היי....
אני מיכל ואני בת 16 וחצי מבאר שבע. תמיד ידעתי שלי זה לא יקרה, וזה המשפט שלטעמי פותח הרבה מההודעות של החדשים כאן. אבל אחרי יום שבת ידעתי שאין דבר כזה "לא יקרה" תמיד יש סיכוי ולו הסיכוי הקטן ביותר שזה יקרה. כולם רואים בי מיכל ההיפראקטיבית. כאילו זה הדבר היחיד שמאפיין אותי "מכיר את מיכל? המתולתלת השחומה שקופצת כל היום?" זה התחיל ביום שבת בלילה. ידיד שלי התקשר אליי. האמת שדי התפלאתי שהוא מתקשר דווקא אליי, הרי הוא גר מרחק הליכה ממני, ואם הוא רוצה להגיד לי משהו הוא פשוט מגיע אליי הביתה. הוא ביקש ממני לצאת החוצה. יצאתי ונכנסתי לרכב שלו, זו לא פעם ראשונה שאני עולה על הרכב שלו. הגענו לחניון שמאחורי הבית ספר היסודי בשכונה שלנו ובפתאומיות הוא העביר את המושב שלי למצב שכיבה, עוד לפני שהבנתי מה קורה ראיתי אותו עליי... הוא לא אנס אותי, אבל הוא נגע בי והכאיב לי המון. אני אפילו לא יודעת למה פה המילים זורמות לי יותר טוב. וקשה לי לקלוט שאני בעצם "נפגעת תקיפה מינית" קשה לי לעכל שדווקא הוא, עשה לי את זה. התקשרתי למסל"ן (מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית) ואמרתי שהטרידו אותי. הגברת שדיברה איתי בטלפון אמרה לי שזו לא הטרדה, זה ניסיון אונס. כשיצאתי מהרכב הרגשתי כל כך מזוהמת... הייתי חיוורת ורעדתי נורא. ריר יצא לי מהפה... הבטתי במראה וגיליתי שנשאר לי סימן ממנו. אולי העניין עוד טרי אבל אני בוכה כל היום, אני מנהלת פורום והשותפה שלי דיברה איתי אתמול בלילה... אין לי מושג איך היא סבלה את פרצי הבכי שלי. לא היתה לי בכלל בעייה לספר. סיפרתי לחברות שלי ולאנשים מהפורום שאני משתתפת בו. סיפרתי גם לידיד שלי שגר רחוק... בניגוד למה ששמעתי בתקשורת, ל היה לי בכלל קשה לספר. אבל לא היה קל בכלל להזכר. אני מרגישה מין מחנק מציק בגרון שמזכיר לי בכל כמה דקות שעברתי מה שעוד הרבה בנות עברו. אני מרגישה שהעיינים שלי עייפו כבר מלהזיל דמעות. אני מרגישה אבודה... כאילו לקחו לי את החופש שלי, מי ייגע בי ומי לא. כאילו לקחו לי את התמימות הזו, של ילדה בת 16. כאילו לקחו לי את מיכל, שיודעת להתגבר על הכל. כי כזו אני. בבקשה עזרו לי.
אני מיכל ואני בת 16 וחצי מבאר שבע. תמיד ידעתי שלי זה לא יקרה, וזה המשפט שלטעמי פותח הרבה מההודעות של החדשים כאן. אבל אחרי יום שבת ידעתי שאין דבר כזה "לא יקרה" תמיד יש סיכוי ולו הסיכוי הקטן ביותר שזה יקרה. כולם רואים בי מיכל ההיפראקטיבית. כאילו זה הדבר היחיד שמאפיין אותי "מכיר את מיכל? המתולתלת השחומה שקופצת כל היום?" זה התחיל ביום שבת בלילה. ידיד שלי התקשר אליי. האמת שדי התפלאתי שהוא מתקשר דווקא אליי, הרי הוא גר מרחק הליכה ממני, ואם הוא רוצה להגיד לי משהו הוא פשוט מגיע אליי הביתה. הוא ביקש ממני לצאת החוצה. יצאתי ונכנסתי לרכב שלו, זו לא פעם ראשונה שאני עולה על הרכב שלו. הגענו לחניון שמאחורי הבית ספר היסודי בשכונה שלנו ובפתאומיות הוא העביר את המושב שלי למצב שכיבה, עוד לפני שהבנתי מה קורה ראיתי אותו עליי... הוא לא אנס אותי, אבל הוא נגע בי והכאיב לי המון. אני אפילו לא יודעת למה פה המילים זורמות לי יותר טוב. וקשה לי לקלוט שאני בעצם "נפגעת תקיפה מינית" קשה לי לעכל שדווקא הוא, עשה לי את זה. התקשרתי למסל"ן (מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית) ואמרתי שהטרידו אותי. הגברת שדיברה איתי בטלפון אמרה לי שזו לא הטרדה, זה ניסיון אונס. כשיצאתי מהרכב הרגשתי כל כך מזוהמת... הייתי חיוורת ורעדתי נורא. ריר יצא לי מהפה... הבטתי במראה וגיליתי שנשאר לי סימן ממנו. אולי העניין עוד טרי אבל אני בוכה כל היום, אני מנהלת פורום והשותפה שלי דיברה איתי אתמול בלילה... אין לי מושג איך היא סבלה את פרצי הבכי שלי. לא היתה לי בכלל בעייה לספר. סיפרתי לחברות שלי ולאנשים מהפורום שאני משתתפת בו. סיפרתי גם לידיד שלי שגר רחוק... בניגוד למה ששמעתי בתקשורת, ל היה לי בכלל קשה לספר. אבל לא היה קל בכלל להזכר. אני מרגישה מין מחנק מציק בגרון שמזכיר לי בכל כמה דקות שעברתי מה שעוד הרבה בנות עברו. אני מרגישה שהעיינים שלי עייפו כבר מלהזיל דמעות. אני מרגישה אבודה... כאילו לקחו לי את החופש שלי, מי ייגע בי ומי לא. כאילו לקחו לי את התמימות הזו, של ילדה בת 16. כאילו לקחו לי את מיכל, שיודעת להתגבר על הכל. כי כזו אני. בבקשה עזרו לי.
