החלטתי לאסוף את עצמי

[ויצמנית]

החלטתי לאסוף את עצמי

חזרתי ללימודים לפני שבוע, (ההפלה הית לפני חודש...וואו...כבר חודש....) הלכתי לדבר עם ראש החוג ובהמשך היום מצאתי את עצמי נכנסת לשיעורים... נורא מחדתי מהחזרה. פחדתי מהמבטים המרחמים, מהשאלות... למזלי, אני בוחרת לראות בזה את החיובי, לא הספיקה לגדול לי בטן גדולה, למרות שכבר נכנסתי לחודש שישי... ועדיין... לראות צדודית של עצמי בחלון ראווה או הישתקפות של אוטו מצמרר אותי... אני העגלגלה.. אני ההריונית מישתקפת משם ובלב אני מאחלת שלא יישאר כבר כלום. שלא יזכיר... היומיים הראשונים עברו סבבה, הייתי עסוקה בהשלמות של חומר שהיחסרתי (הייתי בשמירת הריון כחודשיים ), ונורא שמחתי שאני מתמודדת עם החזרה לחיים שהיו לי בכזאת קלות... ואז זה בא... מין התקפי חרדה כאלה... לא יודעת להסביר למה, למראית העין ללא סיבה... הרגשה שאין לי מספיק אוויר ואני מתחילה לנשום עמוק, ולחץ על החזה.... בנוסף לגוש בגרון שחזר.... כאילו אני נחנקת ומיתכנסת בעצמי בבת אחת... כמו בחליפת צלילה... הכול מטושטש... ולא חשוב ואני שומעת רק את עצמי... את המחשבות שלי.... אני ממש ניבהלתי.... זה היכה בי.... לא הכול בסדר! העולם ממשיך... כולם לוחצים שתחזרי לשיגרה... "כי זה יעשה לך טוב"... ואני פשוט מרגישה לבד... כואב לי...וזה שלי...אך ורק שלי, אף בנאדם חיצוני לא רואה אותך, לא מרגיש אותך, בן זוגי המדהים, והמתחשב, אפילו אותו אני לא יכולה לשתף.... עברנו את זה ביחד וכאבנו ביחד וכאילו עכשיו אני כבר צריכה לצאת מזה.... וקשה לי כול כך... לפעמים אני מרגישה שאני רוצה להיכנס להריון שנית ברגע שנוכל... ממש עכשיו... ואז אני מרגישה שאכאב את ההריון הזה כנראה עוד זמן וזה לא פאר ולא נכון כנראה להרות עכשיו.... חוששת מאוד.... מרגישה כמיסתכלת מהצד על חיי... ולא מצליחה להדביק את השברים חזרה...

 

[ניובה]

מאד מוכר, מאד לא פשוט

למרבה הצער חודש זה כל מה שאנחנו מקבלות מהסביבה כתקופת חסד (אם יש לנו סביבה תומכת. יש אנשים שאפילו זה נראה להם מוגזם). אצלנו הכל כל כך כואב והם כבר עברו הלאה והחליטו שגם את צריכה להתגבר כבר ואיך זה שעוד לא "עבר לך". זה נורא קשה כי לא רק שכואב אז גם צריך להתמודד עם תחושת הניכור מהסביבה. לגבי התקפי החרדה - האם זה קורה ביום או בלילה? יש תרגילי נשימות שאפשר לעשות ולפעמים גם צריך פשוט להסיח את הדעת. אני עדיין סובלת מהם (אם כי בתדירות הרבה יותר נמוכה מההתחלה, אני תשעה חודשים אחרי) ועוזר לי להקשיב לרדיו/לראות טלויזיה פשוט למלא את החלל בקולות שהם לא שלי. לגבי הריון הבא, אני מכירה את התחושות הסותרות, של לרצות מיד שוב ובמקביל לרצות עדיין את הילד הזה הספציפי שאבד. אין לזה תשובה טובה. נראה לי שההריון הבא יהיה מהול בחרדה וקושי מתי שלא יבוא. אנחנו נאלצנו לחכות שלא מרצוננו וזה היה מאד קשה (עדיין מחכים למעשה). עכשיו אני רואה את הצדדים החיוביים אבל להחליט מראש לחכות לא הייתי מצליחה, כי כמו שאמרת, רציתי כל כך. תני לעצמך זמן, חודש זה כלום. חיבוקים, ניובה

 

[ויצמנית]

טוב לדעת שאני לא לבד

תודה רבה על התגובה... אני מרגישה שאני יורדת מהפסים... לשמוע שגם לך היה משהו דומה מקל עליי... יש לי תחושות מוזרות ביום... בלילה אני בסדר. לדוגמא לפני יומיים ישבתי בכיתה, היו דיבורים והמולה, וכאילו בבום נכנסתי למין בועה.... רצון עז לצאת מהחדר מילא אותי, לברוח... ולבכות בבת אחת.... רעידות בידיים.. בחיים לא עברתי דבר כזה. מעבר כל כך פטעומי משלווה לחרדה.

 

[אנה1979]

את ממש לא לבד

התחושה של "לחזור לעולם" היא מורכבת וקשה, מצד אחד זה עוזר לצאת קצת מהבית ומהבועה אבל מצד שני זה דורש המון אנרגיות וכוחות. אני הרגשתי שבא לי לצעוק על העולם שיפסקו להתנהג כאילו כלום לא קרה, התינוקת שלי מתה! אבל לא כולם יודעים מה עובדר עלינו מבפנים... התחושות שאת מתארת הן מוכרות ולאט לאט תמצאי את עצמך יותר משתלבת עם הסביבה ופחות רוצה לברוח. חיבוק גדול

 

[ניובה]

ממש ממש לא לבד

עבורי אלה התקפי בעתה. פשוט אי אפשר לנשום ואי אפשר להתקיים, באמת ההרגשה היא שאפשר רק לברוח. נשמע לי מאד קשה כשזה קורה בחברת אנשים. הצורך להסתיר הוא מאד גדול וזה ממש לא פשוט להסתיר בחברה כשהקרקע נשמטת לך מתחת לרגליים. תזכרי שתמיד את יכולה לצאת לרגע לשירותים, להתאושש, לשטוף פנים. זה לא רק את, וזה לא סתם משום מקום. זה בגלל חוויה טראומטית ספציפית שעברת ושיכולה לצוץ פתאום בלי התרעה כי זה מה שחוויות טראומתיות עושות. לפעמים רק הלחץ מזה שזה קורה מקשה עוד יותר ומחמיר את הסימנים. האם את מכירה תרגילי נשימה? ניתן לעשות אותם בשקט גם בחברה והם מאד עוזרים משום שהם מאיטים את קצב הלב ומקלים כך את הסימפטומים של החרדה. אם את לא מכירה אשמח לנסות להסביר לך. חיבוק חזק, את לא לבד! ניובה

 

[Noeett]

../images/Emo201.gif לחזור לחיים זה משהו לא קטן בכלל

ואם כתבת לי שצריך אומץ להכינס לחנות בגדי תינוקות, אז לחזור לחיים אחרי כזו טראומה, לזה צריך אומץ לב של ממש. תהיי גאה בעצמך, שאתה עושה צעדים לקראת. ותני לעצמך זמן להתרגל מחדש, למצב החדש הלא צפוי והטראומטי כ"כ. אל תתכנני ואל תנסי להדביק בכוח רסיסים של הלב, כי יש להם חוקים משל עצמם ודרכי הידבקות שונות מסתם חתיכות של משהו. זה לוקח זמן, וגם את הבנה שזה לוקח זמן. תתמקדי בחוזקות שלך, בכוח שמצאת להמשיך קדימה, ותחלקי עם מי שאת חשה לנכון לחלוק איתו ואני משוכנעת שבן זוגך מבין את מה שעובר עליך. אל תתני לאנשים ללחוץ עליך, קחי את עצמך בזמן שלך בלבד. ותכלס, אין מה לעשות חוץ מלהמשיך קדימה, נכון?

 

[מקוםבלב]

שלום ויצמנית,

את ממש לא לבד, אני חושבת שכל מי שעברה אובדן חשה את אותם דברים. מצד אחד הרצון או הדחיפה של הסביבה להמשיך הלאה ומצד שני הרצון לצעוק, שרגע אני עוד לא מוכנה לחזרה לשיגרה.קרה משהו נורא ואני עדיין עצובה ורוצה להיות עם המקום הזה. אולי דווקא כן כדאי לשתף את בן הזוג שיידע שלמרות שאת חזרת לשיגרה יש המון מקומות שקשה לך איתם ואת זקוקה לעוד זמן . לוקח זמן לאחות את השברים ואף פעם ההדבקה לא חוזר להיות כומו שהיה קודם. תאפשרי לך את המקומות שבהן אין נחיצות שתחזרי לחיים הרגילים. מחבקת.