היא- סיפור קצר
היא היא עמדה במרכז החדר, יפה וחזקה. הבטתי בה, היה לה משהו כל כך זקן בעיניים, כאילו היא כבר ראתה הכל וזהו, זה הולך להיגמר. משהו במבט שלה, משהו בדרך בה היא פקחה וסגרה את עיניה בתנועות ארוכות ועצובות גרם לי להרגיש כאילו היא רואה אותי. כאילו היא רואה הכל. היא שתקה, סוקרת את הסובבים כאילו הם היו עכברי מעבדה קטנים. אבל אני שמעתי אותה צועקת את שמי, צועקת כל כך חזק שכל החדר רעד. זעקה ריקה מכעס או מכאב או מעצב, פשוט מילאה את הכל. ואז היא הושיטה את היד שלה, ניסיתי להתנגד, אלוהים עדי שניסיתי כמה שיכולתי, אבל היא לא התכוונה לוותר ואני הייתי חלש, כל כך חלש לידה. נגעתי בה רועד ובאותו הרגע הכל נעלם. הכל הפך לאבק חוץ ממנה ומהאקדח שהיה לי ביד. "תירה" שמעתי לחישה "ממה אתה מפחד?! תירה בי, תירה בכולם, תירה בך" והקול הלך ונעלם ברוח שלא הייתה. רציתי לצעוק עליה, לדרוש הסברים, להגיד שאני בעמדת שליטה ולא היא. אבל זה היה כל כך מיותר כי כבר ידעתי. לא מבין איך, אבל ידעתי שאני בתוכה, הרגשתי את הכאב שלה, את הכוח שלה, את הנשימה שלה. ואני הייתי אבוד. היא חייכה אלי חיוך מזויף וקר, שיערה הארוך נופל על כתפייה ואני רק נאבד יותר ויותר בתוכה, בעולם אחר. **** הייתי ילד קטן, האקדח היה רק צעצוע ושיחקתי בבוקרים ואינדיאנים. בום, יריתי ואחד נפל. בום, ועוד אחד הלך. בום וילדה ג'ינג'ית נשמה את נשמתה האחרונה. צעקות עלו מהחדר, בכי וכל כך הרבה דם. ואני חייכתי, לא יודע למה. "ניצחנו" היא אמרה. " אני תמיד מנצחת" . הבטתי בשלולית של דם, דמעות ממלאות את עיני. "מה עשיתי? מה עשית לי?!" צעקתי בלי קול. אבל היא שמעה. מחייכת היא הרימה בקבוק של צבע גואש מהרצפה, בועטת בבובה ג'ינג'ית ששכבה ליד. דממה. שקט שיכול להתקיים רק רחוק רחוק, בחלל הריק. "זה הכל בראש שלך." היא צחקה והצחוק שלה הקפיא את דמי. אבל צחקתי, כמו מטורף צחקתי, ונחנקתי. שנאתי אותה, שנאתי את כל מה שקורה, אבל הכי הרבה שנאתי אותי. ואז ראיתי את הסמרטוט הג'ינג'י, היא הביטה אלי. היו לה פנים כל כך אמיתיות, היא כאבה כל כך. "למה?" שאל אותי המבט העצוב שלה ונעצר דומם. "לא! די, מספיק!" צעקתי, כשהדם ממלא את כולי באמת שהיא אני. הכוח שלי עולה וגואה. האיש הקטן עמוק בתוכי מתפתל מכאבים, לוחם בכל מה שקיים ובכל מה שלא. קפצתי לעבר האישה המדממת, אוחז בידה מתפלל למי שלא קיים שיציל אותה. אבל זה היה אבוד. היא מתה, קרה כמו המבט של אותה אחת. *** היא המשיכה להביט בי כל הזמן, חיוכה משתנה בקלילות להבעה חסרת רגשות. ושוב אנחנו לבד, אין אף אחד מלבדנו, האקדח וכתם הדם על שרוולי. "למה את עושה את זה? למה לי?" והיא בכתה. הדמעות שלה היו חמות. הייתי בתיכון אז, נסעתי באוטו עם שני חברים לכיוון מרכז העיר, היה לילה מאוחר ושלושתנו היינו גמורים. אני לא זוכר אם הילד או הכדור הגיעו ראשונים לכביש, אבל כשפגענו בו, ידענו שאין סיכוי. אישה צעירה צעקה בכאב, כאב גדול יותר משיכולתי לשאת. "שים גז" אמרתי. "בואו נסתלק מכאן". "אני מצטער, באמת מצטער, אבל זו הייתה טעות, כלום לא יחזיר אותו עכשיו" ניסתי לאחוז בידה. פתאום היא נראתה לי כל כך אנושית, כל כך צעירה ומפוחדת. ואז היא נעלמה. ואני הייתי שוב בחדר, באמצע הבנק, מוקף בגופות, מוקף בכאב ובפחד. "בואו נסתלק" צעק לעברי אחד כששק כסף בידו. "למה אתה מחכה?!" צעדתי לעברו, חולף על פני אנשים מפוחדים, ואז ראיתי אותו, הוא חיבק את הדבר היחיד שהיה חשוב בחייו. הוא לא חשש על ממונו, ולא זעק מפחד מאיום האקדח. כל מה שהיה חשוב לו היה בידיו, ללא כל רוח חיים. בום, יריתי סוגר את העניין. ואתה תישאר בין המתים.
היא היא עמדה במרכז החדר, יפה וחזקה. הבטתי בה, היה לה משהו כל כך זקן בעיניים, כאילו היא כבר ראתה הכל וזהו, זה הולך להיגמר. משהו במבט שלה, משהו בדרך בה היא פקחה וסגרה את עיניה בתנועות ארוכות ועצובות גרם לי להרגיש כאילו היא רואה אותי. כאילו היא רואה הכל. היא שתקה, סוקרת את הסובבים כאילו הם היו עכברי מעבדה קטנים. אבל אני שמעתי אותה צועקת את שמי, צועקת כל כך חזק שכל החדר רעד. זעקה ריקה מכעס או מכאב או מעצב, פשוט מילאה את הכל. ואז היא הושיטה את היד שלה, ניסיתי להתנגד, אלוהים עדי שניסיתי כמה שיכולתי, אבל היא לא התכוונה לוותר ואני הייתי חלש, כל כך חלש לידה. נגעתי בה רועד ובאותו הרגע הכל נעלם. הכל הפך לאבק חוץ ממנה ומהאקדח שהיה לי ביד. "תירה" שמעתי לחישה "ממה אתה מפחד?! תירה בי, תירה בכולם, תירה בך" והקול הלך ונעלם ברוח שלא הייתה. רציתי לצעוק עליה, לדרוש הסברים, להגיד שאני בעמדת שליטה ולא היא. אבל זה היה כל כך מיותר כי כבר ידעתי. לא מבין איך, אבל ידעתי שאני בתוכה, הרגשתי את הכאב שלה, את הכוח שלה, את הנשימה שלה. ואני הייתי אבוד. היא חייכה אלי חיוך מזויף וקר, שיערה הארוך נופל על כתפייה ואני רק נאבד יותר ויותר בתוכה, בעולם אחר. **** הייתי ילד קטן, האקדח היה רק צעצוע ושיחקתי בבוקרים ואינדיאנים. בום, יריתי ואחד נפל. בום, ועוד אחד הלך. בום וילדה ג'ינג'ית נשמה את נשמתה האחרונה. צעקות עלו מהחדר, בכי וכל כך הרבה דם. ואני חייכתי, לא יודע למה. "ניצחנו" היא אמרה. " אני תמיד מנצחת" . הבטתי בשלולית של דם, דמעות ממלאות את עיני. "מה עשיתי? מה עשית לי?!" צעקתי בלי קול. אבל היא שמעה. מחייכת היא הרימה בקבוק של צבע גואש מהרצפה, בועטת בבובה ג'ינג'ית ששכבה ליד. דממה. שקט שיכול להתקיים רק רחוק רחוק, בחלל הריק. "זה הכל בראש שלך." היא צחקה והצחוק שלה הקפיא את דמי. אבל צחקתי, כמו מטורף צחקתי, ונחנקתי. שנאתי אותה, שנאתי את כל מה שקורה, אבל הכי הרבה שנאתי אותי. ואז ראיתי את הסמרטוט הג'ינג'י, היא הביטה אלי. היו לה פנים כל כך אמיתיות, היא כאבה כל כך. "למה?" שאל אותי המבט העצוב שלה ונעצר דומם. "לא! די, מספיק!" צעקתי, כשהדם ממלא את כולי באמת שהיא אני. הכוח שלי עולה וגואה. האיש הקטן עמוק בתוכי מתפתל מכאבים, לוחם בכל מה שקיים ובכל מה שלא. קפצתי לעבר האישה המדממת, אוחז בידה מתפלל למי שלא קיים שיציל אותה. אבל זה היה אבוד. היא מתה, קרה כמו המבט של אותה אחת. *** היא המשיכה להביט בי כל הזמן, חיוכה משתנה בקלילות להבעה חסרת רגשות. ושוב אנחנו לבד, אין אף אחד מלבדנו, האקדח וכתם הדם על שרוולי. "למה את עושה את זה? למה לי?" והיא בכתה. הדמעות שלה היו חמות. הייתי בתיכון אז, נסעתי באוטו עם שני חברים לכיוון מרכז העיר, היה לילה מאוחר ושלושתנו היינו גמורים. אני לא זוכר אם הילד או הכדור הגיעו ראשונים לכביש, אבל כשפגענו בו, ידענו שאין סיכוי. אישה צעירה צעקה בכאב, כאב גדול יותר משיכולתי לשאת. "שים גז" אמרתי. "בואו נסתלק מכאן". "אני מצטער, באמת מצטער, אבל זו הייתה טעות, כלום לא יחזיר אותו עכשיו" ניסתי לאחוז בידה. פתאום היא נראתה לי כל כך אנושית, כל כך צעירה ומפוחדת. ואז היא נעלמה. ואני הייתי שוב בחדר, באמצע הבנק, מוקף בגופות, מוקף בכאב ובפחד. "בואו נסתלק" צעק לעברי אחד כששק כסף בידו. "למה אתה מחכה?!" צעדתי לעברו, חולף על פני אנשים מפוחדים, ואז ראיתי אותו, הוא חיבק את הדבר היחיד שהיה חשוב בחייו. הוא לא חשש על ממונו, ולא זעק מפחד מאיום האקדח. כל מה שהיה חשוב לו היה בידיו, ללא כל רוח חיים. בום, יריתי סוגר את העניין. ואתה תישאר בין המתים.