ביכולות רגשית וביצירתיות ו.. לכל אחד אפשר למצוא במה הוא מצטיין. אז היא קוראת עברית ללא ניקוד שוטף אבל אנגלית לא
(אני מתלוצצת אמנם על האנגלית אבל התאום שלה - שאין לי מושג איך הוא עשה את זה - קורא גם אנגלית) מה אתם רוצים להשיג בזה שאתם דוחפים את הילד?? מה שיתקבל זה ילד מעצבן/ עצבני. אחרי 4 ילדים אני בעד לתת לילדים לגדול, בלי להיכנס להם לעצמות. אם הם מחוננים זה יצוף. כמה שפחות לעשות מההישגיות הזו עסק - ככה יותר בריא לנפש הילד.
דחפנות לעומת הזנחה?
יפה ונחמד שהילדים שלך מגיעים להשגים מבלי שאת מלמדת אותם. אבל האם אין בגישתך משהו מין ההזנחה? יעברו בחינה - טוב. לא יעברו - גם כן טוב. לא כל הילדים המחוננים עוברים את הבחינה באופן ספונטני ובקלות. לחלקם זה גורם מפח נפש רב. מפח נפש, מילא, אבל הם מפסידים את האפשרות להשתתף במסגרות של מחוננים (כיתות מחוננים יום העשרה וכו'). לדעתי במקרים כאלה צריך מראש לדחוף קצת, לחזק נקודות חלשות, לתרגל מעט כדי שהילד יעבור. גם ספורטאים מוכשרים ביותר אינם מגיעים להשגים ללא אימון מתאים!
 
הזנחה?! ../images/Emo6.gif יפה יפה. אבחנה מעניינת

דחפנות לעומת הזנחה?
יפה ונחמד שהילדים שלך מגיעים להשגים מבלי שאת מלמדת אותם. אבל האם אין בגישתך משהו מין ההזנחה? יעברו בחינה - טוב. לא יעברו - גם כן טוב. לא כל הילדים המחוננים עוברים את הבחינה באופן ספונטני ובקלות. לחלקם זה גורם מפח נפש רב. מפח נפש, מילא, אבל הם מפסידים את האפשרות להשתתף במסגרות של מחוננים (כיתות מחוננים יום העשרה וכו'). לדעתי במקרים כאלה צריך מראש לדחוף קצת, לחזק נקודות חלשות, לתרגל מעט כדי שהילד יעבור. גם ספורטאים מוכשרים ביותר אינם מגיעים להשגים ללא אימון מתאים!
הזנחה?!
יפה יפה. אבחנה מעניינת
אחד הדברים שגורמים לילדים - מחוננים או לא מחוננים - למצות את הפוטנציאל שלהם זה החשיפה למידע/ לחומרי למידה / לאינטראקציות לימודיות. ככל שהלמידה היא יותר דרך משחק ההפנמה עמוקה יותר. איך בדיוק אתה חושב שהילדים שלי הגיעו להישגים מרחיקי לכת ומרשימים במיוחד אם הזנחתי אותם?! אני אגיד לך מה ההבדל בין הגישה שלי לשלך: אני לא עושה מההישגיות "עסק". בשבילנו במשפחה - לימוד זה משחק ונעשה בכיף ובאהבה. בהרבה אהבה. סתם לדוגמא - בני הבכור ניווט באופן מושלם בגיל 4. לא "אימנתי" אותו מעולם. מה שכן - כשהוא היה פצפון - זה היה אחד המשחקים האהובים עלינו. (בין הצעצועים שלנו בבית היו תמיד מפות של מנויילנות, שאפשר לקשקש עליהם כמה שמתחשק, טושים לקשקוש חופשי ומכוניות קטנות.. אחד המשחקים האהובים עלינו שהסבו לנו המון שעות של צחוק והנאה היה לתכנן מסעות. הוא היה מתכנן מראש את הנסיעה לדודות, לסבא, לאבא במילואים ואחר כך אהב לעקוב אחרי התוכניות שלו בנסיעה. הוא ממש לא היה מוותר לי על כל צומת ואהב לנחש לפי התוכנית שלו על המפה לאן צריך לנסוע. חוץ מזה הוא אהב למציא מסעות מצחיקים, בניגוד ל"חוקי המשחק". הוא היה עובר את הגבול לארץ עוינת וצוחק עלי כששיחקתי שאני נבהלת מזה. גם אתה "מזניח" ככה את ילדיך?!) ויש לי עוד דרכים כֵּיפִיוֹת שבהן אני מעשירה את עולמם הפנימי של ילדיי, מבלי ללמד אותם קרוא וכתוב. ואם אחרי כל זה.. לממסד יש חשק להעריך את ההשגים של הילדים שלי - לא איכפת לי. אני גם לא מחכה לממסד שיעשיר את עולמם של ילדיי. אני בעד שירות עצמי... אבל אני בטח לא אתרגל את הילד שלי!! והילדים שלי גם לא נלחצים ממבחנים - בדיוק בגלל הגישה שלי! כי בשבילי אם הם יביאו 100 או 60 - זה ממש לא משנה. אני יודעת שהם נפלאים! גם אם הם יכשלו במבחן הם יודעים שאני אוהבת אותם באותה מידה ! ואני גם לא מתאכזבת מזה. ואם אני לא מתאכזבת מזה - להם בטח לא יהיה אף פעם מפח נפש מזה! למה אני לא מתאכזבת?! - כי זה לא יקבע לי כלום עליהם. אני לא צריכה שגורם חיצוני יגיד לי כמה הם נפלאים. גורם חיצוני לכל היותר יכול לאשר או לא לאתר את חוכמתם ויופיים הפנימי. אני חושבת שמבחנים מבטאים את המגבלות של הממסד לאבחן את היכולות המופלאות שלהם. אם הממסד מצליח לאבחן את זה - כל הכבוד לממסד. אבל יש תחומים שבהם הוא לא יכול לאתר את היכולות המופלאות של הילדים. למשל באינטליגנציה רגשית. שם הממסד מאוד מוגבל. הוא לא יודע לבדוק את זה. הבת הקטנה שלי, שלא אובחנה כ"מחוננת קוגניטיבית" היא לדעתי מחוננת באינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. התאום שלה, שאובחן כמחונן יותר מן הממוצע הלך למבחן של מכון סאלד כמי שהולך אל משחק. בכיף ובהנאה רבה. רק בשביל להינות מההזדמנות לשחק בשאלות שלהם. לא הכנתי אותו ולא כלום. כי אני לא מאמינה ב"אימונים" לצורך "השגת" מטרה. אני מאמינה בחינוך כולל. וזה בדיוק ההבדל ביננו drorgi
 
מה אגיד ומה אומר

הזנחה?!
יפה יפה. אבחנה מעניינת
אחד הדברים שגורמים לילדים - מחוננים או לא מחוננים - למצות את הפוטנציאל שלהם זה החשיפה למידע/ לחומרי למידה / לאינטראקציות לימודיות. ככל שהלמידה היא יותר דרך משחק ההפנמה עמוקה יותר. איך בדיוק אתה חושב שהילדים שלי הגיעו להישגים מרחיקי לכת ומרשימים במיוחד אם הזנחתי אותם?! אני אגיד לך מה ההבדל בין הגישה שלי לשלך: אני לא עושה מההישגיות "עסק". בשבילנו במשפחה - לימוד זה משחק ונעשה בכיף ובאהבה. בהרבה אהבה. סתם לדוגמא - בני הבכור ניווט באופן מושלם בגיל 4. לא "אימנתי" אותו מעולם. מה שכן - כשהוא היה פצפון - זה היה אחד המשחקים האהובים עלינו. (בין הצעצועים שלנו בבית היו תמיד מפות של מנויילנות, שאפשר לקשקש עליהם כמה שמתחשק, טושים לקשקוש חופשי ומכוניות קטנות.. אחד המשחקים האהובים עלינו שהסבו לנו המון שעות של צחוק והנאה היה לתכנן מסעות. הוא היה מתכנן מראש את הנסיעה לדודות, לסבא, לאבא במילואים ואחר כך אהב לעקוב אחרי התוכניות שלו בנסיעה. הוא ממש לא היה מוותר לי על כל צומת ואהב לנחש לפי התוכנית שלו על המפה לאן צריך לנסוע. חוץ מזה הוא אהב למציא מסעות מצחיקים, בניגוד ל"חוקי המשחק". הוא היה עובר את הגבול לארץ עוינת וצוחק עלי כששיחקתי שאני נבהלת מזה. גם אתה "מזניח" ככה את ילדיך?!) ויש לי עוד דרכים כֵּיפִיוֹת שבהן אני מעשירה את עולמם הפנימי של ילדיי, מבלי ללמד אותם קרוא וכתוב. ואם אחרי כל זה.. לממסד יש חשק להעריך את ההשגים של הילדים שלי - לא איכפת לי. אני גם לא מחכה לממסד שיעשיר את עולמם של ילדיי. אני בעד שירות עצמי... אבל אני בטח לא אתרגל את הילד שלי!! והילדים שלי גם לא נלחצים ממבחנים - בדיוק בגלל הגישה שלי! כי בשבילי אם הם יביאו 100 או 60 - זה ממש לא משנה. אני יודעת שהם נפלאים! גם אם הם יכשלו במבחן הם יודעים שאני אוהבת אותם באותה מידה ! ואני גם לא מתאכזבת מזה. ואם אני לא מתאכזבת מזה - להם בטח לא יהיה אף פעם מפח נפש מזה! למה אני לא מתאכזבת?! - כי זה לא יקבע לי כלום עליהם. אני לא צריכה שגורם חיצוני יגיד לי כמה הם נפלאים. גורם חיצוני לכל היותר יכול לאשר או לא לאתר את חוכמתם ויופיים הפנימי. אני חושבת שמבחנים מבטאים את המגבלות של הממסד לאבחן את היכולות המופלאות שלהם. אם הממסד מצליח לאבחן את זה - כל הכבוד לממסד. אבל יש תחומים שבהם הוא לא יכול לאתר את היכולות המופלאות של הילדים. למשל באינטליגנציה רגשית. שם הממסד מאוד מוגבל. הוא לא יודע לבדוק את זה. הבת הקטנה שלי, שלא אובחנה כ"מחוננת קוגניטיבית" היא לדעתי מחוננת באינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. התאום שלה, שאובחן כמחונן יותר מן הממוצע הלך למבחן של מכון סאלד כמי שהולך אל משחק. בכיף ובהנאה רבה. רק בשביל להינות מההזדמנות לשחק בשאלות שלהם. לא הכנתי אותו ולא כלום. כי אני לא מאמינה ב"אימונים" לצורך "השגת" מטרה. אני מאמינה בחינוך כולל. וזה בדיוק ההבדל ביננו drorgi
מה אגיד ומה אומר
שניכם צודקים ושניכם לא צודקים... שלומית, כמובן שתאהבי את ילדיך ותחשבי שהם נפלאים באופן בלתי תלוי בציונים שהם מקבלים במבחנים ולא הייתי רוצה לדמיין שום הורה שזה לא נכון לגביו, אבל תסכימי איתי שאם מי מילדיך היה נכשל באופן קבוע (או עובר לעתים בקושי) למרות שהוא מאוד משתדל, המצב לא היה תקין בעיניך ולא היית משאירה אותו כמות שהוא מבלי לעשות דבר. הקיצוניות השניה אולי נתפסת כמו "צרות של עשירים", אבל עושר ואושר לא תמיד הולכים ביחד וגם לעשירים יש צרות. כמו שילד שיושב שעבודת הכיתה שלו מגיע לבית דרך קבע וגם שם לא מסתיימת לא מבין שצריך להתאמץ על מנת להצליח (הרי המאמץ פשוט לא משתלם לו), גם הילד שמסיים את עבודת הכיתה של כל השיעור ב10 דקות ומקבל בכל המבחנים 100 ללא מאמץ ובמינימום זמן לא מבין, כי הוא הרי מצליח כל הזמן בלי להתאמץ בכלל. כמו שאותו תלמיד מתקשה לא זוכה ללמוד כיצד ללמוד (כי ברור שהחומר הלימודי, או לחילופין השיטה, או מצב הנתונים, לא מתאימים ולא מאפשרים לזה לקרות) גם אותו ילד מחונן לא לומד כיצד ללמוד (כי באותו הרגע, הוא פשוט לא צריך). כמו שהתלמיד המתקשה לא זוכה לאתגר לימודי לצד חבריו לכיתה (כי הוא אינו מסוגל להדביק אותם), כך גם לא התלמיד המחונן שמקדים אותם בהרבה. כמו שהוא חריג גם הוא חריג. גם אם נעזוב כרגע את יתר תחומי החיים וכיצד הם מושפעים מכך (והם מושפעים), מה שללא ספק נפגע כאן הוא תחום הלמידה. לא ההשכלה (לפחות לא זו הכללית, ולפחות לא ישירות), לא הפוטנציאל השכלי, לא הסקרנות, לא היצירתיות, אלא היכולת להתמודד עם למידה כאשר היא איננה מידית, על כל פניה. אני לא אומרת (ולא חושבת) שצריך לדחוף אותם למורת רוחם על מנת שחס וחלילה לא יפספסו את הפוטנציאל שלהם (מטרת העל של ספורטאי תחרותי היא מדליה אולימפית, מה זו של מחונן אינטלקטואלית?), בטח ובטח שלא לאבד את הראש בגלל זה ולדחוף להם יותר פרפקציוניזם ותחושות עליונות ממה שגם ככה יש להם ולהלחיץ אותם סתם, אבל, לכל הפחות, להכיר בכך שזה אכן קיים. הא וכן, למרות השפעתך הבלתי מבוטלת על ידיך, כאשר לא יצליחו בדבר החשוב להם, הם יחוו מפח נפש. הם פשוט לא ייחסו חשיבות לציונים בבי"ס (וגם ככה, למה להם? זה לא שהם כ"כ מגוונים)...
 

drorgi

New member
האגרסיה מיותרת

הזנחה?!
יפה יפה. אבחנה מעניינת
אחד הדברים שגורמים לילדים - מחוננים או לא מחוננים - למצות את הפוטנציאל שלהם זה החשיפה למידע/ לחומרי למידה / לאינטראקציות לימודיות. ככל שהלמידה היא יותר דרך משחק ההפנמה עמוקה יותר. איך בדיוק אתה חושב שהילדים שלי הגיעו להישגים מרחיקי לכת ומרשימים במיוחד אם הזנחתי אותם?! אני אגיד לך מה ההבדל בין הגישה שלי לשלך: אני לא עושה מההישגיות "עסק". בשבילנו במשפחה - לימוד זה משחק ונעשה בכיף ובאהבה. בהרבה אהבה. סתם לדוגמא - בני הבכור ניווט באופן מושלם בגיל 4. לא "אימנתי" אותו מעולם. מה שכן - כשהוא היה פצפון - זה היה אחד המשחקים האהובים עלינו. (בין הצעצועים שלנו בבית היו תמיד מפות של מנויילנות, שאפשר לקשקש עליהם כמה שמתחשק, טושים לקשקוש חופשי ומכוניות קטנות.. אחד המשחקים האהובים עלינו שהסבו לנו המון שעות של צחוק והנאה היה לתכנן מסעות. הוא היה מתכנן מראש את הנסיעה לדודות, לסבא, לאבא במילואים ואחר כך אהב לעקוב אחרי התוכניות שלו בנסיעה. הוא ממש לא היה מוותר לי על כל צומת ואהב לנחש לפי התוכנית שלו על המפה לאן צריך לנסוע. חוץ מזה הוא אהב למציא מסעות מצחיקים, בניגוד ל"חוקי המשחק". הוא היה עובר את הגבול לארץ עוינת וצוחק עלי כששיחקתי שאני נבהלת מזה. גם אתה "מזניח" ככה את ילדיך?!) ויש לי עוד דרכים כֵּיפִיוֹת שבהן אני מעשירה את עולמם הפנימי של ילדיי, מבלי ללמד אותם קרוא וכתוב. ואם אחרי כל זה.. לממסד יש חשק להעריך את ההשגים של הילדים שלי - לא איכפת לי. אני גם לא מחכה לממסד שיעשיר את עולמם של ילדיי. אני בעד שירות עצמי... אבל אני בטח לא אתרגל את הילד שלי!! והילדים שלי גם לא נלחצים ממבחנים - בדיוק בגלל הגישה שלי! כי בשבילי אם הם יביאו 100 או 60 - זה ממש לא משנה. אני יודעת שהם נפלאים! גם אם הם יכשלו במבחן הם יודעים שאני אוהבת אותם באותה מידה ! ואני גם לא מתאכזבת מזה. ואם אני לא מתאכזבת מזה - להם בטח לא יהיה אף פעם מפח נפש מזה! למה אני לא מתאכזבת?! - כי זה לא יקבע לי כלום עליהם. אני לא צריכה שגורם חיצוני יגיד לי כמה הם נפלאים. גורם חיצוני לכל היותר יכול לאשר או לא לאתר את חוכמתם ויופיים הפנימי. אני חושבת שמבחנים מבטאים את המגבלות של הממסד לאבחן את היכולות המופלאות שלהם. אם הממסד מצליח לאבחן את זה - כל הכבוד לממסד. אבל יש תחומים שבהם הוא לא יכול לאתר את היכולות המופלאות של הילדים. למשל באינטליגנציה רגשית. שם הממסד מאוד מוגבל. הוא לא יודע לבדוק את זה. הבת הקטנה שלי, שלא אובחנה כ"מחוננת קוגניטיבית" היא לדעתי מחוננת באינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. התאום שלה, שאובחן כמחונן יותר מן הממוצע הלך למבחן של מכון סאלד כמי שהולך אל משחק. בכיף ובהנאה רבה. רק בשביל להינות מההזדמנות לשחק בשאלות שלהם. לא הכנתי אותו ולא כלום. כי אני לא מאמינה ב"אימונים" לצורך "השגת" מטרה. אני מאמינה בחינוך כולל. וזה בדיוק ההבדל ביננו drorgi
האגרסיה מיותרת
מה את מנסה להוכיח - שאת האמא המושלמת וכל האחרים טועים?
 
עכשיו,

האגרסיה מיותרת
מה את מנסה להוכיח - שאת האמא המושלמת וכל האחרים טועים?
עכשיו,
אחרי שהאשמת אותי בהזנחה - ואני, ככל הנראה, הצלחתי להבהיר לך את הגיחוך שבהאשמה שלך, אתה עובר לאבחון חלופי: עכשיו אני אגרסיבית?! אז הנה אני מצהירה קבל עם ועדה: אולי אני מבטאת את דבריי בלי להשתמש בכפפות של משי, אבל אני בודאי לא אמא מושלמת. אני רחוקה מלהיות מושלמת. אוי ואבוי לי לו הייתי "אמא מושלמת" . כי אז לא היה לי לאן להתפתח עוד ... לגלות לך סוד קטן? אין דבר כזה אמא מושלמת. אני חושבת שפה בדיוק הבעיה שלך. שאתה חושב שצריך להיות הורה מושלם.ובכן, צר לי לאכזב אותך אבל אין דבר כזה. ולא. גם לא צריך להיות מושלם. צריך להיות מוכן להבשיל כל הזמן, להתבגר, להסיק מסקנות ולהתפתח. לא לקפוא על השמרים. וצריך מספיק רגיש על מנת לזהות את השגיאות העצמיות. ולהעיז.. להשתנות! למה כל כך קשה לך לקבל שיש דברים שרואים מכאן, שלא רואים משם? ובטח בעוד כמה שנים של צבירת ניסיון יהיה לי עוד מה לומר...
הנהייה אחר ההישגים הלימודיים - לדעתי - שגויה. מתוך ההתנסויות האישיות שלי אני יכולה לומר בבטחון רב שזה לא מה שעוזר בחיים. לא שעשיתי מחקר על זה - אבל יש לי יותר מידיי דוגמאות חיות סביבי שגרמו לי להסיק את המסקנה הזו, שהרבה יותר חשוב לטפח אינטליגניה רגשית מאשר הישגים קוגניטיביים. לא שחלילה צריך לזלזל בהם, אבל כשהכישרון שם לא צריך להיכנס ל"אטרף" על מנת "למצות" אותו. לא צריך להיות מתוסכל. לא צריך לפתח ציפיות מוגזמות ולחוות מפח נפש בעקבות הכשלונות. הנהייה המוטרפת אחר ההישגים מובילה להרעה משמעותית באיכויות החיים הן של הפרט והן של החברה. ובסופו של דבר גורעת מההישגים. לפי דעתי צריך לשים דגש על יכולת ניהול רגשי הרבה הרבה יותר מאשר על "מיצוי" פוטנציאל לימודי. ואם כבר במפחי נפש עסקנו - על מנת לחוות מפח נפש צריך ציפיות. וככל שהציפיות שלך גבוהות יותר ונכשלת - כך מפח הנפש שלך גדול יותר. החוכמה היא לפתח ציפיות ריאליות. ואם רוצים להצליח בגדול צריך להגדיל את הציפיות בהדרגה, עם ההישגים.
 
יכולת ניהול רגשי?

עכשיו,
אחרי שהאשמת אותי בהזנחה - ואני, ככל הנראה, הצלחתי להבהיר לך את הגיחוך שבהאשמה שלך, אתה עובר לאבחון חלופי: עכשיו אני אגרסיבית?! אז הנה אני מצהירה קבל עם ועדה: אולי אני מבטאת את דבריי בלי להשתמש בכפפות של משי, אבל אני בודאי לא אמא מושלמת. אני רחוקה מלהיות מושלמת. אוי ואבוי לי לו הייתי "אמא מושלמת" . כי אז לא היה לי לאן להתפתח עוד ... לגלות לך סוד קטן? אין דבר כזה אמא מושלמת. אני חושבת שפה בדיוק הבעיה שלך. שאתה חושב שצריך להיות הורה מושלם.ובכן, צר לי לאכזב אותך אבל אין דבר כזה. ולא. גם לא צריך להיות מושלם. צריך להיות מוכן להבשיל כל הזמן, להתבגר, להסיק מסקנות ולהתפתח. לא לקפוא על השמרים. וצריך מספיק רגיש על מנת לזהות את השגיאות העצמיות. ולהעיז.. להשתנות! למה כל כך קשה לך לקבל שיש דברים שרואים מכאן, שלא רואים משם? ובטח בעוד כמה שנים של צבירת ניסיון יהיה לי עוד מה לומר...
הנהייה אחר ההישגים הלימודיים - לדעתי - שגויה. מתוך ההתנסויות האישיות שלי אני יכולה לומר בבטחון רב שזה לא מה שעוזר בחיים. לא שעשיתי מחקר על זה - אבל יש לי יותר מידיי דוגמאות חיות סביבי שגרמו לי להסיק את המסקנה הזו, שהרבה יותר חשוב לטפח אינטליגניה רגשית מאשר הישגים קוגניטיביים. לא שחלילה צריך לזלזל בהם, אבל כשהכישרון שם לא צריך להיכנס ל"אטרף" על מנת "למצות" אותו. לא צריך להיות מתוסכל. לא צריך לפתח ציפיות מוגזמות ולחוות מפח נפש בעקבות הכשלונות. הנהייה המוטרפת אחר ההישגים מובילה להרעה משמעותית באיכויות החיים הן של הפרט והן של החברה. ובסופו של דבר גורעת מההישגים. לפי דעתי צריך לשים דגש על יכולת ניהול רגשי הרבה הרבה יותר מאשר על "מיצוי" פוטנציאל לימודי. ואם כבר במפחי נפש עסקנו - על מנת לחוות מפח נפש צריך ציפיות. וככל שהציפיות שלך גבוהות יותר ונכשלת - כך מפח הנפש שלך גדול יותר. החוכמה היא לפתח ציפיות ריאליות. ואם רוצים להצליח בגדול צריך להגדיל את הציפיות בהדרגה, עם ההישגים.
יכולת ניהול רגשי?
תראי לי בן אדם שמסוגל "לנהל" את הרגשות שלו. אנשים חווים מפחי נפש, גם כאשר השאיפות שלהם ריאליות לחלוטין (לא שריאליות היא מושג אובייקטיבי וחד משמעי), בהתאם לפוטנציאל שלהם (ולא חווים כאלה כאשר הן נמוכות ממנו). באשר להישגים לימודיים, את לא קצת שוללת? כלומר, לא היית רוצה שילדיך ירכשו השכלה גבוהה? את לא מייחסת לזה חשיבות אפילו לא במעט?
 
רגע רגע,

יכולת ניהול רגשי?
תראי לי בן אדם שמסוגל "לנהל" את הרגשות שלו. אנשים חווים מפחי נפש, גם כאשר השאיפות שלהם ריאליות לחלוטין (לא שריאליות היא מושג אובייקטיבי וחד משמעי), בהתאם לפוטנציאל שלהם (ולא חווים כאלה כאשר הן נמוכות ממנו). באשר להישגים לימודיים, את לא קצת שוללת? כלומר, לא היית רוצה שילדיך ירכשו השכלה גבוהה? את לא מייחסת לזה חשיבות אפילו לא במעט?
רגע רגע,
אני שוללת השכלה??? איפה ראית שכתבתי את זה?! נהפוך הוא. אני בעד! אבל לא להגזים! מה שכן כתבתי - שכבודם של ההישגים הקוגנטיביים במקומם מונח, "לא שחלילה צריך לזלזל בהם, אבל כשהכישרון שם לא צריך להיכנס ל"אטרף" על מנת "למצות" אותו. לא צריך להיות מתוסכל." כפי שאמרתי לכם כשרק הגעתי לפורום שלכם - ילדים רבים במשפחה המורחבת שלי מוגדרים "מחוננים" ואילו במשפחתי המצומצמת חשבתי שאין. לימים הסתבר שזה גם בבית שלי. (אז אני מניחה שעצם ההכרה הפורמאלית הזו מקנה לי זכות להתבטא כאן, לא?!) בכל אופן, מהתבוננות מקרוב בילדים הללו אני רואה שההשקעה הזו בפיתוח האינטלקט, הקוגניציה והמרדף אחר ההישגים הלימודיים לא עשה אותם מאושרים יותר. לא גרם להם "להצליח" יותר בחיים - Whatever that means ... לעומתם - ילדים אחרים שלא "אובחנו" ולא נחשבים למחוננים אלא רק למוכשרים/ חכמים .. הצליחו יותר בהתבגרם. והמכנה המשותף? של כל המחוננים - חוסר יכולת ניהול רגשי מינימאלי. של המצליחים יותר - הרבה יותר יכולת בניהול רגשי. אני יכולה לדבר הרבה על דוגמאות של ניהול רגשי מהו, אבל עכשיו אני הולכת לנוח...
 
אטרף זה אף פעם לא דבר טוב

רגע רגע,
אני שוללת השכלה??? איפה ראית שכתבתי את זה?! נהפוך הוא. אני בעד! אבל לא להגזים! מה שכן כתבתי - שכבודם של ההישגים הקוגנטיביים במקומם מונח, "לא שחלילה צריך לזלזל בהם, אבל כשהכישרון שם לא צריך להיכנס ל"אטרף" על מנת "למצות" אותו. לא צריך להיות מתוסכל." כפי שאמרתי לכם כשרק הגעתי לפורום שלכם - ילדים רבים במשפחה המורחבת שלי מוגדרים "מחוננים" ואילו במשפחתי המצומצמת חשבתי שאין. לימים הסתבר שזה גם בבית שלי. (אז אני מניחה שעצם ההכרה הפורמאלית הזו מקנה לי זכות להתבטא כאן, לא?!) בכל אופן, מהתבוננות מקרוב בילדים הללו אני רואה שההשקעה הזו בפיתוח האינטלקט, הקוגניציה והמרדף אחר ההישגים הלימודיים לא עשה אותם מאושרים יותר. לא גרם להם "להצליח" יותר בחיים - Whatever that means ... לעומתם - ילדים אחרים שלא "אובחנו" ולא נחשבים למחוננים אלא רק למוכשרים/ חכמים .. הצליחו יותר בהתבגרם. והמכנה המשותף? של כל המחוננים - חוסר יכולת ניהול רגשי מינימאלי. של המצליחים יותר - הרבה יותר יכולת בניהול רגשי. אני יכולה לדבר הרבה על דוגמאות של ניהול רגשי מהו, אבל עכשיו אני הולכת לנוח...
אטרף זה אף פעם לא דבר טוב
כשדוחפים מישהו לכיוון מסויים בכוח, או שהוא הופך לבן אדם חסר עמוד שדרה או שהוא מגלה אנטי... מה גם, שבמקרה של מחוננות אינטלקטואלית, זה ממש מגוחך (כי כיצד ניתן לבחור את הנתיב הנכון?). כשאת אומרת שאותם מחוננים במשפחתך לא הצליחו בחיים, במה זה מתבטא? למה הכוונה? ולמה את קוראת "יכולת ניהול רגשי"? האם הכוונה היא לכך שאותם מחוננים, עשו, לדעתך בחירות מוטעות כתוצאה מאותו חוסר ביכולת ניהול רגשי שמנעו מהם להצליח בחיים ולהיות שבעי רצון ומאושרים? אני אשמח אם תפרטי למה כוונתך (לכשתתעוררי). וכמובן שיש לך את מלוא הזכות להתבטא כאן, גם ללא ההכרה הפורמאלית של משרד החינוך (שאותי, אישית, מעניינת בדיוק כמו...)
 
זה בדיוק העניין

אטרף זה אף פעם לא דבר טוב
כשדוחפים מישהו לכיוון מסויים בכוח, או שהוא הופך לבן אדם חסר עמוד שדרה או שהוא מגלה אנטי... מה גם, שבמקרה של מחוננות אינטלקטואלית, זה ממש מגוחך (כי כיצד ניתן לבחור את הנתיב הנכון?). כשאת אומרת שאותם מחוננים במשפחתך לא הצליחו בחיים, במה זה מתבטא? למה הכוונה? ולמה את קוראת "יכולת ניהול רגשי"? האם הכוונה היא לכך שאותם מחוננים, עשו, לדעתך בחירות מוטעות כתוצאה מאותו חוסר ביכולת ניהול רגשי שמנעו מהם להצליח בחיים ולהיות שבעי רצון ומאושרים? אני אשמח אם תפרטי למה כוונתך (לכשתתעוררי). וכמובן שיש לך את מלוא הזכות להתבטא כאן, גם ללא ההכרה הפורמאלית של משרד החינוך (שאותי, אישית, מעניינת בדיוק כמו...)
זה בדיוק העניין
לא טוב לדחוף. הכנה למבחן עם הלחץ של ההורה שהילד יצליח במבחן שמשודרת אל הילד גם בלי מילים הוא סוג של דחיפה. ילד מפחד אחר כך לאכזב את ההורים שלו. יש לי חברה שקופצת כשהבת שלה מביאה ציון שלא נראה לה. אתם חושבים שזה לא גורם לילד להילחץ? אתם חושבים שזה לא נקרא דחפנות??? כשאני אומרת ניהול רגשי אני מתכוונת ליכולת להתמודד עם מצבים שונים בחיי היומיום. לסנן קצת את מה שאומרים לאנשים.. לנהוג קצת בדיפלומטיה כשצריך.. לדעת "לענות" כשצריך במידה הנכונה.. להיות אסרטיביים במידה הנכונה.. לא לקחת ללב משטויות.. לא להסתבך במריבות מיותרות, להיות מקובל חברתית ולא בשולי החברה, או במקרה קיצוני - לא להיות מנודה, כשאני אומרת הצלחה בחיים אני מתכוונת לזה שאין קשיים במעברים, שאין קשיים בתגובות רגשיות, קשיים ביחסי אנוש, שיש שמחת חיים. כשאני מדברת על הצלחה בחיים אני מדברת על היכולת להשיג את מבוקשך תוך שימוש נכון ביחסי אנוש. לא לצאת מגידרך ולמשול ברוחך גם כשהדברים לא הולכים כמו שאתה רוצה ובכל זאת, בעזרת משא ומתן להשיג את מה שאתה רוצה למרות הקשיים. לא להתקפל ולא להיות חמום מוח ולהתקיף, לא להתנשא ולא להפחית מעצמך. לא להתעקש סתם אבל גם לא לוותר על מה שאתה רוצה. והכי חשוב לא להיות מתוסכל שאין לך משהו ולהעיז לנסות ולהשיג אותו וגם אם נכשלת לדעת שניסית ולהיות שקט. (הלוואי עליי הכל...
)
 
כל הכנה היא בעינייך דחיפה?

זה בדיוק העניין
לא טוב לדחוף. הכנה למבחן עם הלחץ של ההורה שהילד יצליח במבחן שמשודרת אל הילד גם בלי מילים הוא סוג של דחיפה. ילד מפחד אחר כך לאכזב את ההורים שלו. יש לי חברה שקופצת כשהבת שלה מביאה ציון שלא נראה לה. אתם חושבים שזה לא גורם לילד להילחץ? אתם חושבים שזה לא נקרא דחפנות??? כשאני אומרת ניהול רגשי אני מתכוונת ליכולת להתמודד עם מצבים שונים בחיי היומיום. לסנן קצת את מה שאומרים לאנשים.. לנהוג קצת בדיפלומטיה כשצריך.. לדעת "לענות" כשצריך במידה הנכונה.. להיות אסרטיביים במידה הנכונה.. לא לקחת ללב משטויות.. לא להסתבך במריבות מיותרות, להיות מקובל חברתית ולא בשולי החברה, או במקרה קיצוני - לא להיות מנודה, כשאני אומרת הצלחה בחיים אני מתכוונת לזה שאין קשיים במעברים, שאין קשיים בתגובות רגשיות, קשיים ביחסי אנוש, שיש שמחת חיים. כשאני מדברת על הצלחה בחיים אני מדברת על היכולת להשיג את מבוקשך תוך שימוש נכון ביחסי אנוש. לא לצאת מגידרך ולמשול ברוחך גם כשהדברים לא הולכים כמו שאתה רוצה ובכל זאת, בעזרת משא ומתן להשיג את מה שאתה רוצה למרות הקשיים. לא להתקפל ולא להיות חמום מוח ולהתקיף, לא להתנשא ולא להפחית מעצמך. לא להתעקש סתם אבל גם לא לוותר על מה שאתה רוצה. והכי חשוב לא להיות מתוסכל שאין לך משהו ולהעיז לנסות ולהשיג אותו וגם אם נכשלת לדעת שניסית ולהיות שקט. (הלוואי עליי הכל...
)
כל הכנה היא בעינייך דחיפה?
אני מסכימה שאמא ש"קופצת" כשהבת שלה מביאה ציון שלא נראה לה (ויש לדברים האלה נטיה להפוך להיות "98?!?! למה לא 100?!?!") מלחיצה אותה (ואת עצמה) סתם וגורמת לה לנזק שהיא בכלל לא מסוגלת לראות באותו הרגע (למשל, מחסלת לה את ההערכה העצמית), אבל מה בדבר אמא אשר עוזרת לבתה ללמוד לבחינה (בין אם זה בהתארגנות ובין אם זה בהסברת החומר) ומעודדת אותה על מנת שתוכל לעשות בבחינה כמיטב יכולתה ויחד עם זאת מבהירה לה שלא העיקר הציון אלא העיקר שלמדה? גם היא מלחיצה? גם היא דחפנית? הלוואי ואיתור המחוננים היה מתבצע ע"י מבחני אינטיליגנציה באמצעות פסיכולוג, כך ההורים היו יכולים להיות (כמעט) בטוחים שהילד יקבל את מה שמגיע ומתאים לו, אבל זה לא מה שקורה בפועל. בפועל, מבחני האיתור אינם מבחני אינטיליגנציה ובעלי מבנה בעייתי, וכתוצאה מכך ילדים מחוננים ראויים מפסידים את האפשרות להיות במקום שיתאים להם יותר ושיהיה להם בו טוב יותר, ולהפך (מאחר והבחינה מתבססת על אחוזונים ללא ציוני מינימום, גם ילדים שאינם מחוננים עוברים את הבחינות האלה וגם עמם נעשה עוול). אילו ידעת שגורם זר היה יכול לעמוד בדרכה של בתך לבי"ס שאז היה נראה לך כמו המקום בשבילה, ואם לא תכיני אותה הכנה פשוטה עלולים להיגרם לה עוול ועוגמת נפש (וכן, לבתה של פותחת השרשור השניים נגרמים יום-יום בבי"ס, באופן בלתי תלוי בקיומו או אי קיומי של פרפקציוניזם מצד ההורים שלה), גם אז היית נמנעת מלהכין אותה? המשמעות של אי מעבר הבחינה (שהיא מנת חלקם של מחוננים רבים) היא לא תחושת הכשלון, אלא שנה נוספת בכיתה רגילה שבה היא תסבול ולא תקבל את מה שמגיע לה על פי צרכיה המיוחדים. אי אפשר שלא לייחס לזה חשיבות, כי זה חשוב, אבל הגישה שבה הם נוקטים ("המבחן הזה נועד בשביל שנוכל למצוא את הכיתה שהכי תתאים לך, ונתרגל קצת בשביל שתדעי איך לעשות את המבחן") נראית לי מצד אחד פרודוקטיבית ומצד שני לא מלחיצה. באשר לניהול הרגשי, אני חושבת שזה די סובייקטיבי, לא?
 
מדוע את יוצרת הכללות?

כל הכנה היא בעינייך דחיפה?
אני מסכימה שאמא ש"קופצת" כשהבת שלה מביאה ציון שלא נראה לה (ויש לדברים האלה נטיה להפוך להיות "98?!?! למה לא 100?!?!") מלחיצה אותה (ואת עצמה) סתם וגורמת לה לנזק שהיא בכלל לא מסוגלת לראות באותו הרגע (למשל, מחסלת לה את ההערכה העצמית), אבל מה בדבר אמא אשר עוזרת לבתה ללמוד לבחינה (בין אם זה בהתארגנות ובין אם זה בהסברת החומר) ומעודדת אותה על מנת שתוכל לעשות בבחינה כמיטב יכולתה ויחד עם זאת מבהירה לה שלא העיקר הציון אלא העיקר שלמדה? גם היא מלחיצה? גם היא דחפנית? הלוואי ואיתור המחוננים היה מתבצע ע"י מבחני אינטיליגנציה באמצעות פסיכולוג, כך ההורים היו יכולים להיות (כמעט) בטוחים שהילד יקבל את מה שמגיע ומתאים לו, אבל זה לא מה שקורה בפועל. בפועל, מבחני האיתור אינם מבחני אינטיליגנציה ובעלי מבנה בעייתי, וכתוצאה מכך ילדים מחוננים ראויים מפסידים את האפשרות להיות במקום שיתאים להם יותר ושיהיה להם בו טוב יותר, ולהפך (מאחר והבחינה מתבססת על אחוזונים ללא ציוני מינימום, גם ילדים שאינם מחוננים עוברים את הבחינות האלה וגם עמם נעשה עוול). אילו ידעת שגורם זר היה יכול לעמוד בדרכה של בתך לבי"ס שאז היה נראה לך כמו המקום בשבילה, ואם לא תכיני אותה הכנה פשוטה עלולים להיגרם לה עוול ועוגמת נפש (וכן, לבתה של פותחת השרשור השניים נגרמים יום-יום בבי"ס, באופן בלתי תלוי בקיומו או אי קיומי של פרפקציוניזם מצד ההורים שלה), גם אז היית נמנעת מלהכין אותה? המשמעות של אי מעבר הבחינה (שהיא מנת חלקם של מחוננים רבים) היא לא תחושת הכשלון, אלא שנה נוספת בכיתה רגילה שבה היא תסבול ולא תקבל את מה שמגיע לה על פי צרכיה המיוחדים. אי אפשר שלא לייחס לזה חשיבות, כי זה חשוב, אבל הגישה שבה הם נוקטים ("המבחן הזה נועד בשביל שנוכל למצוא את הכיתה שהכי תתאים לך, ונתרגל קצת בשביל שתדעי איך לעשות את המבחן") נראית לי מצד אחד פרודוקטיבית ומצד שני לא מלחיצה. באשר לניהול הרגשי, אני חושבת שזה די סובייקטיבי, לא?
מדוע את יוצרת הכללות?
אני מדברת על עצם ההתייחסות המסויימת הלחוצה של ההורה לבחינה - שבה טמונה הדחפנות לשמה. הורה שמתייחס כך או אחרת משדר לילד מסרים חזקים יותר מכל "הכנה". מה, את חושבת שלא ישבתי עם בני להתכונן למבחן הבגרות שלו בתנ"כ? מצד שני לא התרגשתי ממנה. העזרה שלי הייתה היענות לבקשתו - כי היה לו יותר קל להתכונן יחד איתי: לטענתו כשהוא למד לבחינה לבד הוא השתעמם ונרדם והיה קורא כמה שורות ושום דבר לא נקלט וכשלמדנו יחד זה הפך להיות מעניין וכיף... לא התחשק לי ללמוד לבגרות בתנ"כ שוב.. אבל "עשיתי לו טובה"... והתייחסתי לזה כאל זמן איכות שלנו יחד. לא מתוך לחץ להשיג ציון יותר טוב בבחינה. כי בדרך כלל הוא לא בדיוק מבלה איתי.. ובדרך כלל הוא מסתדר טוב בעצמו עם חומרי הלימוד ואני בכלל לא בקטע. הלימודים שלו הם אחריותו נטו. מה שיצא יצא. אז תגידי לי בטח שזה לא חוכמה להתנהג ככה עם ילדים שבלאו הכי מצליחים אבל אין להם את הלחץ ממני "להצליח". גם ציון גרוע מתקבל. את חושבת שעשיתי עניין מ- 40 בספרות? ממש לא איכפת לי. בסוף הוא החליט לתת לזה פוש כדי לא לקלקל את הממוצע - על מנת לקבל כרטיס כניסה קל יותר לאקדמיה. אגב, באשר למסגרות שנותנות מענה לילדים עם צרכים מיוחדים - במקרים רבים הם לא ממש שווים את המאמצים שאנשים משקיעים על מנת להיכנס אליהם... פעם שלחו את בני למסגרת כזו והצטרפתי אל השיעור הראשון. מה אומר ומה אדבר?! נתנו למאסטרנט ללמד דברים שבמקרה היו בתחום ההתמחות המקצועית שלי... והוא היה רחוק מלדעת כיצד מלמדים אותם. אז אני בכלל לא לחוצה להכניס את ילדיי למסגרות הנ"ל פשוט.. כי אני לא נותנת להם קרדיט אוטומטי שהם בכלל יודעים מה שהם עושים... בקשר לניהול רגשי, נדמה לי שזה ראוי לקבל שירשור משל עצמו. ולא, זה לא סובייקטיבי, בדיוק כפי שטיפוח מיומנויות קוגניטיביות אינן סוביקטיביות.
 
אין אף בחינה, בעולם, שלדעתך, יש

מדוע את יוצרת הכללות?
אני מדברת על עצם ההתייחסות המסויימת הלחוצה של ההורה לבחינה - שבה טמונה הדחפנות לשמה. הורה שמתייחס כך או אחרת משדר לילד מסרים חזקים יותר מכל "הכנה". מה, את חושבת שלא ישבתי עם בני להתכונן למבחן הבגרות שלו בתנ"כ? מצד שני לא התרגשתי ממנה. העזרה שלי הייתה היענות לבקשתו - כי היה לו יותר קל להתכונן יחד איתי: לטענתו כשהוא למד לבחינה לבד הוא השתעמם ונרדם והיה קורא כמה שורות ושום דבר לא נקלט וכשלמדנו יחד זה הפך להיות מעניין וכיף... לא התחשק לי ללמוד לבגרות בתנ"כ שוב.. אבל "עשיתי לו טובה"... והתייחסתי לזה כאל זמן איכות שלנו יחד. לא מתוך לחץ להשיג ציון יותר טוב בבחינה. כי בדרך כלל הוא לא בדיוק מבלה איתי.. ובדרך כלל הוא מסתדר טוב בעצמו עם חומרי הלימוד ואני בכלל לא בקטע. הלימודים שלו הם אחריותו נטו. מה שיצא יצא. אז תגידי לי בטח שזה לא חוכמה להתנהג ככה עם ילדים שבלאו הכי מצליחים אבל אין להם את הלחץ ממני "להצליח". גם ציון גרוע מתקבל. את חושבת שעשיתי עניין מ- 40 בספרות? ממש לא איכפת לי. בסוף הוא החליט לתת לזה פוש כדי לא לקלקל את הממוצע - על מנת לקבל כרטיס כניסה קל יותר לאקדמיה. אגב, באשר למסגרות שנותנות מענה לילדים עם צרכים מיוחדים - במקרים רבים הם לא ממש שווים את המאמצים שאנשים משקיעים על מנת להיכנס אליהם... פעם שלחו את בני למסגרת כזו והצטרפתי אל השיעור הראשון. מה אומר ומה אדבר?! נתנו למאסטרנט ללמד דברים שבמקרה היו בתחום ההתמחות המקצועית שלי... והוא היה רחוק מלדעת כיצד מלמדים אותם. אז אני בכלל לא לחוצה להכניס את ילדיי למסגרות הנ"ל פשוט.. כי אני לא נותנת להם קרדיט אוטומטי שהם בכלל יודעים מה שהם עושים... בקשר לניהול רגשי, נדמה לי שזה ראוי לקבל שירשור משל עצמו. ולא, זה לא סובייקטיבי, בדיוק כפי שטיפוח מיומנויות קוגניטיביות אינן סוביקטיביות.
אין אף בחינה, בעולם, שלדעתך, יש
לתוצאה שלה משמעות כלשהי? גם אם הוא היה מקבל 40 בבחינות הלשכה של עו"ד (אילו היה משפטן) לא היה לך אכפת? (לא בגלל הציון, אלא בגלל שהוא לא יוכל להיות עו"ד) לא היית חושבת שכדאי שישקיע על מנת לעבור בפעם הבאה? ציונים בבחינה הם לא מטרה, הם אמצעי, אבל לפעמים אמצעי הכרחי על מנת להשיג את המטרה. באשר לניהול רגשי, את מוזמנת לפתוח שרשור חדש עם הסבר התיאוריה שלך לפיה אותם ילדים מחוננים סובלים מליקוי בניהול הרגשי ובמה זה מתבטא, ואני אגיד לך למה זה (לפעמים) סובייקיבי (לדעתי)
 
לא נראה לי שאת יורדת לסוף דעתי.

אין אף בחינה, בעולם, שלדעתך, יש
לתוצאה שלה משמעות כלשהי? גם אם הוא היה מקבל 40 בבחינות הלשכה של עו"ד (אילו היה משפטן) לא היה לך אכפת? (לא בגלל הציון, אלא בגלל שהוא לא יוכל להיות עו"ד) לא היית חושבת שכדאי שישקיע על מנת לעבור בפעם הבאה? ציונים בבחינה הם לא מטרה, הם אמצעי, אבל לפעמים אמצעי הכרחי על מנת להשיג את המטרה. באשר לניהול רגשי, את מוזמנת לפתוח שרשור חדש עם הסבר התיאוריה שלך לפיה אותם ילדים מחוננים סובלים מליקוי בניהול הרגשי ובמה זה מתבטא, ואני אגיד לך למה זה (לפעמים) סובייקיבי (לדעתי)
לא נראה לי שאת יורדת לסוף דעתי.
את יודעת למה לא היה איכפת לי לקבל 40 בבחינות של לשכת עורכי דין?! - כי שם אין לי ציפיות. לא צריך להצטיין בכל דבר! צריך להצטיין רק במה שמתאים. והציפיות שלי פחות או יותר תואמות את מה שמתאים. אני לא מצפה - לא מעצמי ולא מהילדים שלי להצטיין במקום שאין בו הצטיינות. כשאני מזהה את הכיוון שלהם שם אני אדאג לטפח. אבל לא על מנת לעבור מבחן. הטיפוח יהיה על מנת להינות מהיכולות. אחר כך, כשיגיע המבחן בלאו הכי התוצאות יהיו סביב היכולות שהם ממילא הפגינו תמיד. קצת יותר, קצת פחות - אבל לא בהבדלים כאלו שימנעו מכניסה לאיזשהו מקום. מעולם לא קרה - לא לי ולא לילדיי שיהיו הבדלים דראמטיים כמו 40 במשהו שהם היו טובים בו תמיד. כן, תוצאות המבחנים שלי וגם של ילדיי אינן שונות בהרבה ממה שאני יודעת מראש בלאו הכי. ואת יודעת מה? - זה קשור מאוד לתחום האינטליגנציה הרגשית!
 
ומה כאשר ההבדלים כן דראמטים

לא נראה לי שאת יורדת לסוף דעתי.
את יודעת למה לא היה איכפת לי לקבל 40 בבחינות של לשכת עורכי דין?! - כי שם אין לי ציפיות. לא צריך להצטיין בכל דבר! צריך להצטיין רק במה שמתאים. והציפיות שלי פחות או יותר תואמות את מה שמתאים. אני לא מצפה - לא מעצמי ולא מהילדים שלי להצטיין במקום שאין בו הצטיינות. כשאני מזהה את הכיוון שלהם שם אני אדאג לטפח. אבל לא על מנת לעבור מבחן. הטיפוח יהיה על מנת להינות מהיכולות. אחר כך, כשיגיע המבחן בלאו הכי התוצאות יהיו סביב היכולות שהם ממילא הפגינו תמיד. קצת יותר, קצת פחות - אבל לא בהבדלים כאלו שימנעו מכניסה לאיזשהו מקום. מעולם לא קרה - לא לי ולא לילדיי שיהיו הבדלים דראמטיים כמו 40 במשהו שהם היו טובים בו תמיד. כן, תוצאות המבחנים שלי וגם של ילדיי אינן שונות בהרבה ממה שאני יודעת מראש בלאו הכי. ואת יודעת מה? - זה קשור מאוד לתחום האינטליגנציה הרגשית!
ומה כאשר ההבדלים כן דראמטים
וכן מונעות כניסה למקום מסויים וחוסמות אפשרויות? אם את חושבת שאין דבר כזה או שזה לא יכול לקרות (או לא סביר שיקרה), כנראה שמימייך לא נכשלת בטסט נהיגה על רכב...
 
לא אמרתי שאין דבר כזה

ומה כאשר ההבדלים כן דראמטים
וכן מונעות כניסה למקום מסויים וחוסמות אפשרויות? אם את חושבת שאין דבר כזה או שזה לא יכול לקרות (או לא סביר שיקרה), כנראה שמימייך לא נכשלת בטסט נהיגה על רכב...
לא אמרתי שאין דבר כזה
אמרתי משהו אחר: שצריך ללמוד להעריך נכון את היכולות העצמיות. אדם שאינו מסוגל להעריך נכון את יכולותיו חווה מפח נפש כי הוא מצפה להצליח במקום שהיכולת שלו לאו דווקא עולה בקנה אחד עם מה שהוא היה רוצה. ומידת היכולת של אדם להעריך נכון את היכולות שלו תלויה באינטילגנציה הרגשית שלו. לכן כדאי לפתח קודם אותה...
אה, כן, לגבי הנהיגה..נכון, עברתי בטסט ראשון. לא חויתי את הכשלון הזה..
 
ועוד היבט לאותו עניין

ומה כאשר ההבדלים כן דראמטים
וכן מונעות כניסה למקום מסויים וחוסמות אפשרויות? אם את חושבת שאין דבר כזה או שזה לא יכול לקרות (או לא סביר שיקרה), כנראה שמימייך לא נכשלת בטסט נהיגה על רכב...
ועוד היבט לאותו עניין
אני מכירה מישהי מחוננת שלא התקבלה למה שהיא רצתה, לא בגלל חוסר יכולת להעריך את יכולותיה אלא דווקא בגלל פינוק! לא בא לה ללמוד בכלל. אז כשהגיע המבחן היא לא ידעה. פשוט וקל. ועוד אחת שאני מכירה - גאון מבחינה קוגניטיבית (750 בפסיכומטרי) אבל רחוקה מלהיות אינטילגנטית מבחינה רגשית - נכשלה במבחני כניסה לתחום מסוים, אבל בסופו של דבר התקבלה לעבודה אחרת שבה היא משתכרת יותר מכולנו יחד.. למה היא נכשלה? כי הכישורים שלה בתחום של יחסי אנוש לוקה בחסר והיא לא ראתה את זה.
 
"לא בא לה ללמוד בכלל" "בגלל פינוק"

ועוד היבט לאותו עניין
אני מכירה מישהי מחוננת שלא התקבלה למה שהיא רצתה, לא בגלל חוסר יכולת להעריך את יכולותיה אלא דווקא בגלל פינוק! לא בא לה ללמוד בכלל. אז כשהגיע המבחן היא לא ידעה. פשוט וקל. ועוד אחת שאני מכירה - גאון מבחינה קוגניטיבית (750 בפסיכומטרי) אבל רחוקה מלהיות אינטילגנטית מבחינה רגשית - נכשלה במבחני כניסה לתחום מסוים, אבל בסופו של דבר התקבלה לעבודה אחרת שבה היא משתכרת יותר מכולנו יחד.. למה היא נכשלה? כי הכישורים שלה בתחום של יחסי אנוש לוקה בחסר והיא לא ראתה את זה.
"לא בא לה ללמוד בכלל" "בגלל פינוק"
אני לא יכולה לסתור זאת, כי אין לי מושג במי מדובר, אבל לאחר 12 שנים של הישגים מקסימלים עם מאמץ מינימלי, פלא שמחוננים לא יודעים כיצד ללמוד?
 
מצב
הנושא נעול.
למעלה