היא אמרה ששקט פה מידי

[אורמור]

היא אמרה ששקט פה מידי

אז אני אעשה קצת קולות, אעביר לקלידים מחשבות.. כי עוד רגע מסתיים יום הזיכרון והוא (זה של היום) מוקדש לשכול הצהלי הממלכתי ואין לי ממש קרובים שקפדו חייהם במערכות ישראל אבל כמו לכל אחד יש לי "שכול" משלי, אם זה אבא, או חבר הילדות, אם זה בן של חברים, או מישהו אחר שהיה חלק מהנוף ונקטף בעתו או שלא.. כשאני מהרהרת באובדנים הללו, וכשאני חשה געגוע תמיד מצטיירת אצלי תמונה של להושיט יד-ולא לגעת, של לנסות למלא את הריאות באוויר ו-חסום. של לפקוח עיניים ולא לראות כלום.. להשאר (חי) מאחור, כשמישהו שאהבת מת, זה סוג של אימפוטנציה טוטאלית.. כי מה שלא תעשה, תמיד "לא תוכל" תוכל לכמוהה, להתגעגע, ליזכור, לכאוב, אבל לעולם לא תוכל לגעת.. אתה רוצה-ואין!!! ולעולם לא יהיה.. מעל לכל זה מתסכל, כמו לתת פול גז בניוטראל.. כמו לרוץ במעגלים בלי להגיע לשום מקום.. ואז ככלות הכל נשאר בך העצב, ואת העצב אתה נושא עמך, בחלוף השנים הוא מקבל צבעים שונים, העצב.. אבל הגעגוע, הגעגוע תמיד שם, להולכים שאהבנו.. זהו.. מכבה את מכונת המחשבות.. מתמכרת לשירים ברדיו.. וסליחה אם הכבדתי.. אור

 

[טוב ע ו פ]

|חיבאור זה היה כתוב מהמם ומרגש כאחת

 

[רשפים של אור]

אור...

השקט של היום הזה, הוא הרעש הכי חזק שיש. כי כולנו קצת שכולים, כמו שאמרת. אני שכולה לבן כיתתי וחברי הטוב מבית הספר. כל שנה החלל רק מתרחב, השנים שעוברות רק מגבירות את הגעגוע, ומחזירות אותנו לשם באלפי רסיסים קטנים של זכרונות. ונזכור את כולם