הזיכרון שהשאירה אחריה הדסה למפל – הקשרית מקרב לטרון

יעלקר

Well-known member
מנהל
הזיכרון שהשאירה אחריה הדסה למפל – הקשרית מקרב לטרון

"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית. שנים רדפה אותי הסיטואציה הזו: אתה שומע את מותו של האדם מעל גלי-האתר"

הדר בן-יהודה | 16.04.18 |


כשפנתה דבורה עומר אל הסופר מנחם תלמי בעקבות כתבה שפרסם, וביקשה לשמוע ממנו עוד פרטים על חייה של אחת מגיבורות ספרה "התחנה טהרן", קיבלה ממנו מכתב מצמרר שמתאר דווקא את רגעיה האחרונים של האישה – הדסה למפל. בכתבתו של תלמי היו פרטים רבים על הדסה ועל הקרב, אבל הוא לא סיפר שם שהוא עצמו אחד מאלה אשר שמעו את קולה בוקע בקשר תוך מוראות הקרב:

לדבורה שלום,

קיבלתי מכתבך בקשר לכתבה על הדסה למפל ז"ל. את הכרת אותה, כפי שאת כותבת, מגבעת-ברנר ולאחר מכן שימשה לך אחת הדמויות בספרך על ילדי-טהרן. אני לא הכרתי אותה ומעולם לא ראיתיה. אבל הכרתי את קולה והוא רדף אחרי שנים. לא השתתפתי בקרבות על לטרון, אבל באותה עת הייתי באחד המוצבים שמעל שער-הגיא ובמכשיר הקשר שלי, שהיה זהה לאלה שהיו במשוריינים שיצאו לכבוש את המשטרה בלטרון, האזנתי למתחולל בעמק- איילון.

שמעתי את קולה, קול ברור ומאופק של נערה שנקלעה ללב הקרב הנורא וחסר-הסיכויים. שמעתי את דיווחיה ומבלי שידעתי אל נכון היכן היא בדיוק. אבל הבנתי את הסיטואציה בה היא נמצאת. דיבורה וקולה היו מצמיתים. היה ברור כי היא מדברת כבר מתוך החדלון הבלתי-נמנע וזה היה כמו מדקרות הקודחות בבשרך. הבשורות שהשמיעה מעל גלי-האתר היו מרות. על אף מצבה הנואש קולה לא בגד לה. ואתה יושב לך רחוק משם, לא מעורב פיסית, במיתחם בטוח-יחסית, מאזין לקולה של בחורה אלמונית שנשלחה ללב הקרב, לא יודע מי היא, לא יכול לסייע לה, מקווה כי יחול שם איזה מהפך פתאומי והיא תחלץ מכל העניין הזה. אבל שום מהפך כזה לא התחוללה.

קולה נמוג. עוד שמעתי את אלה שעמדו איתה בקשר אלחוטי קוראים לה שובו ושוב – ומענה אין. הבנתי מה שהם הבינו.

שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית. שנים רדפה אותי הסיטואציה הזו: אתה שומע את מותו של האדם מעל גלי-האתר.

לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה. התחקיתי אחרי העקבות. הסתבר כי כותבי תולדות קרבות לטרון איזכרו אותה פה ושם. איתרתי את אחותה, אספתי את החומר, ניפיתי, כתבתי – והתגובות החלו זורמות. הרבה תגובות – של סתם אנשים ושל כאלה שהיו פה ושם במחיצתה, כאלה ששמורים עמם קצת זכרונות, קצת תצלומים, קצת מכתבים. מה שמעניין ומעודד: גם בעידן העייף והציני הזה עדיין קיימת רגישות רבה והזדהות עם מורשת העבר ועם מי שנתן את נפשו כדי שמורשת כזו תוסיף להתקיים.

בברכה,

מנחם תלמי

(5.6.1988)



התיאור המצמרר של הקרב (המופיע גם בכתבה) מקבל גוון אישי במכתב. תלמי מדגיש בו את חוויית חוסר האונים של החייל (במקרה הזה תלמי עצמו) שאין ביכולתו להושיט סיוע לחבריו לנשק.

הכתבה של תלמי על הדסה למפל, הכתבה שבעקבותיה פנתה אליו דבורה עומר, הייתה דוגמה מייצגת ודוגמה שהציגה את ה'זיכרון' ואת אופן הטיפול בו.

במכתב, בעיקר בפסקה האחרונה, תלמי מתייחס למשמעות ה'זיכרון', ומרחיב עליו כמניע וכתכלית: "שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית", "לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה", "כאלה ששמורים עמם קצת זכרונות", "כדי שמורשת כזו תוסיף להתקיים".

אפשר שעוצמת הכאב של הזיכרון האישי שנותר אצל תלמי, נעשה לכוח המוביל להתחקות ולייצר זיכרון לאומי. דאגה להנצחה בתודעה הלאומית מתוך חווייה אישית מטלטלת של רע-לנשק-מרחוק, ואולי אפילו דחף לכפר על חוסר היכולת לסייע בזמן אמת.



למפל ועוד 30 לוחמים מצאו את מותם בניסיון הפריצה הכושל למצודת המשטרה בלטרון במבצע בן נון ב'. למפל נטמנה בקבר אחים בהר הרצל בחלקת חללי לטרון, שנה לאחר מותה. אמה ואחותה, ששרדו את אימי השואה, עלו ארצה כשלושה חודשים לאחר מותה, ולא מצאו אותה.
רק לאחר כמה שבועות אחת מחברותיה הודיעה להן כי היא נהרגה בקרבות.



כשהגיע לידי המכתב רציתי לכתוב למנחם תלמי ולדבר איתו על הדסה ועל המכתב. כעבור כמה ימים נודע לי שהוא הלך לעולמו.



מוקדש לזכרה של הדסה למפל ז"ל ולזכרו של הסופר מנחם תלמי שהלך לעולמו בסוף מרץ 2018.

תודה לדויד לנג ממחלקת הארכיונים על העזרה בהכנת הכתבה.

http://blog.nli.org.il/hadassah_lampel/

 
למעלה