היום היתה היום הולדת של הבן

[קרן ט]

היי

מצטרפת לדברים של רונית... שולחת חיבוק ענקי. בקשר לריבים ולחילוקי הדיעות עם בן הזוג- אני לא מכירה זוג שלא רב. עד כמה שזה ניתן נסו להגיע לתוכנית עבודה. איזה קו חינוכי שיתאים לשניכם. כשיש ילד עם קשיים בבית זה קשה, לפעמים קשה מאוד. היו תקופות שהיינו חושבים 10 פעמים לפני שהיינו יוצאים איתו, היו תקופות שהיינו לוקחים איתנו תיק עם אוכל משחקים וקלטות שהוא אוהב...להסביר מה הוא אומר לסביבה להצדיק את הדברים שהוא עושה... השנים הראשונות היו קשות קשות מאוד. היום זה כבר לא כך, ממש לא! היכן הוא נמצא? באיזה מסגרת? פנו ליעוץ פסיכולוגי(לכם) זה לא בושה, חפסו מקום שבו תוכלי לקבל תשובות ועזרה לקשיים. לדעתי, אם תתנו לו המון אהבה וביטחון עצמי, שהוא מסוגל ויכול זה יעשה כבר חצי מהעבודה, אם לא יותר. זו דעתי וכך אנחנו עובדים עם עידן. מה הוא כן אוהב? לאיזה דברים הוא מתחבר? מוסיקה? במה הוא טוב? אשמח לעזור, נשיקות וחיבוקים

 

[גמבה חמודה]

היום היתה היום הולדת של הבן ../images/Emo4.gif

כמובן שאני שמחה מאד. ולא מאמינה שכבר עברו 5 שנים וחצי מאז שהגיע אלינו (הוא מאומץ), אבל מצד שני ההתנהגות שלו מאד מדאיגה אותי. הוא מקבל רטלין אל איי בבוקר, ועדיין יש לו הרבה ג'יבריש וקשקשת והוא לא שיחק עם הבן דוד שלו ואחותו (שניהן באותו גיל, קצת פחות ממנו), רוב הזמן הוא בילה עם סרט וידאו ואוכל שהבאתי לו בחדר שינה. הוא לא ממש שיתף פעולה וגם לא הללהב יתר על המידה מהמתנות, זה עשה לי רע. אפשר לומר שהתביישתי בו, למרות שהיו שם רק האחים שלי ובני הזוג שלהם והוריי. אבל היה לי כ"כ רע ולא נוח לראות (ובעיקר לשמוע) אותו מתנהג כמו ילד קטן ובקושי מדבר ולא עונה לעיניין ומתבודד. בזמן האחרון יותר קשה לי עם זה. לפעמים אני נכנסת לדכאונות כאלה, של מה יהיה בעתיד ואיך להתמדד עם כל זה. יש לי עימותים איתו (רק לפני כמה ימים צעקתי עליו כי הוא הוציא נוצות מהכריות וקשקש על השולחן). בזמן האחרון הוא התחיל "להתמרד" ולקלל אותי ("מטומטמת") ולהוציא לי לשון ו"אני אגיד לאבא שלך (=בעלך) שאת צועקת עליי". אני רק כועסת והוא בוכה או מקלל ("רק" מטומטמת בנתיים...) או אומר: "מה את נוגעת בי?" גם עם בעלי יש לי עימותים וויכוחים, כי הוא תמיד אומר "תעזבי אותו, הוא מפגר/טיפש/תינוק/סתום" וזה כואב לי, ולא כי אני חושבת שזו האמת, אני לא, פשוט רע לי עם זה שהוא מדבר ככה על הילד. הוא עצבני מאד, ופחות סובלני ממני. "מה יצא ממנו? כדורגלן". ואני אומרת לו: "אולי תפסיק לדבר ככה?" והוא אומר: "האמת כואבת" ואנחנו רבים. בקיצור, במזן האחרון המצב ממש לא טוב, ואני מרגישה נורא. מצד אחד אני אוהבת את הילד מאד, קשורה אליו, מבינה את המצב ושזה לא משהו שהוא בחר או עשה בכוונה (לפחות לא את רוב הדברים), אבל מצד שאני אני מתביישת בו וגם דואגת איך הוא יסתדר עם אנשים ומצבים בחיים, והאם תמיד יאבק על מקומו בחברה וילדים יקניטו אותו (בעיקר בגלל ה"קשקשת" והאיחור בדיבור). מישהו פה מזדהה איתי? יודע מה עליי לעשות עם כל זה?

 

[אמא של אופירוש]

וואו מאיפה להתחיל

ההודעה שלך נגעה לליבי. אני לא רוצה להישמע כמעבירה ביקורת. אני מאוד מעריכה את היכולת שלך לשתף גם במצבים הלא נעימים. הדבר שהכי חורה לי זו הצורה שבעלך מדבר על הילד...בעיניי זה נורא. בתור אמא שמתמודדת עם גידול של ילד מיוחד, את ממש לא צריכה לשמוע הערות כאלה. זה פשוט מתסכל ומוציא את כל האוויר מהמפרשים, בעיקר כשזה מגיע משותפך לדרך. גמבה יקירתי. כדי שהסביבה תוכל להכיל את ילדכם, קודם כל אתם צריכים לעשות זאת. אני בטוחה שאת אוהבת אותו, בזה אין ספק, אבל את חייבת לעבוד קודם כל על עצמך. לקבל עזרה ולהתמודד עם המשא הקשה הזה. ילדינו מרגישים אותנו, וסופגים את מה שאנו מקרינים. אתם חייבים להראות לו אהבה (ולא רק להרגיש ), ולהעניק לו ביטחון, במקום לשדר מצוקה, תסכול, כעס ובושה. אני לא יודעת באיזה מסגרת הוא נמצא, ואם יש שם טיפול רגשי, אבל זו פשוט חובה בעיניי...זה הבסיס להכל!!!. הגישה שלכם אליו... אנא קבלו עזרה. פנו לטיפול משותף. זה חשוב לכם, ובעיקר לבנכם. ודרך אגב- מזל טוב.

 

[אבא של סער]

../images/Emo49.gif../images/Emo24.gif

לא מעט ילדי פדד מזלזלים באנטלנציה שלהם ובהמשך מתגלים כבעלי אנטלגציה תקינה אני מציע לך נסות לעבוד בתכנית ABA - הABA בדרך כלל מוציא את היכולות הקוגנטיוית של ילד אחרי שהורים רואים את השיפור הם מרגשים יותר טוב וזה מקרין לילד בהצלחה.