היום החלטתי
וכבר התחלתי לייסם החלטה שאני מתבשלת בה כבר די מזמן.בעוד חודש וחצי אנחנו שוב עוברות דירה.אורזות שוב את כל הארגזים ועוזבות את מרכז הארץ לצפון הרחוק בתקווה לחיים פשוטים יותר ויקרים פחות.תחושת כישלון מאוד חזקה מלווה את ההחלטה הזאת,ההחלטה להרחיק את הילדה מאביה,ולהתרחק מהמשפחה שלי. חשבתי שאני סופרמן,שאני יכולה הכל,שאני אסתדר ושכל העולם קטן עליי.אבל המציאות שוב טפחה לי בפנים.המינוס הגואה והחובות הלא נגמרים,ההוצאות,החשבונות,הלחץ...כל אלו מלווים בתחושת כישלון מרגיזה שלא נותנת מנוחה.לא משנה מה אני עושה,לאיזה כיוון ובאיזה עוצמה,לא מצליחה לסגור את הבור שמעמיק ומעמיק ומעמיק. מיס קוקי מודה,העיר הגדולה גדולה עליי מידיי.ב1 במאי המשאית מגיעה ואנחנו עוזבות.הכיוון צפונה.לדרך חדשה. אז אם אפשר איזה חיבוק קטן מלווה באיחולי דרך צלחה ואולי איזו פליטה קטנה של"יהיה בסדר"או"הכל לטובה". אם ראש קצת מושפל ותקווה קטנה חדשה שמבצבצת מיס קוקי מנסה לבנות עתיד טוב יותר,להתחיל מחדש במקום זול יותר,ירוק יותר,שקט יותר.מסתבר שגם אני לא סופרמן...
וכבר התחלתי לייסם החלטה שאני מתבשלת בה כבר די מזמן.בעוד חודש וחצי אנחנו שוב עוברות דירה.אורזות שוב את כל הארגזים ועוזבות את מרכז הארץ לצפון הרחוק בתקווה לחיים פשוטים יותר ויקרים פחות.תחושת כישלון מאוד חזקה מלווה את ההחלטה הזאת,ההחלטה להרחיק את הילדה מאביה,ולהתרחק מהמשפחה שלי. חשבתי שאני סופרמן,שאני יכולה הכל,שאני אסתדר ושכל העולם קטן עליי.אבל המציאות שוב טפחה לי בפנים.המינוס הגואה והחובות הלא נגמרים,ההוצאות,החשבונות,הלחץ...כל אלו מלווים בתחושת כישלון מרגיזה שלא נותנת מנוחה.לא משנה מה אני עושה,לאיזה כיוון ובאיזה עוצמה,לא מצליחה לסגור את הבור שמעמיק ומעמיק ומעמיק. מיס קוקי מודה,העיר הגדולה גדולה עליי מידיי.ב1 במאי המשאית מגיעה ואנחנו עוזבות.הכיוון צפונה.לדרך חדשה. אז אם אפשר איזה חיבוק קטן מלווה באיחולי דרך צלחה ואולי איזו פליטה קטנה של"יהיה בסדר"או"הכל לטובה". אם ראש קצת מושפל ותקווה קטנה חדשה שמבצבצת מיס קוקי מנסה לבנות עתיד טוב יותר,להתחיל מחדש במקום זול יותר,ירוק יותר,שקט יותר.מסתבר שגם אני לא סופרמן...
