אורי אבנרי על החלטת בג"צ
אורי אבנרי 3.7.04 צדק, גאז ודמעות בדממה של אולם בית-המשפט אפשר היה לשמוע היטב את אנחת ההפתעה והתדהמה שנפלטה מעשרות גרונות, כאשר השופט אהרון ברק קרא את החלטת בג"ץ בעניין גדר-ההפרדה והגיע למילים: "המפקד הצבאי לא הפעיל את שיקול-דעתו באופן מידתי כנדרש." באותו רגע תפסו כל היושבים באולם, רובם פעילי-שלום ותיקים, שניצחנו. ארבעה ימים לפני כן איש מאיתנו לא חלם על כך. היינו רחוקים מאוד מהדממה הסטרילית של הבניין היפהפה של בית-המשפט העליון: מרחק גיאוגרפי של כמה קילומטרים, מרחק נפשי של שנות-אור. אז רצנו דרך עננים של גז, נשנקים, דומעים ומשתעלים, במרכז העיירה א-ראם. זה התחיל דווקא באווירה ידידותית. באנו בשיירה של אוטובוסים, פעילי-שלום מכל רחבי הארץ, כדי להפגין יחד עם תושבי א-ראם נגד החומה, ערב מתן ההחלטה של בית-המשפט העליון. צפינו שניעצר במחסום שבכניסה לא-ראם. ההפגנה לא הייתה סודית, הודענו עליה מראש בעיתון. היינו מוכנים לרדת מהאוטובוסים במהירות ולעקוף את המחסום ברגל. לכן הופתענו כאשר אנשי משמר-הגבול במחסום שפעו חיוכים. המג"בניק שעלה לאוטובוס שלנו היה ממש אוהד. "אתם יודעים לאן אתם נכנסים?" שאל בידידות. כשענינו בחיוב, איחל ש"יהיה לכם יום טוב" וניפנף לנו להמשיך. במרכז א-ראם המתינו לנו אלפי פלסטינים מבני-המקום. התכוונו לצעוד בכביש הראשי, לאורך תוואי החומה המתוכננת, שנועדה לבתר את הריכוז הפלסטיני הצפוף. לוחות-הבטון הענקיים של החומה כבר היו מונחים על האדמה לצד התוואי, ממתינים לרגע שבו יבטל בית-המשפט את צו-המניעה הזמני שעיכב את ההקמה. ההפגנה הייתה אמורה, כמובן, להיות בלתי-אלימה לחלוטין. ולראייה: בשורה הראשונה צעדנו, שלובי-זרוע, כומר נוצרי-אורתודוכסי ושייח' מוסלמי בכיר, חברי הכנסת והפרלמנט הפלסטיני, בהווה ובעבר ונכבדי העיירה. בראש צעדה תזמורת-הנוער של א-ראם. כאקט סמלי, הוכנו מראש חמישה פטישים גדולים, וכמה מפגינים הוזמנו להכות בהם על אחד מגושי-הבטון המונחים. התקדמנו לאט בשמש הקופחת. לפתע הופיעה שרשרת של אנשי משמר-הגבול בראש הגבעה המשקיפה על הכביש. לפני שתפסנו מה קורה, נורה עלינו מטח של רמוני-גאז – אחד, שניים, שלושה, עשרות. תוך כמה רגעים היינו אפופים בענן סמיך של גז, שכיסה גם את כל דרכי ההימלטות. התפזרנו לכל עבר, אך רימוני-הגז המשיכו להתפוצץ סביבנו. אלה מאיתנו שהגיעו במנוסתם לכיכר שבמרכז העיירה, הותקפו בגז, בסילוני-מים ובכדורי-גומי. המקום דמה לשדה-קרב ממש – עננים של גז, קולות ההתפוצצות של רימוני-הלם והיריות, היללות של האמבולנסים הפלסטיניים, ארגזים בוערים לאורך הרחוב, כרזות נטושות, חנויות מוגפות. כשהתחילו חובשים פלסטיניים לרוץ עם אלונקות לעבר אמבולנסים, הופיעו מהסמטאות נערים והתחילו לידות אבנים לעבר המג"בניקים. מפעם לפעם הסתערו עלינו שורות של אנשי משמר-הגבול, שתפסו מפגינות ומפגינים וגררו אותם לג'יפים המשוריינים. אמבולנס אחד בער. מסתערבים בלבוש אזרחי, אקדחים שלופים בידיהם, היכו וגררו אנשים על הארץ. זה נמשך יותר משעתיים. כל אותה עת ניקרה במוחי שאלה: מה קרה פה? היה ברור שנכנסנו למארב מתוכנן מראש. אך מה הייתה המטרה? בדרך חזרה שמענו את החדשות ברדיו. דובר משמר-הגבול הודיע שהשוטרים הותקפו על-ידי המפגינים, שזרקו עליהם גרזנים ופטישים. באוטובוס שלנו פרצו כולם בצחוק גדול. החידה נפתרה יומיים לאחר מכן, בבית-המשפט, כאשר השופטים דנו בעניין א-ראם. פרקליטי הממשלה דרשו לבטל את צו-המניעה, המעכב את הקמת החומה בעיירה א-ראם. בפיהם הייתה טענה ניצחת: לפני יומיים תקפו מפגינים את אנשי משמר-הגבול, השומרים על הציוד במקום. חיי השוטרים נתונים בסכנה. לכן, כדי לשמור על חיי השוטרים מפני המפגינים הרשעים (אנחנו), צריכים להחיש את בניית החומה. נראה שהשופט ברק לא התרשם. הוא הודיע שבעוד יומיים, ביום הרביעי, ייתן בית-המשפט החלטה עקרונית, שתחול על החומה/הגדר לכל אורכה, וממילא גם על א-ראם. ביום הרביעי אכן הוקראה ההחלטה, שגרמה לאנחת-התדהמה. מראש ידענו שבית-המשפט לא יוכל לפסוק שהחומה אסורה בכלל. החלטה כזאת הייתה מהווה התגרות בממשלה, בצבא ובקונסנזוס הלאומי. לא צפינו גם להחלטה שתקבע כי החומה צריכה לקום על הקו הירוק. חשבנו שבית-המשפט יזיז את הגדר בסך הכל בכמה קילומטרים פה ושם. אבל ההחלטה הרחיקה לכת הרבה יותר: היא תחייב שינויים מפליגים לכל אורכה של הגדר בת 750 הקילומטרים כדי להרחיקה מהכפרים הפלסטיניים ולשחרר את אדמותיהם. השופטים קיבלו, למעשה, את הטענות שהשמענו בעשרות הפגנות סוערות: (א) שתוואי הגדר נוגד את החוק הבינלאומי, (ב) שהוא הורס את מרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית ויהפוך את חייה לגיהינום, ו(ג) שהתוואי הזה אינו נובע מצורך בטחוני, אלא מן הרצון להרחיב את ההתנחלויות, לספח שטחים גדולים לישראל, להבריח את הפלסטינים ולטהר את השטח מפלסטינים. השופט ברק, שהוביל את ההרכב שקיבל את ההחלטה, הלך על חבל דק. מצד אחד קרא תיגר על המימסד הצבאי אדיר-ההשפעה ועל חלק גדול מדעת הקהל. מצד שני רצה לשמור על שמו הטוב בקהילה המשפטית הבינלאומית. לפני שנים ריאיינתי אותו ארוכות. אז אמר לי דבר שנחרת בזיכרוני: "לבית-המשפט אין דיוויזיות. כוחו מבוסס כולו על אמון הציבור. לכן אין בית-המשפט יכול להתרחק יותר מדי מהציבור." זה הוכח השבוע שוב: ברק הרחיק לכת, אך הוא ידע גם איפה לעצור: באמצע הדרך בין התוואי המתוכנן ובין הקו הירוק. הוא נעזר ב"מועצה לשלום ולביטחון", חברה של קצינים בכירים בדימוס, שוחרי-שלום, שהציעו תוואי חילופי. הוא ידע היטב שהוא מקבל על עצמו סיכון גדול: אם יהיה עכשיו פיגוע גדול בתוככי ישראל, יטען הימין שבית-המשפט אשם. למעשה זה כבר נאמר. כמה דקות בלבד אחרי השמעת ההחלטה אמר אלוף-מישנה (מיל') דני תירזה, קצין חובש-הכיפה האחראי במשרד-הביטחון להקמת הגדר, שהחלטת בית-המשפט תגרום להריגת יהודים. איש זה לא עף, חלילה, בו ביום מתפקידו – שר-הביטחון הסתפק בנזיפה. אריאל שרון היה, כנראה, בדיעבד די מרוצה מההחלטה. אמנם, יהיה צורך לתכנן את כל התוואי מחדש, דבר הכרוך בהוצאות מפליגות ובעיכוב ניכר. אבל בעוד שבוע אמור בית-המשפט הבינלאומי בהאג לסכם את דעתו על החומה, והעניין יעבור לאו"ם. אז יטענו ממשלות ישראל ואמריקה: בית-המשפט הישראלי כבר תיקן את המעוות. גם בשכונת א-ראם ובשאר פרברי ירושלים יצטרך הצבא לקבוע תוואי חדש. אני מקווה שהוא יתרחק מאוד גם מהכביש שבו ערכנו את ההפגנה בשבת האחרונה. אין לי חשק לשאוף שם גאז נוסף.
