הכל הסתדר בסוף כי התנצלתי ואכבד בהמשך
כאמור, הכל הסתדר אבל רוצה לשמוע דעה ותודה מראש לקוראות.
רואה את הבן והכלה פעם בשבוע, ערב שבת לקידוש או יום שבת. אני עובדת, לא תמיד יוצא וגם אף פעם לא מוזמנת (בחיים לא אלך ביוזמתי ואם כן תמיד מציינת כמה זמן אני אהיה שלא תבהל : ) ).
מנגד רואה את אחותי, שתינו קשורות וביחסים מעולים ושתינו באותו סטטוס. הבנים שלנו חברים, הנכדות בנות תשעה חודשים אבל הכלות מאוד מאוד שונות. אחותי הולכת כשמתחשק לה, עושה בייבי סיטר לילדה המון וכמעט מה שבא לה כלומר, כשבמיאים לה אותה היא מתנהגת אליה כאילו הייתה ביתה, יוצאת איתה לגן שעשועים (או בעלה), מאכילה אותה כראות עיניה(סומכים עליה) אבל, שומרת על כללים בסיסיים נגיד שעות שינה וכו' . מאחר שאני רואה את כל זה בעין חיובית, באופן טבעי מחקה אותה קצת כלומר, לוקחת ממנה דוגמאות שנראות לי ומנסה ליישם. וכך היה עם נכדתי שעשיתי את הדבר הבא אתמול בשישי:
בשעת צהרים מאוחרת, ירדתי לקניון במהירות לקנות מתנה לנכדתי...יום לפני בטלפון ביקשתי מהבן שלי לבוא קצת יותר מוקדם כדי להנות מהנכדה ולא רק מהם כי בשבע הם מנסים להרדים אותה כבר. אמר שינסה. לא ממש האמנתי משום שאף פעם לא קרה וההרגשה הייתה תמיד של קצת מנוצלת, באים, אוכלים והולכים.
בחזרה מן הקניון מרוגשת לקראת בא נכדתי, כשהגעתי הביתה, חיכתה לי הפתעה, הם היו אצלי שלושתם ואני כל כך שמחתי...נשקתי לכולם, אחר פניתי אל הנכדה שחייכה אלי והגישה את ידיה וישבתי איתה. הם אמרו שהיא רעבה. אמרתי שעשיתי לילדה סיר אוכל מיוחד והם שמחו וביקשו שאתן לה לאכול כי יש להם סידור בחוץ ואם אפשר להשאיר אותה כשעתיים בייבי סיטר. אמרתי בוודאי. קיבלתי כמה הוראות והם הלכו. האכלתי אותה יפה, רחצתי אותה בהתאם להוראות שנתנו לי ולאחר שהחלפתי לה וראיתי שהיא רוצה לשחק, ביקשתי מבעלי שירד איתה קצת למטה לגן השעשועים הנחמד מתחת לבית (מה שנראה לי בנאלי לגמרי ושוב, חיקוי של אחותי שעושה כן עם נכדתה בכל יום שישי כמעט, מביאים לה למשמורת). בעלי ירד ולאחר אולי רבע שעה עלה.
נתתי לה לשתות ונרדמה. בעלי סיפר לבן שלי בטלפון ובינתיים, המתנתי להם לקידוש כרגיל עם שולחן ערוך וארוחה. הדלת נפתחה והבן שלי נכנס כמו רוח סערה. פשוט לקח את הילדה והלך לכיוון הדלת.
שאלתי, לאן אתה הולך? גמגם.
איפה אישתך? התפלאתי. אמר: לא באים.
"מה"???? למה?"
והוא התחיל, "היא רותחת מזעם"
לא הבנתי ושאלתי על מה.
"את לא בסדר, למה הורדתם אותה לגינה למרות שביקשה ממך. אלה אותות אזהרה ומשבר אימון. אנחנו לא באים. נותנים לך את היקר לה מכל ומבקשים שלא תרדי לגינה ואת מורידה אותה ועושה הפוך....עד שלא תרגע מזה, אחנו לא באים".
הייתי בהלם. ראשית התגובה נשמעה מאוד דרמטית כאילו הרגתי להם את הילדה. שנית, לא שמעתי שביקשה ממני כדבר הזה כלל ונשבעתי שלא שמעתי . שאלתי בנוכחותו את שאר בני הבית ובעלי אם שמעו כדבר הזה ואמרו שלא. נשבעתי שלא הייתי עושה משהו גם אם נראה בעיניי בסדר, אילו הייתי יודעת שאין לי רשות. אמרתי שזה נראה לי בנאלי ביותר וחיקוי של דודתך ואם הייתה מבקשת גם אם לא לרוחי לא הייתי מעזה "היא הבת שלכם ואני כל כך משתדלת לעשות רק עם רשות גם כשאני מקריאה לה סיפור. מליון פעם שואלת אם אין לכם בעיה אז למה שדבר כזה יהיה בניגוד לרצונכם? חשבתי לטומי שאביך ירד קצת כדי שאסיים להתארגן כי הפתעתם אותי ועובדה שנהנו. לא שמעתי" אמרתי ונשבעתי בנוכחות כלם והתנצלתי והוא אמר שלא, כדי ללמוד להבא. שאלתי מה, אתם תענישו אותי למרות שטעיתי ולא שמעתי? ואם אתם לא סומכים עליי, אל תביאו אותה יותר בלי נוכחותכם. ביקשתי להתקשר לאישתו להתנצל ולהסביר אבל הוא לא הסכים. אמר שיראה מה לעשות כי אישתו ממש כועסת ולא רוצה לבוא.
הלך הביתה והתחלתי לבכות מול שאר בני הבית. תגובתה על ביטול הארוחה כשהכול כבר מוכן בשל העניין הייתה קצת מוגזמת בעיניי שהרי לא שמעתי באמת. הרגשתי שהיא מענישה אותי וזה הציק לי משום שבאמת היה בתום לב. כל כך נשבעתי בפניו וביקשתי שיתנצל בשמי....
אחרי רבע שעה כתב שהם באים אבל הס מלדבר על כך. אז בפקודה כזו סתמתי
העיקר שיבואו...שלא יתנתקו למרות שקצת קשה לי עם התגובה שהייתה.
לפורום שאלה: האם לא יצא מכלל פרופוציות? לא הגזימה קצת? מבינה שזו ילדה ראשונה ושהיא רוצה להראות של מי היא ומי קובע אבל לא עדיף היה להעיר באופן אחר?
היה ערב רגיל אבל מצד אחד הרגשתי כל כך קטנה וסבתא גרועה ובלתי ראויה ומצד שני חשבתי שאולי אני בסדר והיא אם טריה שרוצה להראות לי שהבת שייכת לה בלבד ועל פיה ישק דבר וההתנצלות וההתרפסות שלי למען הבן והנכדה.
הרגשה אישיתי-קנאתי באחותי באותם רגעים....
סליחה מראש על הכתיבה הארוכה. אשמח לדעות ותודה מראש שוב.
כאמור, הכל הסתדר אבל רוצה לשמוע דעה ותודה מראש לקוראות.
רואה את הבן והכלה פעם בשבוע, ערב שבת לקידוש או יום שבת. אני עובדת, לא תמיד יוצא וגם אף פעם לא מוזמנת (בחיים לא אלך ביוזמתי ואם כן תמיד מציינת כמה זמן אני אהיה שלא תבהל : ) ).
מנגד רואה את אחותי, שתינו קשורות וביחסים מעולים ושתינו באותו סטטוס. הבנים שלנו חברים, הנכדות בנות תשעה חודשים אבל הכלות מאוד מאוד שונות. אחותי הולכת כשמתחשק לה, עושה בייבי סיטר לילדה המון וכמעט מה שבא לה כלומר, כשבמיאים לה אותה היא מתנהגת אליה כאילו הייתה ביתה, יוצאת איתה לגן שעשועים (או בעלה), מאכילה אותה כראות עיניה(סומכים עליה) אבל, שומרת על כללים בסיסיים נגיד שעות שינה וכו' . מאחר שאני רואה את כל זה בעין חיובית, באופן טבעי מחקה אותה קצת כלומר, לוקחת ממנה דוגמאות שנראות לי ומנסה ליישם. וכך היה עם נכדתי שעשיתי את הדבר הבא אתמול בשישי:
בשעת צהרים מאוחרת, ירדתי לקניון במהירות לקנות מתנה לנכדתי...יום לפני בטלפון ביקשתי מהבן שלי לבוא קצת יותר מוקדם כדי להנות מהנכדה ולא רק מהם כי בשבע הם מנסים להרדים אותה כבר. אמר שינסה. לא ממש האמנתי משום שאף פעם לא קרה וההרגשה הייתה תמיד של קצת מנוצלת, באים, אוכלים והולכים.
בחזרה מן הקניון מרוגשת לקראת בא נכדתי, כשהגעתי הביתה, חיכתה לי הפתעה, הם היו אצלי שלושתם ואני כל כך שמחתי...נשקתי לכולם, אחר פניתי אל הנכדה שחייכה אלי והגישה את ידיה וישבתי איתה. הם אמרו שהיא רעבה. אמרתי שעשיתי לילדה סיר אוכל מיוחד והם שמחו וביקשו שאתן לה לאכול כי יש להם סידור בחוץ ואם אפשר להשאיר אותה כשעתיים בייבי סיטר. אמרתי בוודאי. קיבלתי כמה הוראות והם הלכו. האכלתי אותה יפה, רחצתי אותה בהתאם להוראות שנתנו לי ולאחר שהחלפתי לה וראיתי שהיא רוצה לשחק, ביקשתי מבעלי שירד איתה קצת למטה לגן השעשועים הנחמד מתחת לבית (מה שנראה לי בנאלי לגמרי ושוב, חיקוי של אחותי שעושה כן עם נכדתה בכל יום שישי כמעט, מביאים לה למשמורת). בעלי ירד ולאחר אולי רבע שעה עלה.
נתתי לה לשתות ונרדמה. בעלי סיפר לבן שלי בטלפון ובינתיים, המתנתי להם לקידוש כרגיל עם שולחן ערוך וארוחה. הדלת נפתחה והבן שלי נכנס כמו רוח סערה. פשוט לקח את הילדה והלך לכיוון הדלת.
שאלתי, לאן אתה הולך? גמגם.
איפה אישתך? התפלאתי. אמר: לא באים.
"מה"???? למה?"
והוא התחיל, "היא רותחת מזעם"
לא הבנתי ושאלתי על מה.
"את לא בסדר, למה הורדתם אותה לגינה למרות שביקשה ממך. אלה אותות אזהרה ומשבר אימון. אנחנו לא באים. נותנים לך את היקר לה מכל ומבקשים שלא תרדי לגינה ואת מורידה אותה ועושה הפוך....עד שלא תרגע מזה, אחנו לא באים".
הייתי בהלם. ראשית התגובה נשמעה מאוד דרמטית כאילו הרגתי להם את הילדה. שנית, לא שמעתי שביקשה ממני כדבר הזה כלל ונשבעתי שלא שמעתי . שאלתי בנוכחותו את שאר בני הבית ובעלי אם שמעו כדבר הזה ואמרו שלא. נשבעתי שלא הייתי עושה משהו גם אם נראה בעיניי בסדר, אילו הייתי יודעת שאין לי רשות. אמרתי שזה נראה לי בנאלי ביותר וחיקוי של דודתך ואם הייתה מבקשת גם אם לא לרוחי לא הייתי מעזה "היא הבת שלכם ואני כל כך משתדלת לעשות רק עם רשות גם כשאני מקריאה לה סיפור. מליון פעם שואלת אם אין לכם בעיה אז למה שדבר כזה יהיה בניגוד לרצונכם? חשבתי לטומי שאביך ירד קצת כדי שאסיים להתארגן כי הפתעתם אותי ועובדה שנהנו. לא שמעתי" אמרתי ונשבעתי בנוכחות כלם והתנצלתי והוא אמר שלא, כדי ללמוד להבא. שאלתי מה, אתם תענישו אותי למרות שטעיתי ולא שמעתי? ואם אתם לא סומכים עליי, אל תביאו אותה יותר בלי נוכחותכם. ביקשתי להתקשר לאישתו להתנצל ולהסביר אבל הוא לא הסכים. אמר שיראה מה לעשות כי אישתו ממש כועסת ולא רוצה לבוא.
הלך הביתה והתחלתי לבכות מול שאר בני הבית. תגובתה על ביטול הארוחה כשהכול כבר מוכן בשל העניין הייתה קצת מוגזמת בעיניי שהרי לא שמעתי באמת. הרגשתי שהיא מענישה אותי וזה הציק לי משום שבאמת היה בתום לב. כל כך נשבעתי בפניו וביקשתי שיתנצל בשמי....
אחרי רבע שעה כתב שהם באים אבל הס מלדבר על כך. אז בפקודה כזו סתמתי
העיקר שיבואו...שלא יתנתקו למרות שקצת קשה לי עם התגובה שהייתה.לפורום שאלה: האם לא יצא מכלל פרופוציות? לא הגזימה קצת? מבינה שזו ילדה ראשונה ושהיא רוצה להראות של מי היא ומי קובע אבל לא עדיף היה להעיר באופן אחר?
היה ערב רגיל אבל מצד אחד הרגשתי כל כך קטנה וסבתא גרועה ובלתי ראויה ומצד שני חשבתי שאולי אני בסדר והיא אם טריה שרוצה להראות לי שהבת שייכת לה בלבד ועל פיה ישק דבר וההתנצלות וההתרפסות שלי למען הבן והנכדה.
הרגשה אישיתי-קנאתי באחותי באותם רגעים....
סליחה מראש על הכתיבה הארוכה. אשמח לדעות ותודה מראש שוב.
