היורה
הטלפון מהבהב בשקט, מוטל על השולחן הקטן בבר בפאתי כרם התימנים בו ישבתי עם חברה טובה על כוס יין אדום, מזכיר לי שקבענו, אולי, אם נצליח, לדבר בלילה.
׳מצטערת, אני חייבת לענות׳ אמרתי והצצתי בהודעה.
היא הייתה קצרה, לקונית משהו, הופיעה בה כתובת, ואחריה : ׳ספסל צפוני, 23:30׳
הצצתי בשעון, השעה כבר כמעט אחת עשרה, השבתי ׳אוקי׳, המצאתי איזה תירוץ שהקטן עם חום, שילמתי חשבון, נשיקות וחיבוק עם החברה, ויצאתי לרחוב.
רוח קרירה קידמה את פני, שאפתי את ריח הלחות שעמדה באויר לקירבי, הידקתי את הז׳קט הקל שלגופי והתחלתי לצעוד במרץ. אני בכרם, והכתובת שנתת לי היא בצפון הישן, ולרשותי רק עוד 20 דקות, הערכת זמנים זריזה הובילה אותי לעמדת האופניים הקרובה, ותוך שניות מספר כבר ישבתי מדוושת על זוג ירוק וחורק במיוחד, לכיוונך.
הכתובת הייתה של גינה קטנה נחבאת בין בניינים, והגן היה ריק.
עשיתי שני סיבובים, ובסוף התיישבתי על ספסל אחד, בפינה שהייתה חשוכה במיוחד, והוצאתי את נרתיק הטבק שלי מהתיק, מתחילה במלאכת הגילגול.
השמים מכוסים בשמיכה עבה של עננים ואפשר להריח את הגשם שתכף יתחיל לרדת בטיפות קטנות ועדינות.
מחפשת בתיק את המצית, ולא מוצאת.
מרוקנת את התיק, וממשיכה לחפש, אך המצית איננו, בטח שכחתי אותו על הבר, כשיצאתי בחיפזון לכיוונך.
דמות רחוקה בבגדי ספורט וקפוצ׳ון על הראש החלה מתקרבת.
זה אתה? תוהה ביני לבין עצמי, חושבת שלמרות הפגישות החטופות שלנו, אני עדיין מתקשה לזהות את הצלולית שלך מרחוק, בחשיכה.
הדמות נכנסת לגינה לקצה הרחוק ממני, וניגשת למתקני הכושר הניצבים בה, ומתיישבת על אחד המתקנים, ממשיכה בשלה.
מאוכזבת חזרתי להציץ בנייד, כבר 23:40.
אתה לא כאן.
הקור מתחיל להזדחל לו במעלה רגלי הנתונות בגרביון דקיק, והשמלה הקלה שמעל ביחד עם הז׳קט לא מצליחים לחמם אותי, ואני קמה ומחליטה לעשות איזה סיבוב לחימום העצמות.
בעודי אוספת את חפצי, הבחנתי פתאום במצית הקטן, מוטל בחול שמתחת לספסל,
חוזרת ומתיישבת ומדליקה את הסיגריה.
שואפת,
עשן לבן מסתלסל לו ואני מתבוננת בו מתפוגג באויר הסמיך מלחות.
מבניין סמוך עולה לפתע קול בכי של תינוק, ואני חושבת על הקטן שלי, האם גם הוא בוכה עכשיו, בבית, או ישן לו שנת ישרים....
רישרוש קל מאחורי מקפיץ אותי כנשוכת נחש, וגחל קטן מהסיגריה נושר על ירכי, צורב אותי לשניה וכבה.
הנה אתה.
מתיישב לידי על הספסל, שנינו נבוכים קמעה, אחכ זרועותיך עוטפות אותי לתוכן לחיבוק חם וחזק.
מרגישה את הלב שלך פועם, מהר, בטח רצת עד הנה, והדופק עוד מהיר.
אתה נוטל את הסיגריה מידי, שואף, ומתבונן בי בעיניך החומות, באור הקלוש שמטיל פנס רחוק.
׳בואי שבי עלי׳ אתה מבקש ואני חוששת לשבור לך את הרגליים עם כל המסה שלי, ואתה צוחק ומושך אותי לעברך, ואני מתיישבת ברגליים צמודות וכפופות לצד אחד שלך, ונשענת בגבי על הזרוע החזקה שלך, מניחה ראשי על הכתפך, ומלטפת את פניך.
מעבירים בנינו את הסיגריה לשאכטה אחרונה, והשפתיים כבר מגששות אלו לעבר אלו ונצמדות לנשיקה איטית ומתוקה מדבש.
אתה מהדק אותי אליך, ומגניב יד אל בין רגלי, באצבעות פתוחות, ארוכות, אתה מלטף אותי לאורך הירך, מעל הגרביון, ומעביר את ידך לאט לאט, כובש חלקת בשר זו אחר זו, עולה לעבר שיפול הבטן, מלטף את הקפלים שלה ושפתיך מתנתקות משפתי, כשאתה לוחש לי באוזן כמה אתה רוצה בי וכמה מתאווה לגעת בי, לקלף ממני את השכבות ולהתעלס איתי לאט, בחשכת הליל, בגשם הדק שדוקר אותנו בטיפותיו. המילים שלך מתוקות, מילים של תשוקה שממיסות אותי ומעבירות בי גלים רכים של חמימות העולה מחלצי.
ואז אתה מוסיף ואומר:
׳בובה, אני רוצה לעשות לך טוב׳
כן, ממש כך אתה לוחש באוזני, ואני מצטמררת מהמילים שלך ששולחות חץ מחודד הישר אל ליבי.
נרעדת ונרתעת, אני מסיבה פני ממך הלאה, דמעה קטנה מבצבצת בזווית העין וגולשת במורד הלחי.
אני מקווה שאתה לא מבחין בה, נבוכה מהרגש העז שמציף אותי פתאום.
מה פתאום אתה נוגע לי בלב?? אני נבהלת, מבולבלת, משתבללת.
רוצה אותך קרוב אלי לגוף אבל רחוק מהלב. ופתאום באת בשעריו והקשת על לוח ליבי, ואני, אני נטולת מילים ולא יודעת עוד את נפשי.
הטלפון מהבהב בשקט, מוטל על השולחן הקטן בבר בפאתי כרם התימנים בו ישבתי עם חברה טובה על כוס יין אדום, מזכיר לי שקבענו, אולי, אם נצליח, לדבר בלילה.
׳מצטערת, אני חייבת לענות׳ אמרתי והצצתי בהודעה.
היא הייתה קצרה, לקונית משהו, הופיעה בה כתובת, ואחריה : ׳ספסל צפוני, 23:30׳
הצצתי בשעון, השעה כבר כמעט אחת עשרה, השבתי ׳אוקי׳, המצאתי איזה תירוץ שהקטן עם חום, שילמתי חשבון, נשיקות וחיבוק עם החברה, ויצאתי לרחוב.
רוח קרירה קידמה את פני, שאפתי את ריח הלחות שעמדה באויר לקירבי, הידקתי את הז׳קט הקל שלגופי והתחלתי לצעוד במרץ. אני בכרם, והכתובת שנתת לי היא בצפון הישן, ולרשותי רק עוד 20 דקות, הערכת זמנים זריזה הובילה אותי לעמדת האופניים הקרובה, ותוך שניות מספר כבר ישבתי מדוושת על זוג ירוק וחורק במיוחד, לכיוונך.
הכתובת הייתה של גינה קטנה נחבאת בין בניינים, והגן היה ריק.
עשיתי שני סיבובים, ובסוף התיישבתי על ספסל אחד, בפינה שהייתה חשוכה במיוחד, והוצאתי את נרתיק הטבק שלי מהתיק, מתחילה במלאכת הגילגול.
השמים מכוסים בשמיכה עבה של עננים ואפשר להריח את הגשם שתכף יתחיל לרדת בטיפות קטנות ועדינות.
מחפשת בתיק את המצית, ולא מוצאת.
מרוקנת את התיק, וממשיכה לחפש, אך המצית איננו, בטח שכחתי אותו על הבר, כשיצאתי בחיפזון לכיוונך.
דמות רחוקה בבגדי ספורט וקפוצ׳ון על הראש החלה מתקרבת.
זה אתה? תוהה ביני לבין עצמי, חושבת שלמרות הפגישות החטופות שלנו, אני עדיין מתקשה לזהות את הצלולית שלך מרחוק, בחשיכה.
הדמות נכנסת לגינה לקצה הרחוק ממני, וניגשת למתקני הכושר הניצבים בה, ומתיישבת על אחד המתקנים, ממשיכה בשלה.
מאוכזבת חזרתי להציץ בנייד, כבר 23:40.
אתה לא כאן.
הקור מתחיל להזדחל לו במעלה רגלי הנתונות בגרביון דקיק, והשמלה הקלה שמעל ביחד עם הז׳קט לא מצליחים לחמם אותי, ואני קמה ומחליטה לעשות איזה סיבוב לחימום העצמות.
בעודי אוספת את חפצי, הבחנתי פתאום במצית הקטן, מוטל בחול שמתחת לספסל,
חוזרת ומתיישבת ומדליקה את הסיגריה.
שואפת,
עשן לבן מסתלסל לו ואני מתבוננת בו מתפוגג באויר הסמיך מלחות.
מבניין סמוך עולה לפתע קול בכי של תינוק, ואני חושבת על הקטן שלי, האם גם הוא בוכה עכשיו, בבית, או ישן לו שנת ישרים....
רישרוש קל מאחורי מקפיץ אותי כנשוכת נחש, וגחל קטן מהסיגריה נושר על ירכי, צורב אותי לשניה וכבה.
הנה אתה.
מתיישב לידי על הספסל, שנינו נבוכים קמעה, אחכ זרועותיך עוטפות אותי לתוכן לחיבוק חם וחזק.
מרגישה את הלב שלך פועם, מהר, בטח רצת עד הנה, והדופק עוד מהיר.
אתה נוטל את הסיגריה מידי, שואף, ומתבונן בי בעיניך החומות, באור הקלוש שמטיל פנס רחוק.
׳בואי שבי עלי׳ אתה מבקש ואני חוששת לשבור לך את הרגליים עם כל המסה שלי, ואתה צוחק ומושך אותי לעברך, ואני מתיישבת ברגליים צמודות וכפופות לצד אחד שלך, ונשענת בגבי על הזרוע החזקה שלך, מניחה ראשי על הכתפך, ומלטפת את פניך.
מעבירים בנינו את הסיגריה לשאכטה אחרונה, והשפתיים כבר מגששות אלו לעבר אלו ונצמדות לנשיקה איטית ומתוקה מדבש.
אתה מהדק אותי אליך, ומגניב יד אל בין רגלי, באצבעות פתוחות, ארוכות, אתה מלטף אותי לאורך הירך, מעל הגרביון, ומעביר את ידך לאט לאט, כובש חלקת בשר זו אחר זו, עולה לעבר שיפול הבטן, מלטף את הקפלים שלה ושפתיך מתנתקות משפתי, כשאתה לוחש לי באוזן כמה אתה רוצה בי וכמה מתאווה לגעת בי, לקלף ממני את השכבות ולהתעלס איתי לאט, בחשכת הליל, בגשם הדק שדוקר אותנו בטיפותיו. המילים שלך מתוקות, מילים של תשוקה שממיסות אותי ומעבירות בי גלים רכים של חמימות העולה מחלצי.
ואז אתה מוסיף ואומר:
׳בובה, אני רוצה לעשות לך טוב׳
כן, ממש כך אתה לוחש באוזני, ואני מצטמררת מהמילים שלך ששולחות חץ מחודד הישר אל ליבי.
נרעדת ונרתעת, אני מסיבה פני ממך הלאה, דמעה קטנה מבצבצת בזווית העין וגולשת במורד הלחי.
אני מקווה שאתה לא מבחין בה, נבוכה מהרגש העז שמציף אותי פתאום.
מה פתאום אתה נוגע לי בלב?? אני נבהלת, מבולבלת, משתבללת.
רוצה אותך קרוב אלי לגוף אבל רחוק מהלב. ופתאום באת בשעריו והקשת על לוח ליבי, ואני, אני נטולת מילים ולא יודעת עוד את נפשי.
)
