broken child
New member
היא ישבה מולו בעיניים מושפלות...
והדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו הוא כמה שהכסא הזה מכאיב לעצמותיה.היא שמעה אותו מרחוק,קולו היה עמום והיא לא הצליחה לחבר מילה למילה.היא רק רצתה שישתוק.משקפיו,בטנו המשתפלת וחלוקו הלבן שכל כך לא הלם אותו,עוררו בה סלידה וגועל."נו?" היא כאילו התעוררה מתרדמה עמוקה והזדקפה על הכסא."מה נו?" היא השיבה."מה את אומרת על מה שאמרתי לך?" מה היא תגיד לו,שהיא לא הקשיבה לו בכלל? שספק אם שמעה? "אין לי מה לומר" הוא הביט בה במבט חודר ונאנח. "את מבינה שהמצב שלך מסכן חיים?" "אני מבינה". הוא גירד באפו ופשפש בערימת הדפים המונחים על שולחנו המסודר בכפייתיות."הבדיקות שלך לא יצאו טובות.בכלל לא.וספק אם תוכלי להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בצורה הזאת בה את חיה. בה את לא חיה. מה את רוצה-שכולם יתייאשו ממך? שתהפכי להיות עוד אחת מהסטטיסטיקה? זה מה שאת רוצה?!" הוא הביט בעינייה,העיניים הכי עצובות שנתקל בהן וקצת הצטער שהרים את קולו. "אל תבכי.לא התכוונתי להיות כה תוקפני.אבל את הולכת למות...את לא מבינה..?" הדמעות זלגו מעינייה בלי אבחנה,בלי שתוכל לעצור אותן.היא אפילו לא טרחה לנגב אותן.פשוט ישבה שם בשקט,פניה הפכו אדומות ומכורכמות ומבטה מיוסר. "אני לא רוצה..." "מה את לא רוצה,ליה?" "אני לא רוצה...לחיות...אין לי,אין לי כוח...יותר" "את רוצה שיניחו לך למות??" "כן...בבקשה כן.הכל כל כך קשה.כל כך קשה לי מדי הכל...לזוז.לנשום.לאכול.לישון.הכל כואב כל כך.הקרביים שלי נרצחים וכל הבפנוכו שלי נקרע. אני רוצה. אני רוצה שתניחו לי למות" "אני לא יכול לעשות דבר כזה. אני רופא.אסור לי.זה לא אתי" "לא אתי?!" היא נאנקת ואני מחסיר פעימה שמא היא תחנק לי מול העיניים "לא אתי...אז מה כן אתי? לתת לי להמשיך למות בעודי בחיים? לתת לי לגווע לאט,לאט,לאט עד שמתחשק לי להקיא את הוויתי ואת קיומי ולא להתקיים עוד?" היא קמה בשארית כוחותיה ונראית כעלה נידף,רוח רפאים,צל. לבושה שחורים וחיוורת כמו מוות. "תזדיינו כולכם..." היא ממלמלת ודמעות זולגות מעינייה. היא יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת. לא יהיה המשך. הלוואי שיהיה סוף.
והדבר היחיד שהצליחה לחשוב עליו הוא כמה שהכסא הזה מכאיב לעצמותיה.היא שמעה אותו מרחוק,קולו היה עמום והיא לא הצליחה לחבר מילה למילה.היא רק רצתה שישתוק.משקפיו,בטנו המשתפלת וחלוקו הלבן שכל כך לא הלם אותו,עוררו בה סלידה וגועל."נו?" היא כאילו התעוררה מתרדמה עמוקה והזדקפה על הכסא."מה נו?" היא השיבה."מה את אומרת על מה שאמרתי לך?" מה היא תגיד לו,שהיא לא הקשיבה לו בכלל? שספק אם שמעה? "אין לי מה לומר" הוא הביט בה במבט חודר ונאנח. "את מבינה שהמצב שלך מסכן חיים?" "אני מבינה". הוא גירד באפו ופשפש בערימת הדפים המונחים על שולחנו המסודר בכפייתיות."הבדיקות שלך לא יצאו טובות.בכלל לא.וספק אם תוכלי להחזיק מעמד עוד הרבה זמן בצורה הזאת בה את חיה. בה את לא חיה. מה את רוצה-שכולם יתייאשו ממך? שתהפכי להיות עוד אחת מהסטטיסטיקה? זה מה שאת רוצה?!" הוא הביט בעינייה,העיניים הכי עצובות שנתקל בהן וקצת הצטער שהרים את קולו. "אל תבכי.לא התכוונתי להיות כה תוקפני.אבל את הולכת למות...את לא מבינה..?" הדמעות זלגו מעינייה בלי אבחנה,בלי שתוכל לעצור אותן.היא אפילו לא טרחה לנגב אותן.פשוט ישבה שם בשקט,פניה הפכו אדומות ומכורכמות ומבטה מיוסר. "אני לא רוצה..." "מה את לא רוצה,ליה?" "אני לא רוצה...לחיות...אין לי,אין לי כוח...יותר" "את רוצה שיניחו לך למות??" "כן...בבקשה כן.הכל כל כך קשה.כל כך קשה לי מדי הכל...לזוז.לנשום.לאכול.לישון.הכל כואב כל כך.הקרביים שלי נרצחים וכל הבפנוכו שלי נקרע. אני רוצה. אני רוצה שתניחו לי למות" "אני לא יכול לעשות דבר כזה. אני רופא.אסור לי.זה לא אתי" "לא אתי?!" היא נאנקת ואני מחסיר פעימה שמא היא תחנק לי מול העיניים "לא אתי...אז מה כן אתי? לתת לי להמשיך למות בעודי בחיים? לתת לי לגווע לאט,לאט,לאט עד שמתחשק לי להקיא את הוויתי ואת קיומי ולא להתקיים עוד?" היא קמה בשארית כוחותיה ונראית כעלה נידף,רוח רפאים,צל. לבושה שחורים וחיוורת כמו מוות. "תזדיינו כולכם..." היא ממלמלת ודמעות זולגות מעינייה. היא יוצאת מהחדר וסוגרת את הדלת. לא יהיה המשך. הלוואי שיהיה סוף.
מנסה לכתוב כאן משהו...