דורות של נערות (ונערים נבונים) גדלו על סדרת האסופית של לוסי מוד מונטוגמרי.
חלמנו להיות ג'ינג'יות ויתומות, ללבוש שמלה מבד אטלס עם שרוולים תפוחים ולשבר לוח צפחה על הראש של מי שמעצבן אותנו.
הסצינות בהן אן צובעת את שערה בירוק ומשקה את דיאנה לשוכרה נצרבו בזיכרוננו.
בכינו כאשר מתי הטוב מת וכססנו ציפורניים בלילה שבו גילברט בלייט התנדנד בין חיים ומוות ואן ישבה באכסדרה וקראה בספר ההתגלות שלה.
קץ הילדות היה לגלות שעסיס גלמושים הוא בסך הכל סירופ מייפל.
חייה הפרטיים של הסופרת לוסי מוד מונטוגמרי היו עגומים, עם דמיון לא מקרי לביוגרפיה של הגיבורה שלה אן שרלי.
אמה מתה בינקותה, אביה יצא לפרנס את המשפחה והותיר את גידולה בידי סבא וסבתא פוריטנים וזעופים. סבתה הייתה אשה נרגנת ששנאה חתולים, ספרים רומנטיים, שרוולים תפוחים והרפתקאות; בעצם את כל מה שמוד אהבה. הרבה מאופיה של הסבתא תיצוק מוד, בבוא היום, בדמותה הספרותית של מרילה גוטברט, אם כי תוסיף לה מימד אנושי וקו של רוך.
היא מצאה נחמה בשיטוטים בטבע, חלומות וספרים; "היה לי אז בדמיוני דרכון אל ארץ הפיות" היא כתבה.
לוסי מוד מונטומרי למדה בקולג', עסקה בהוראה והחלה לפרסם מיצירותיה,
אולם אז חלתה סבתה המזדקנת ורגש החובה החזיר אותה הביתה לטפל בה.
כך עברו עליה 12 שנים נוראות של סיעוד וייאוש, אבל גם במהלכן היא המשיכה לכתוב. באותן שנים נולד ספרה הידוע ביותר "האסופית".
הספר נדחה ע"י 5 מו"לים שונים ונתקבל לבסוף ע"י המו"ל השישי בדרך נס-
אחת ממזכירותיו, שמוצאה באי הנסיך אדוארד, שכנעה אותו לפרסם את הספר מתוך גאווה מקומית. הספר היה להצלחה עולמית מיידית אצל הקהל ואצל המבקרים. היא כתבה עוד 27 ספרים, שבעה מהם ספרי המשך ל"אסופית".
בדומה לאן שרלי הייתה גם לוסי מוד נערה רומנטית וחלמה על אהבה שתגרום לה לנסוק לספירות עליונות, היו לה מחזרים רבים והצעות נישואין רבות והיא דחתה את כולם על הסף.
בגיל 36 היא נישאה לבסוף לכומר, הוא לא היה נסיך החלומות, אבל היא חששה שיהיה מאוחר מדי.
הם נישאו ולא חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. לוסי מוד ילדה שני ילדים ועברה לידה שקטה טראומטית. בעלה חלה בדיכאון חריף והיא מצאה את עצמה שוב חוזרת לתפקיד האחות הרחמנייה.
דיכאון הוא כידוע מחלה מידבקת ולוסי מוד, קרסה תחת המעמסה הנפשית שגבתה ההתמודדות "במשך ארבעה חודשים חייתי בגיהנום עלי אדמות" היא כתבה,
"אני לא חושבת שאחלים אי פעם, אני מרגישה שדעתי משתבשת, אני חולה מאוד ואיני יכולה לכתוב דבר."
היא הלכה לעולמה בשנת 1942, בת 68 במותה. ונקברה לבקשתה באבונלי האהובה שלה.
הסופרת לוסי מוד מונטגומרי נולדה היום לפני 150 שנה,
בואו נלבש לכבודה שמלה תפוחת שרוולים כמו שאהבה ונרים לזכרה כוס יין ענבי שועל!
בהכנת הטקסט התבססנו על ספרו של יהודה אטלס "ילדים גדולים: סופרים אהובים לילדים", ידיעות אחרונות, 2003.
ספריית בית אריאלה
חלמנו להיות ג'ינג'יות ויתומות, ללבוש שמלה מבד אטלס עם שרוולים תפוחים ולשבר לוח צפחה על הראש של מי שמעצבן אותנו.
הסצינות בהן אן צובעת את שערה בירוק ומשקה את דיאנה לשוכרה נצרבו בזיכרוננו.
בכינו כאשר מתי הטוב מת וכססנו ציפורניים בלילה שבו גילברט בלייט התנדנד בין חיים ומוות ואן ישבה באכסדרה וקראה בספר ההתגלות שלה.
קץ הילדות היה לגלות שעסיס גלמושים הוא בסך הכל סירופ מייפל.
חייה הפרטיים של הסופרת לוסי מוד מונטוגמרי היו עגומים, עם דמיון לא מקרי לביוגרפיה של הגיבורה שלה אן שרלי.
אמה מתה בינקותה, אביה יצא לפרנס את המשפחה והותיר את גידולה בידי סבא וסבתא פוריטנים וזעופים. סבתה הייתה אשה נרגנת ששנאה חתולים, ספרים רומנטיים, שרוולים תפוחים והרפתקאות; בעצם את כל מה שמוד אהבה. הרבה מאופיה של הסבתא תיצוק מוד, בבוא היום, בדמותה הספרותית של מרילה גוטברט, אם כי תוסיף לה מימד אנושי וקו של רוך.
היא מצאה נחמה בשיטוטים בטבע, חלומות וספרים; "היה לי אז בדמיוני דרכון אל ארץ הפיות" היא כתבה.
לוסי מוד מונטומרי למדה בקולג', עסקה בהוראה והחלה לפרסם מיצירותיה,
אולם אז חלתה סבתה המזדקנת ורגש החובה החזיר אותה הביתה לטפל בה.
כך עברו עליה 12 שנים נוראות של סיעוד וייאוש, אבל גם במהלכן היא המשיכה לכתוב. באותן שנים נולד ספרה הידוע ביותר "האסופית".
הספר נדחה ע"י 5 מו"לים שונים ונתקבל לבסוף ע"י המו"ל השישי בדרך נס-
אחת ממזכירותיו, שמוצאה באי הנסיך אדוארד, שכנעה אותו לפרסם את הספר מתוך גאווה מקומית. הספר היה להצלחה עולמית מיידית אצל הקהל ואצל המבקרים. היא כתבה עוד 27 ספרים, שבעה מהם ספרי המשך ל"אסופית".
בדומה לאן שרלי הייתה גם לוסי מוד נערה רומנטית וחלמה על אהבה שתגרום לה לנסוק לספירות עליונות, היו לה מחזרים רבים והצעות נישואין רבות והיא דחתה את כולם על הסף.
בגיל 36 היא נישאה לבסוף לכומר, הוא לא היה נסיך החלומות, אבל היא חששה שיהיה מאוחר מדי.
הם נישאו ולא חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. לוסי מוד ילדה שני ילדים ועברה לידה שקטה טראומטית. בעלה חלה בדיכאון חריף והיא מצאה את עצמה שוב חוזרת לתפקיד האחות הרחמנייה.
דיכאון הוא כידוע מחלה מידבקת ולוסי מוד, קרסה תחת המעמסה הנפשית שגבתה ההתמודדות "במשך ארבעה חודשים חייתי בגיהנום עלי אדמות" היא כתבה,
"אני לא חושבת שאחלים אי פעם, אני מרגישה שדעתי משתבשת, אני חולה מאוד ואיני יכולה לכתוב דבר."
היא הלכה לעולמה בשנת 1942, בת 68 במותה. ונקברה לבקשתה באבונלי האהובה שלה.
הסופרת לוסי מוד מונטגומרי נולדה היום לפני 150 שנה,
בואו נלבש לכבודה שמלה תפוחת שרוולים כמו שאהבה ונרים לזכרה כוס יין ענבי שועל!
בהכנת הטקסט התבססנו על ספרו של יהודה אטלס "ילדים גדולים: סופרים אהובים לילדים", ידיעות אחרונות, 2003.
ספריית בית אריאלה