(המשך)
הטיעון המצטבר: (על פי תום רייגן ודיוויד דה גרציה, כותבים חשובים בתחום שחרור בעלי החיים) התבוננות עצמית - ללמוד מתוך התבוננות עצמית כיצד ההכרה העצמית מתבטאת באנטומיה ובפיזיולוגיה ובהתנהגות שלי, ולאחר מכן לזהות ביטויים אלה אצל אחרים; עדויות פיזיולוגיות – חלקים רבים במוח, במערכת העצבים ובחומרים כימיים בגוף משמשים כעדויות פיזיולוגיות לדמיון בין האדם למינים אחרים; עדויות התנהגותיות – התנהגותיות גרון הזעה, האצת דופק, קריאה לעזרה ועוד מעידות על רגשות ותחושות, באדם ובחיה (לאחר שהגדרנו "פחד", למשל, כך שיכלול תגובות נצפות אצל בני האדם, הגדרה זו תכלול, על פי ניסויים שנערכו, תגובות דומות גם בחיות. אם נצמצם את ההגדרה, גם בני האדם לא יכללו בה, ולא נוכל להוכיח רגשות בבני האדם); אבולוציה – המינים התפתחו מאותו רצף; התועלת האבולוציונית של ההכרה - בביולוגיה אומנם ניתן לצמצם את הדיון על התנהגות לגירוי / תגובה, ביהביוריזם ללא הכרה, אך במקרה של תגובה מורכבת, אנו נוטים להאמין שהיא תוצאה של עיבוד נתונים. אך מודעות עצמית אינה הכרחית כדי לחוש כאב. "אני חושב" אין משמעו "אני סובל". העדר ההכרה עצמית אינה שוללת מצב מתקיים. קל ופשוט לנו לבדוק את קיום ההכרה אצל הקרובים והנגישים לנו, אצל הדומים לנו. על מנת לבדוק האם לבני האדם יש הכרה, אנו לא זקוקים לעזרת אנשי מקצוע. כך גם במקרה של חיות מחמד, יונקים שאנו בקשר אינטימי עמן – כאן האינטואיציה מספקת. אך כאשר מדובר בחיות שאיננו מכירים – עופות, דגים, חרקים וכדומה – במקרים אלה אין ברירה אלא להסתמך על ידע: מסוגלים לסבול, עפ"י המחקר הביולוגי, הם היונקים, העופות, הזוחלים, דגי גרם, דגי סחוס, בעלי חוליות וחסרי חוליות גדולים. ככל הידוע לנו כיום, חסרי חוליות קטנים (חיידקים, תיקנים, יתושים וכן הלאה) אינם חשים סבל. מעמד מוסרי שונה נניח שלחיות אכן מגיע מעמד מוסרי. אבל אולי הוא כל כך נחות, שעדיין ניתן מוסרית לעולל להם כל דבר? - גם כאן עלינו לפנות לאתיקה בין בני האדם לעקרון השוויוני, מה דינו של משקל מוסרי שווה של אינטרסים דומים – עקרון מכונן באתיקה בין בני האדם. האם כאבו של העשיר שווה יותר מכאבו של העני? בוודאי שלא, וזהו עקרון השוויון. אם כן, האם חיי הקרפיון שווים לחיי דודתי? יותר נכון, במקום לשאול "מי נגד מי?" לשאול "מי נפגע יותר במצב מסוים?". כלומר, כאשר אחד מתוך שנים צריך להתנגש בקיר, עדיף שיתנגש זה שיסבול פחות, ולא זה ש"שווה" פחות. כיצד מבודדים אינטרס? כאשר כולאים שתי ציפורים בכלוב, אחת מהן ציפור נודדת ורעותה לא נודדת, סבלה של הנודדת יהיה גדול יותר, שלילת החירות אינה זהה בני המקרים. האם כולם זקוקים לנשימה? – דג לא. מימוש זכותו לנשימה ייגמר ברע, מבחינתו. כלומר, משקל מוסרי שווה אינו זהה ליחס שווה, משקל מוסרי שווה = יחס שווה. לכל מין ולכל פרט תכונותיו, הדורשות יחס שונה. לכן הטיעון החביב על המתנגדים לתנועת הזכויות לבע"ח – "אתם רוצים לתת לכלב זכות הצבעה וזכויות סוציאליות לתרנגולות?!" – טיעון זה אינו רלבנטי. כמו כן, מצידו השני של האבסורד, במציאות החברתית הנתונה, הסיכויים שלנו להיות מומתים במכלאה העירונית, סיכוי זה אינו רלבנטי אף הוא. הסכמנו על אינטרסים מכוננים, על מעמד מוסרי ומשקל מוסרי כלשהו – כיצד ניתן לכמת כל זאת? קשה להעריך את האינטרסים של הזולת, וככל שהוא שונה ממני, כך קשה יותר. ב-30 שנים האחרונות נוסף תחום מחקר חדש – "רווחת בעלי החיים", המנסה לכמת זאת, אך בפועל משמש בדרך כלל לשחיטה וכליאה בסבל מועט יותר... סינגר היה תועלתן של פעולות, בצורה קיצונית: מבחינתו, ההרגשה היא הבסיס למעמד מוסרי, ודי בכך. מכאן, לשיטתו, אין לנו אלא לחשב חישוב של סבל מול הנאה, על מנת לקבל את התוצאה "הרווחית" יותר. על פני השטח זה נשמע הגיוני, אלא שנובעים משיטה זו שלושה אבסורדים: 1) אין כאן תפיסה ערכית המותחת קו אדום על מעשים מסוימים, בבחינת "יש דברים שלא עושים". בשיטה זו מותר לגרום סבל קטן למען הנאה גדולה של מישהו אחר. 2) כיצד מחשבים? האם מכאן נובע שחיה גדולה מותר לאכול, כי הרבה אנשים ייהנו ממנה, אבל חיה קטנה אסור? 3) הפרט מאבד את האחדות של החי, נעלם הפוטנציאל של היצור כמכלול בפני עצמו, הוא הופך לאוסף של חישובים. רייגן, שהיה זכויותן, העביר פוליטיזציה את המאבק לשחרור בעלי החיים: ישנן זכויות ואין להפר אותן. לשיטתו, לכל יונק מגיל שנה ומעלה יש זכויות, ואין שום נסיבות בהן מותר להפר אותן. לפי שיטה זו, אנו נמנעים מהבעיות שמנינו למעלה. אבל מהיכן נובעות זכויות אלו? - הרי אם נמשיך קו זה, אין שום מצב בו מותר להקריב פרט למען ההמונים – מצב שבמציאות הלא פילוסופית קורה לעיתים. דה גרציה הציע לבדוק את האינטואיציה שלנו לגבי ההנחות (למרות שאינטואיציות נוטות לחזק ולהנציח דעות שנוחות לנו). על כך נמתחה בשנות ה-90 ביקורת פמיניסטית ע"י ג´וזפין דונובן, שעיקרה ביקורת על החשיבות שניתנה לרציונליות, במקום Ethic of Care – חמלה כלפי הזולת. בשיטה זו, הבסיס הוא רגשות, ועל בסיס זה נבנה מבנה פילוסופי סיסטמטי. הטענה היא שהרציונליות אינה נבדקת יחסית למציאות. אך במקרה של מינים שהם רחוקים ושונים מאיתנו, ייתכן שאתיקה של חמלה אינה כלי ישים, ולכן נמשיך בכלים רציונליים. מסקנות אין שום אפשרות להוכיח כי לחיות יש מעמד מוסרי. אך אם נשלול מעמד זה מהן, נשלם מחיר אינטלקטואלי כבד: ניתן לטעון כי הטענה שלבני האדם יש מעמד מוסרי ייחודי היא טענה א-פריורי, שאין צורך להוכיח אותה, אך המחיר לטענה זו הוא וויתור על הצורך בנימוק. ניתן לטעון כי המשקל המוסרי שלנו שווה יותר – וויתרנו על נימוק מוסרי בסיסי. ניתן לטעון כי רק היכולת הקוגניטיבית נחשבת – ואז וויתרנו על אנשים מוגבלים, ושללנו את חשיבות הרגשות. ניתן לטעון כי חיות אינן מרגישות, כנו דקרט שתלמידיו נהגו להכות חיות מתוך תפיסתם כאוטומט – טיעון זה אינו מנוגד לכלום חוץ מלביולוגיה ולאבולוציה. ניתן לטעון כי פגיעה בבעלי החים היא טבעית ולכן היא טובה – אם אנו מקבלים את השוויון טבעי = טוב, אנו מוותרים על המוסר. אבל מה אכפת לנו לשלם מחיר אינטלקטואלי כבד? - לא אנחנו משלמים, החיות משלמות. - בהינתן לנו ידע על האופן שבו חיות נפגעות במערכות התיעוש, נוכל להימנע מלבקר פגיעות אלה רק אם נשלול מהחיות את מעמדן המוסרי לחלוטין. גם אם נכיר, ולא רק במעט, ביכולתן להרגיש, נאלץ להכיר בסבלן העצום. ולכן נאלץ לשלול כל וכל את תעשיית החיות, ולכן לא נוכל לתמוך בתעשייה זו. מרצה: אריאל צובל, דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב קורס זה ניתן בביה"ס לפילוסופיה של המדעים
כן, חברים - זהו עוד אחד מאחי לפורום אומנויות לחימה, וגם לו אני דורשת שתעשו כבוד! והנה דעתי הצנועה עד מאוד: צמחים חיים אך אינם חשים. ככל שאנחנו יודעים (ואיפשהו צריך להתחיל), אין לצמחים מערכת עצבים מרכזית, אין ישות שתוכל לחוש או להעריך את הכאב. כתבת: "לא כ"כ מחובר לתפיסה הביולוגית בת זמננו. אני לא מצליח לחשוב על זמן שזה כן היה מקובל". - היו תקופות שהיה נהוג להתייחס אל הטבע כאל מכניזם - לוציא כמובן את האדם. תלמידיו של דקרט,למשל, נהגו לבעוט בכלבות הרות, מתוך ידיעה שלא כואב להן, שהן מעין צעצוע מכני. ועוד כתבת: "איני אוהב מוסר (חשיפת יתר לטאואיזם...). יחסים מורכבים. אבל זה לא הפריע לי לא לאכול בשר ב-4 שנים האחרונות". הממממ.... מה רע במוסר? וכתלמיד שיטה שעוסקת בזן, תסכים איתי שללמוד בלי לקיים את תלמודך - כאילו לא למדת. לחשוב שמשהו לא מוסרי בלי לנהוג לפי הבנה זו - - -
