הטיול שלי
שבתי לפורום אחרי העדרות ארוכה, ואני רוצה לחדש את השתתפותי, בסיפור טיול שערכנו רעייתי ואני, לאחרונה, לאוסטריה
נוסעים לאוסטריה
לא מתוך אהבת העם הזה, אלא מתוך כמיהה של שנים, לצאת קצת מהארץ להתאוורר.
נערים היינו וגם זקננו, והגיל עושה את שלו, והבריאות לא כל כך איי איי איי. מדי פעם אושפזנו אני או רעייתי שתחי', ומנהגו של עולם הביטוח הוא, המתאשפז בבית החולים ולו ליום אחד בלבד, הרי הוא פסול להיות מבוטח, במחיר סביר, עד אשר תעבור חצי שנה, במחיר סביר. בהרבה כסף אפשר להשיג ביטוח בכל מצב. ומשנת 2008 היינו שבויים בחברות הביטוח מהטעם שכתבתי קודם.
לפני קצת יותר מחצי שנה אושפזתי, ומחצית השנה מאז האשפוז הסתיים ב 14.8.13 וחודש לפני כן החלה רעייתי לשוחח על כך שבאם אנחנו נשלים את מחצית השנה בשלום הרי מיד ניסע לחו"ל, רצוי לארה"ב. התאריך עבר בשלום ולא מצאנו טיול מאורגן מתאים לנו.
בננו שלומי הינו בעל משרד נסיעות , ועליו הוטלה המשימה למצוא לנו משהו מתאים, ב 24.8.13 שעה 09.00 הוא מתקשר אלינו, והוא שואל " כמה אתם ספונטאניים, על מנת לארוז ולצאת לטיול, הערב לאוסטריה . יש טיול מאורגן של חברת נתור היוצאת הלילה למרות שההרשמה כבר נסגרה , אני יכול להשיג לכם כרטיסים. צריך להיות בנתב"ג הערב בשעה 21.00 .רעייתי שהאזינה בטלפון השני , מיד הסתייגה מכל העניין. נכון רוצים לנסוע, אבל מהרגע להרגע, תשכח מזה, לא מתאים לנו. מאחר וידעתי את כמיהתה לטיול, התחלתי במסע שכנוע, אני אוריד מזוודות ואנחנו יכולים להיות מוכנים לנסיעה תוך מספר שעות, וזה היה לשכנע את המשוכנע. ואכן בלילה שעה 21.00 בעזרתה של הבת שלנו. התייצבנו לפני המדריכה הגב' מרים שושני, נציגת חברת נתור, שלומי הבן הגר במודיעין הגיע ללוות אותנו, ובעודנו עומדים בתור לבדיקה ביטחונית, הגיעו שני בחורים עם כסאות גלגלים, וביקשו מאתנו ברוב אדיבות, לשבת עליהם, לקחו מאתנו את המטען, ולפני שהספקנו לחשוב אפילו, היינו לאחר כל המסלול של צ'ק אין , ביקורת גבולות, והיינו צריכים לבקש מהבחורים להוריד אותנו בכיכר שלפני העלייה למטוס, על מנת שנוכל לאכול משהו לפני כן. מתברר שמפאת גילנו המתקדם, והמצב הבריאותי שלנו, הננו זכאים לעזרה זו, אנחנו לא ידענו על כך אבל שלומי כן יודע, והפעיל זכות זו, וזה עבד גם בחו"ל .כאשר נחתנו נתבקשנו להישאר לשבת עד אשר כל הנוסעים ירדו, וכמה דקות ארוכות חיכינו לבוא הבחורים עם כסאות הגלגלים, בינתיים כל חברי הקבוצה שלנו ירדו ועברו את כל הבדיקות, ואילו אנחנו יושבים על הכיסאות, והבחור הממונה על ביקורת הגבולות ראה שאנחנו לא מגיעים, הלך לשתות קפה, ואנו עם הבחורים עומדים ליד הדלפק וממתינים, ואנו רואים מבעד לחלון כי חברי הקבוצה עומדים וממתינים, ואין בידנו להושיע, למעלה מחצי שעה עוכבנו, ויחד איתנו גם כל חברי הקבוצה, ההבדל ביננו לבין יתר חברי הקבוצה, הוא 30 שנה לפחות, ואנו מבינים כי החברים חושבים איך נפלנו עם 2 זקנים אשר יעכבו אותנו בכל מקום בטיול. ואכן כאשר בסופו של דבר יצאנו מהטרמינל, ופגשנו את החברים, שמענו מירמורים בנושא, כאשר עלינו בסוף לאוטובוס, קמתי ואמרתי לחברים, - אני מבקש להבהיר כי העיכוב הוא לא מצדנו, וכי בכל הטיול אנחנו לא נהיה למעמסה או לעיכוב כלשהוא.
המשך יבוא
שבתי לפורום אחרי העדרות ארוכה, ואני רוצה לחדש את השתתפותי, בסיפור טיול שערכנו רעייתי ואני, לאחרונה, לאוסטריה
נוסעים לאוסטריה
לא מתוך אהבת העם הזה, אלא מתוך כמיהה של שנים, לצאת קצת מהארץ להתאוורר.
נערים היינו וגם זקננו, והגיל עושה את שלו, והבריאות לא כל כך איי איי איי. מדי פעם אושפזנו אני או רעייתי שתחי', ומנהגו של עולם הביטוח הוא, המתאשפז בבית החולים ולו ליום אחד בלבד, הרי הוא פסול להיות מבוטח, במחיר סביר, עד אשר תעבור חצי שנה, במחיר סביר. בהרבה כסף אפשר להשיג ביטוח בכל מצב. ומשנת 2008 היינו שבויים בחברות הביטוח מהטעם שכתבתי קודם.
לפני קצת יותר מחצי שנה אושפזתי, ומחצית השנה מאז האשפוז הסתיים ב 14.8.13 וחודש לפני כן החלה רעייתי לשוחח על כך שבאם אנחנו נשלים את מחצית השנה בשלום הרי מיד ניסע לחו"ל, רצוי לארה"ב. התאריך עבר בשלום ולא מצאנו טיול מאורגן מתאים לנו.
בננו שלומי הינו בעל משרד נסיעות , ועליו הוטלה המשימה למצוא לנו משהו מתאים, ב 24.8.13 שעה 09.00 הוא מתקשר אלינו, והוא שואל " כמה אתם ספונטאניים, על מנת לארוז ולצאת לטיול, הערב לאוסטריה . יש טיול מאורגן של חברת נתור היוצאת הלילה למרות שההרשמה כבר נסגרה , אני יכול להשיג לכם כרטיסים. צריך להיות בנתב"ג הערב בשעה 21.00 .רעייתי שהאזינה בטלפון השני , מיד הסתייגה מכל העניין. נכון רוצים לנסוע, אבל מהרגע להרגע, תשכח מזה, לא מתאים לנו. מאחר וידעתי את כמיהתה לטיול, התחלתי במסע שכנוע, אני אוריד מזוודות ואנחנו יכולים להיות מוכנים לנסיעה תוך מספר שעות, וזה היה לשכנע את המשוכנע. ואכן בלילה שעה 21.00 בעזרתה של הבת שלנו. התייצבנו לפני המדריכה הגב' מרים שושני, נציגת חברת נתור, שלומי הבן הגר במודיעין הגיע ללוות אותנו, ובעודנו עומדים בתור לבדיקה ביטחונית, הגיעו שני בחורים עם כסאות גלגלים, וביקשו מאתנו ברוב אדיבות, לשבת עליהם, לקחו מאתנו את המטען, ולפני שהספקנו לחשוב אפילו, היינו לאחר כל המסלול של צ'ק אין , ביקורת גבולות, והיינו צריכים לבקש מהבחורים להוריד אותנו בכיכר שלפני העלייה למטוס, על מנת שנוכל לאכול משהו לפני כן. מתברר שמפאת גילנו המתקדם, והמצב הבריאותי שלנו, הננו זכאים לעזרה זו, אנחנו לא ידענו על כך אבל שלומי כן יודע, והפעיל זכות זו, וזה עבד גם בחו"ל .כאשר נחתנו נתבקשנו להישאר לשבת עד אשר כל הנוסעים ירדו, וכמה דקות ארוכות חיכינו לבוא הבחורים עם כסאות הגלגלים, בינתיים כל חברי הקבוצה שלנו ירדו ועברו את כל הבדיקות, ואילו אנחנו יושבים על הכיסאות, והבחור הממונה על ביקורת הגבולות ראה שאנחנו לא מגיעים, הלך לשתות קפה, ואנו עם הבחורים עומדים ליד הדלפק וממתינים, ואנו רואים מבעד לחלון כי חברי הקבוצה עומדים וממתינים, ואין בידנו להושיע, למעלה מחצי שעה עוכבנו, ויחד איתנו גם כל חברי הקבוצה, ההבדל ביננו לבין יתר חברי הקבוצה, הוא 30 שנה לפחות, ואנו מבינים כי החברים חושבים איך נפלנו עם 2 זקנים אשר יעכבו אותנו בכל מקום בטיול. ואכן כאשר בסופו של דבר יצאנו מהטרמינל, ופגשנו את החברים, שמענו מירמורים בנושא, כאשר עלינו בסוף לאוטובוס, קמתי ואמרתי לחברים, - אני מבקש להבהיר כי העיכוב הוא לא מצדנו, וכי בכל הטיול אנחנו לא נהיה למעמסה או לעיכוב כלשהוא.
המשך יבוא
