החדש של גנבת תרפים...
פתח עיניים (ותודה לדלעת על ההערות) אונן שיחת מלותיו ארצה. וזה קצת חבל כי היו לו כמה טובות. ככה הוא חשב כשהביט בשקיפותן המתעכרת על רצפת חדר המיטות. היו שם את 'סבלנות' למשל, שאונן הצטער כעת שהיא כבר לא תהיה שלו. והייתה 'ערגה', שאונן חיבב אבל ממש לא הבין מאיפה היא באה לו. והיו שם כמובן את 'זרע אחיו המת', שתמר כל כך רצתה ועכשיו היא רק שוכבת מצונפת בחצי המטה שלה ובוכה. עיניו של אונן פגשו לרגע את עיניה של תמר ואז ברחו במבוכה. אם היא הייתה מכירה אותו יותר אולי היא הייתה מספרת לו על כל המילים שהיא החמיצה בחייה. אבל הדמעות השקופות שלה כבר התחילו להתעכר. אה כן ו'ערגה' הגיעה ממנה. ער לא נגע בה אף פעם. מאז החתונה הוא שכב כל העת בעיניים פקוחות. מבטו מופנה כלפי מעלה. אפילו את השאלה הכל כך אינטימית שבין אישה לבעלה הוא מנע ממנה. 'אתה ער?' ברור שהוא ער. אלא מי? פעם, באמצע הלילה, כשתמר התעוררה וראתה את ער שוכב ככה ומביט למעלה היא ניסתה גם לראות על מה הוא מסתכל. ואז היא ראתה את הפרצוף של א-להים תלוי כמו כתם על התקרה שלהם. ותמר נבהלה נורא. היום תמר מבינה שא-להים פשוט ראה את הדברים הפוך. ככה זה כשמסתכלים מלמעלה. ומה שנראה מלמטה 'ער' מלמעלה נראה 'רע' אז א-להים היה חייב לקחת את ער לבירור. לשאול אותו 'מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?' אבל אז כששאלו אותה 'איפה ער?' היא פשוט אמרה 'הוא הלך לישון קצת.' ואח"כ בא האמבולנס והאוטו השחור ההוא ואחר כך… היא כבר לא זוכרת. אה כן. היא זוכרת את יהודה אומר משהו לאונן ואת אונן מתעצבן ואחר כך את אונן במיטה שלה ושל ער ואת אונן עוצם את עיניו, מה שתמר האמינה שמסמל את העובדה שהמילים שלה מתחילות להתגשם. אבל אחרי שתי שניות הוא כבר עמד ליד המטה וסרב להישיר אליה את מבטו. ואז תמר הביטה בכתם על התקרה שלהם והכתם הביט באונן ולקח גם אותו. תמר בטחה בתקוה האחרונה שלה. אבל שלה היה עדיין צעיר מכדי להתעסק במילים. הוא עדיין צרף אותיות להברות חסרות משמעות. ואז תמר באה ליהודה והוא הניח על ראשה את ידו הכבדה והמחוספסת והיא נשמה את הריח שעלה מכף ידו. ריח של מילים שהרגע נאמרו ותמר שאפה אל קירבה את הריח והרגישה איך היא הולכת ומסתחררת. עד שהיא ראתה שבת שוע מסתכלת עליה במבט עקום כזה כאילו היא משתמשת בלי רשות במילים של יהודה שהם בעצם המילים של בת שוע ויהודה משך חזרה את היד שלו ואמר: "לכי הביתה תמר". ותמר הלכה הביתה וחיכתה ששלה יגדל. ואחרי כמה שנים היא עברה ליד הבית שלהם. ופתאום היא הריחה מילים. היא הלכה אחרי הריח וגלתה את שלה עומד שם כשהמילים מבעבעות בתוכו. עומדות לפרוץ החוצה וחלק מהן היו שלה. כלומר של ער. כלומר של תמר. ושלה הסתכל עליה והיא הסתכלה עליו. ותמר חשבה שהנה הוא יעצום עיניים ויגשים בה סוף סוף את כל המילים והיא יכלה להישבע שהיו באוויר שביניהם צלילי הברות מתחברות ופעמונים. בטח שהיו פעמונים כמו אלו שקושרים למשכוכית על הצוואר כדי שידעו לאן העדר רץ. ואז הגיעה בת שוע ופתחה עליה כזאתי עין שתמר ברחה משם מייד וקודם כל ירקה שלוש פעמים כמו שאמא שלה לימדה אותה. ואחר כך בבית, במיטה הזוגית, היא אמרה בשקט 'כל מי שעושה לי עין שתיקח אותו העין'. והסתכלה ארוכות על הכתם. ואחר כך היא התכסתה בשמיכת הצמר הגדולה ולא יצאה מהמיטה עד שיהודה גמר להתאבל על בת שוע. כשהגיע הטלפון ההוא שבישר לה שיהודה עולה לתמנע לגוז את הצאן תמר הבינה פתאום שאף אחד במשפחה הזו לא יתן לה את המילים שלה ואם היא רוצה אותן היא תצטרך לקחת אותן בעצמה. דבר ראשון שהיא עשתה היה לפתוח בתוכה פתח למילים כדי שיהיה להן מקום להיכנס. אחר כך היא התכסתה בצעיף הסגול והלכה לשבת ליד העין בדרך לתמנע. מאוחר יותר, כשיהודה בא אליה הוא אמר 'אם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי מוכן להישבע שזה הצעיף של סבתא שלי' ואז הוא צחק בחוסר זהירות ותמר חייכה כי הצחוק הוא הרגע שבו המלה מתגשמת. ותמר כבר ראתה את האותיות של המילים שלה את 'רצף' ואת 'חזר'. ולמרות שהיא ידעה שההוא מלמעלה שוב יהפוך לה את האותיות וידביק אותן כרצונו כבר לא היה לה אכפת והדמעות שנזלו לה מהעיניים היו כל כך כל כך מתוקות. בקיץ כבר החלו המוזרות בלבנה להשיח בבטנה המתעגלת של תמר. באותו הערב הניף הירח את מגינו הנוצץ מול חלונו של יהודה ונשק לתלתליו המאפירים. ויהודה הקיץ בצעקה: "זונה". שלה מיהר להכנס אל חדרו של אביו וללחוש לו: "די, די, אין בזה קדשה. מעולם לא היתה." וככה הוא החזיק לו ת'יד ולחש עד הבוקר. כשהשמש האכזר שלח קרני אש סביב דמותה הכבדה של תמר שעמדה בפתח הבית. ויהודה לחץ בחוזקה את ידו של שלה וסינן: "שתישרף" להבות האש הכתומות לא הפחידו את תמר. היא אפילו קצת נהנתה לראות אותן מתפתלות. מרקדות. נאחזות זו בזו בפיתולים מצחיקים. כל הזקנים שהסתכלו עליה צועדת אל עבר האש חשבו שהיא מהופנטת אבל לתמר כבר לא היה אכפת מכל העיניים שמסתכלות עליה ככה מבחוץ. רק העיניים שהיא ראתה בתוך האש עניינו אותה. מסתכלות עליה כמו עיניים של גדי והיא צחקה כשזימזמה: "אל המעין בא גדי קטן." מה אמר יהודה לפני שבא עליה? "אני אשלח לך גדי עיזים מן הצאן" והיא ביקשה ערבון והוא נתן לה את מילתו. גדי קטן מסתכל בה מתוך האש כמו שהכתם על התקרה שלהם מסתכל על כולם. כמו שדברים מתהפכים מלמעלה. בתוך האש יש עיניים שנפתחות רק בשבילה. ועוד מעט היא תפגוש את כל המבטים שחמקו ממבטה כל השנים ועוד מעט עוד קצת... ותמר דחפה את ידה אל כיס שמלת הקיץ הקלילה שלה והרגישה שם מילים. היא הוציאה אותן ובהתה בהן. היא כבר לא צריכה אותן, את הערבון. היא כבר קיבלה את הגדי שלה. זו לצד זו היא הניחה אותן לצד המדורה מסודרות על אותיותיהן. פתילים, חותם, מטה. כמו אותיות של משחק ישן היא שטחה אותן על הקרקע. ושלה, שכבר כמה זמן התהפכה לו הבטן, שלח אל אביו מבט ארוך ואחר ניגש אל המדורה, הביט באותיות המפוזרות על החול וקרא "הכר נא". תמר לא ממש זוכרת מה בדיוק קרה אחר כך. אבל מישהו מאחור אחז בידה והיא ידעה שזה יהודה וגם שמעה את הקול שלו אומר: "בואי תמר, הולכים הביתה." אה כן והיא זוכרת גם שאחר כך שלה אמר שעוד השבוע הוא יבוא לסייד את הכתם על התקרה שלה. אבל תמר חייכה ואמרה שזה בסדר. כבר לא צריך.
פתח עיניים (ותודה לדלעת על ההערות) אונן שיחת מלותיו ארצה. וזה קצת חבל כי היו לו כמה טובות. ככה הוא חשב כשהביט בשקיפותן המתעכרת על רצפת חדר המיטות. היו שם את 'סבלנות' למשל, שאונן הצטער כעת שהיא כבר לא תהיה שלו. והייתה 'ערגה', שאונן חיבב אבל ממש לא הבין מאיפה היא באה לו. והיו שם כמובן את 'זרע אחיו המת', שתמר כל כך רצתה ועכשיו היא רק שוכבת מצונפת בחצי המטה שלה ובוכה. עיניו של אונן פגשו לרגע את עיניה של תמר ואז ברחו במבוכה. אם היא הייתה מכירה אותו יותר אולי היא הייתה מספרת לו על כל המילים שהיא החמיצה בחייה. אבל הדמעות השקופות שלה כבר התחילו להתעכר. אה כן ו'ערגה' הגיעה ממנה. ער לא נגע בה אף פעם. מאז החתונה הוא שכב כל העת בעיניים פקוחות. מבטו מופנה כלפי מעלה. אפילו את השאלה הכל כך אינטימית שבין אישה לבעלה הוא מנע ממנה. 'אתה ער?' ברור שהוא ער. אלא מי? פעם, באמצע הלילה, כשתמר התעוררה וראתה את ער שוכב ככה ומביט למעלה היא ניסתה גם לראות על מה הוא מסתכל. ואז היא ראתה את הפרצוף של א-להים תלוי כמו כתם על התקרה שלהם. ותמר נבהלה נורא. היום תמר מבינה שא-להים פשוט ראה את הדברים הפוך. ככה זה כשמסתכלים מלמעלה. ומה שנראה מלמטה 'ער' מלמעלה נראה 'רע' אז א-להים היה חייב לקחת את ער לבירור. לשאול אותו 'מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?' אבל אז כששאלו אותה 'איפה ער?' היא פשוט אמרה 'הוא הלך לישון קצת.' ואח"כ בא האמבולנס והאוטו השחור ההוא ואחר כך… היא כבר לא זוכרת. אה כן. היא זוכרת את יהודה אומר משהו לאונן ואת אונן מתעצבן ואחר כך את אונן במיטה שלה ושל ער ואת אונן עוצם את עיניו, מה שתמר האמינה שמסמל את העובדה שהמילים שלה מתחילות להתגשם. אבל אחרי שתי שניות הוא כבר עמד ליד המטה וסרב להישיר אליה את מבטו. ואז תמר הביטה בכתם על התקרה שלהם והכתם הביט באונן ולקח גם אותו. תמר בטחה בתקוה האחרונה שלה. אבל שלה היה עדיין צעיר מכדי להתעסק במילים. הוא עדיין צרף אותיות להברות חסרות משמעות. ואז תמר באה ליהודה והוא הניח על ראשה את ידו הכבדה והמחוספסת והיא נשמה את הריח שעלה מכף ידו. ריח של מילים שהרגע נאמרו ותמר שאפה אל קירבה את הריח והרגישה איך היא הולכת ומסתחררת. עד שהיא ראתה שבת שוע מסתכלת עליה במבט עקום כזה כאילו היא משתמשת בלי רשות במילים של יהודה שהם בעצם המילים של בת שוע ויהודה משך חזרה את היד שלו ואמר: "לכי הביתה תמר". ותמר הלכה הביתה וחיכתה ששלה יגדל. ואחרי כמה שנים היא עברה ליד הבית שלהם. ופתאום היא הריחה מילים. היא הלכה אחרי הריח וגלתה את שלה עומד שם כשהמילים מבעבעות בתוכו. עומדות לפרוץ החוצה וחלק מהן היו שלה. כלומר של ער. כלומר של תמר. ושלה הסתכל עליה והיא הסתכלה עליו. ותמר חשבה שהנה הוא יעצום עיניים ויגשים בה סוף סוף את כל המילים והיא יכלה להישבע שהיו באוויר שביניהם צלילי הברות מתחברות ופעמונים. בטח שהיו פעמונים כמו אלו שקושרים למשכוכית על הצוואר כדי שידעו לאן העדר רץ. ואז הגיעה בת שוע ופתחה עליה כזאתי עין שתמר ברחה משם מייד וקודם כל ירקה שלוש פעמים כמו שאמא שלה לימדה אותה. ואחר כך בבית, במיטה הזוגית, היא אמרה בשקט 'כל מי שעושה לי עין שתיקח אותו העין'. והסתכלה ארוכות על הכתם. ואחר כך היא התכסתה בשמיכת הצמר הגדולה ולא יצאה מהמיטה עד שיהודה גמר להתאבל על בת שוע. כשהגיע הטלפון ההוא שבישר לה שיהודה עולה לתמנע לגוז את הצאן תמר הבינה פתאום שאף אחד במשפחה הזו לא יתן לה את המילים שלה ואם היא רוצה אותן היא תצטרך לקחת אותן בעצמה. דבר ראשון שהיא עשתה היה לפתוח בתוכה פתח למילים כדי שיהיה להן מקום להיכנס. אחר כך היא התכסתה בצעיף הסגול והלכה לשבת ליד העין בדרך לתמנע. מאוחר יותר, כשיהודה בא אליה הוא אמר 'אם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי מוכן להישבע שזה הצעיף של סבתא שלי' ואז הוא צחק בחוסר זהירות ותמר חייכה כי הצחוק הוא הרגע שבו המלה מתגשמת. ותמר כבר ראתה את האותיות של המילים שלה את 'רצף' ואת 'חזר'. ולמרות שהיא ידעה שההוא מלמעלה שוב יהפוך לה את האותיות וידביק אותן כרצונו כבר לא היה לה אכפת והדמעות שנזלו לה מהעיניים היו כל כך כל כך מתוקות. בקיץ כבר החלו המוזרות בלבנה להשיח בבטנה המתעגלת של תמר. באותו הערב הניף הירח את מגינו הנוצץ מול חלונו של יהודה ונשק לתלתליו המאפירים. ויהודה הקיץ בצעקה: "זונה". שלה מיהר להכנס אל חדרו של אביו וללחוש לו: "די, די, אין בזה קדשה. מעולם לא היתה." וככה הוא החזיק לו ת'יד ולחש עד הבוקר. כשהשמש האכזר שלח קרני אש סביב דמותה הכבדה של תמר שעמדה בפתח הבית. ויהודה לחץ בחוזקה את ידו של שלה וסינן: "שתישרף" להבות האש הכתומות לא הפחידו את תמר. היא אפילו קצת נהנתה לראות אותן מתפתלות. מרקדות. נאחזות זו בזו בפיתולים מצחיקים. כל הזקנים שהסתכלו עליה צועדת אל עבר האש חשבו שהיא מהופנטת אבל לתמר כבר לא היה אכפת מכל העיניים שמסתכלות עליה ככה מבחוץ. רק העיניים שהיא ראתה בתוך האש עניינו אותה. מסתכלות עליה כמו עיניים של גדי והיא צחקה כשזימזמה: "אל המעין בא גדי קטן." מה אמר יהודה לפני שבא עליה? "אני אשלח לך גדי עיזים מן הצאן" והיא ביקשה ערבון והוא נתן לה את מילתו. גדי קטן מסתכל בה מתוך האש כמו שהכתם על התקרה שלהם מסתכל על כולם. כמו שדברים מתהפכים מלמעלה. בתוך האש יש עיניים שנפתחות רק בשבילה. ועוד מעט היא תפגוש את כל המבטים שחמקו ממבטה כל השנים ועוד מעט עוד קצת... ותמר דחפה את ידה אל כיס שמלת הקיץ הקלילה שלה והרגישה שם מילים. היא הוציאה אותן ובהתה בהן. היא כבר לא צריכה אותן, את הערבון. היא כבר קיבלה את הגדי שלה. זו לצד זו היא הניחה אותן לצד המדורה מסודרות על אותיותיהן. פתילים, חותם, מטה. כמו אותיות של משחק ישן היא שטחה אותן על הקרקע. ושלה, שכבר כמה זמן התהפכה לו הבטן, שלח אל אביו מבט ארוך ואחר ניגש אל המדורה, הביט באותיות המפוזרות על החול וקרא "הכר נא". תמר לא ממש זוכרת מה בדיוק קרה אחר כך. אבל מישהו מאחור אחז בידה והיא ידעה שזה יהודה וגם שמעה את הקול שלו אומר: "בואי תמר, הולכים הביתה." אה כן והיא זוכרת גם שאחר כך שלה אמר שעוד השבוע הוא יבוא לסייד את הכתם על התקרה שלה. אבל תמר חייכה ואמרה שזה בסדר. כבר לא צריך.