הכל מת

ziacT

New member
הכל מת

אני אומרת לו. הכל מת. מילים ומעשים ומקומות שאי אפשר לחזור מהם. אי אפשר. נמאס או לא נמאס זה כבר לא משנה. יש דברים שלא עושים כי אז הכל מתפורר. רק כוח עכשיו יחזיק למעלה, רק כוח. בוקר מוקדם או שעון של חורף או משהו כואב מה זה משנה? כבר קמנו. .. אולי עכשיו תבוא התקופה הזו של הבקרים האלו, של הלילות הלבנים. אולי כל ההזוי, אולי כלום, רק חלל ענק שיפער. הרי הגדולות שלי היא לביים את עצמי אפילו מראש, אולי אני פשוט אפרוש מהמקצוע. שיאי השיאים. ככה הכל מת. יש פה שירים של בוקר או טרום כיפור. שם יש ממתינה. אצלי יש בועה, ככה זה שהכל מת. אני אמות כמו שקופה. אף אחד לא ידע.
 

behappy

New member
:(

הרי הגדולות שלי היא לביים את עצמי אפילו מראש [לא יכולתי שלא לצרוח ככה מבפנים מרוב שהמשפט הזה נכון לי]. אני לא יודעת. גמאני הרגשתי אתמול שהכל מת. לכמה רגעים רציתי גמאני למות. ויידעו. יהיו כמה שיידעו, גם אם תמותי רק מבפנים, גם אם תמותי לחלוטין, גם אם את באיזושהי דרך נוראה למות. והקטע הכי מסריח הוא שרק את יכולה להציל תצמך ולא תמיד יש כוחות לזה בכלל שולחת לך המון תקוות שיש או שיחזרו מהר הכוחות האלה וחיבוק גם.
 

ziacT

New member
הכל נגמר

הלב שלי ריק [אני סתם משקרת, הוא חם ואוהב, רק תרגיש את הלב, זה סתם הכוויות, זה סתם הפחד של עכשיו] האיש שבתמונה הלך. כבר אין ממתינה רק טלפון אחר שככה בודקים אם הוא עוד שם. הוא הלך. גם הלב שלי הלך. ישר בעקבות הטירוף הזה שמצליח להזין. 'הרס עצמי' שלא נותן לשמוח, לא נותן לקבל את הטוב שמגיע לחיים. והשאלות היחידות שאני שואלת את עצמי זה איך מגיעים למצבים כאלה. איך לב מלא שוכח הכל ושורף. [אפילו שעדיין לא מעכלים את זה. אפילו שדמעות, מילים מצלקות ולב פוחד של אדם מתוסכל, מתוסבך ומטומטם , אפילו שכל זה לא עוזר להאמין יותר טוב. אפילו שמילים משאירות שריטות. איפה שלא רואים. איפה שאח"כ נדפקים בהתנהגות] להכריח את עצמך לא ליפול לרגש. כמה זמן לא תירגלתי את זה. כמה זמן לא תירגלתי את הרוע שבלסתום את האוזניים ולעצום עיניים כשמילים טובות יגיעו. רק כדי לא להאמין העולם נגמר כשעומדים על הרגליים. על רגליים לא אמיתיות. לא בריאות. לא נכונות. לא למדנו כלום.
 

High and Dry

New member
אוף

לא כל כך זוכרת מה רציתי לכתוב יודעת שרציתי אבל לא מסוגלת כל כך להתנסח כרגע בצורה נורמלית. את יודעת שאני תמיד קוראת אותך, נכון? }{
 
אויש

אני מתחילה לחשוב שבאמת לקחתי את מה שכתבת בהודעה האחרת לכיוון לא נכון, כי שם הכל היה מת [לא הכל, זוכרת?] וכאן הכל נגמר.. והלב שבוכה, שכואב כ"כ.. וכל הדברים שכתבת פה, הם אני בכל מיני תקופות אחרות וחלקם נכונים גם להיום ממש.. ובגלל שזה כ"כ אני, אפילו אין לי איך לעודד רק לבקש (כאילו גם מעצמי) שלא תפלי להרס העצמי הזה, שלא תאטמי את עצמך למילים הטובות.. להאמין זה לפעמים הכי קורע, אבל בסוף זה משתחרר. לא למדנו כלום? אני לא בטוחה, למדת הרבה עכשיו צריך להשתמש בידע הזה.. לבד, ביחד.. מי שצריך! אוף, מצטערת שאני מבלבלת לך
 

ziacT

New member
..

ברגעים מסויימים, או עם מילים לא נכונות או פנים אחרות, או 'עקיצות' מצלקות המגננה הולכת לכיוון שהכל מת. הכל נגמר. לפעמים לא צריך הרבה בשביל להיפגע או לפגוע צריך רק לגעת במקום הנכון ואז זה כואב. כמו שגם אנחנו יכולים לעשות את זה לעצמנו. לפעמים לגעת במקומות שהכי כואבים, בנגיעות הכי קטנות. לפעמים מספיק רק להתקרב לאיפה שכואב והרוח שתבוא איתנו תשרוט ותשרוף שם הכי הכי. תודה על המילים וכוכבית אין סיכוי שאת מבלבלת לי. כל אחד והכיוון שהמילים לוקחות אותו. *
 
אוווו :(

"לפעמים מספיק רק להתקרב לאיפה שכואב והרוח שתבוא איתנו תשרוט ותשרוף שם הכי הכי.." זה באמת משפט כואב ונכון כ"כ, לצערי. וצודקת במה שכתבת, זה הסבר לא רע להרגשה שלך תחזיקי מעמד, בסדר? ותיהי חזקה!!
 

רותי ב.

New member
../images/Emo24.gif בלי המון מילים.

לצטט אותך וזהו. "לפעמים לא צריך הרבה בשביל להיפגע או לפגוע צריך רק לגעת במקום הנכון ואז זה כואב. כמו שגם אנחנו יכולים לעשות את זה לעצמנו. לפעמים לגעת במקומות שהכי כואבים, בנגיעות הכי קטנות." מדוייק, כמו תמיד.
 
אמממ

לא *הכל* מת! תאמיני לי שלא.. רק ברגעים שהמסך מול עינייך יתבהר קצת (כי נדמה שעכשיו הוא מיואש מידי ואפרורי), את תראי שיש כמה ניצולים, ויש כמה דברים שעוד שרדו את מה שנראה כמוות כזה.. המיאוס הוא גדול, התקופה כנראה לא משהו אבל לא הכל מת ומה שחי עוד משפיע ועוד יחזק אותך ויביא לך את הכוח שצריך כדי לנסות ולהחיות את מה שמת או כדי לחדש דברים שיהיה אחרת... כשהכל ימות באמת, כשאת (חלילה) תמותי.. אז הזמן הקודר יגיע באמת, לא תיהי לשקופה כאם לערך רב, כולם יידעו וכולם יבכו דמעות של חורף.. בינתיים, יש עוד תקווה, ואת חיה ופועלת, ותפעלי כדי לעשות שיהיה לך אחרת!!!
[וסליחה אם לא הבנתי נכון, המון כאב זעק ממה שכתבת, ואני לקחתי לכיוונים אולי קצת אחרים]
 

רותי ב.

New member
מישהי כתבה לי היום,

שזה ככה אצל המון אנשים. ובדיוק ביום שרשמת את זה, אמרתי למישהי אחרת, אני כל יום מתה קצת, וכל יום מצליחה לנשום אחר כך, בסוף זה ירסק אותי. קרבהתשה בלי שום למידה, שוב ושוב הנפילות האלו. [ובאמת רק כח יחזיק למעלה. אבל איך זה שמרגישים שהוא אוזל והולך, הכח הזה. וכמה בדיוק צריך ממנו בשביל לנשום? וכמה בשביל לצוף, וכמה בשביל להתרומם לעוד צעד, או רגע של לחיות.. ] והיא אמרה שזה לא באמת למות, שכשמתים זה אחרת. אז למה אני מרגישה באמת??? "אולי עכשיו תבוא התקופה הזו של הבקרים האלו, של הלילות הלבנים." אצלי היא כבר פה, התקופה הזו.
כואב כמה המילים שלך נגעו. מאחלת כחות, לכל המון האנשים שמרגישים כך.
 
למעלה