הזיכרון מתעתע

אחשל

New member
הזיכרון מתעתע ../images/Emo4.gif

חשבתי על זה היום, בעודנו מציינים 13 שנים בלי שלומית, שבעצם מה שאני זוכר זה בעיקר את היעדרה, את מותה, את החיים שלנו בלעדיה. אין לי כמעט זכרונות ממנה כילדה, כנערה.מעט מאוד זכרונות מהתקופה האחרונה בחייה. את פניה אני זוכר בעיקר הודות לתמונות ולסרטונים. קולה הוא זיכרון מעורפל, מתערבב עם קולה של אחייניתי, ששרה את שירה של שלומית. אני כן זוכר את הדמעות שלה, דמעות התסכול מחוסר היכולת למצוא אחיזה בחיים, מוצא מהשחור. זוכר תשובות קשות שלה לשאלות קשות שלי. זוכר אותה אוכלת מג'דרה שאמא הכינה, ולא מכינה מאז. זוכר שהביאה לי לביה"ח מטעמים מהמעדניה של רן שמואלי, ושוקולדים. אבל בעיקר אני זוכר שהיא איננה, 13 שנים.
 
../images/Emo201.gif הזמן שעובר לא עוזר

רק מחדד את הזכרון של האובדן והחוסר. את שלומית ראיתי רק בתמונות. כמה יפה היתה! הזכרון אכן מתעתע. נסה אולי ביום אחר שלא מציין תאריך מסויים, לעצום עיניים ולזכור את הדברים הכייפים ואת הצחוק והחיוך שלה. חיבוק גדול לכם ביום הקשה הזה
 

גיבין

New member
בעיקר זוכרים שהיא איננה...

ואז, כשנזכרים, זה כל כך כואב, כאילו היה זה אתמול, כאילו עכשיו, וגם מחר, ולמרות ההבטחות שנבטיח לנו לדבוק בחיים באמת... הכאב המתסכל והמייאש אורב, מפתיע ברגעים הכי לא צפויים. ומה נותר אם לא לשַמֵר לנו בלב את פיסות הזכרונות, להחיות בתוכנו את החיוכים שהיו, את הריחות, את המגע, את הצחוקים ואת הבכי פשוט לחיות אותן ולהחיות אותן בליבנו.
אטי
 

אניאם

New member
../images/Emo201.gif../images/Emo201.gif

חזרנו מהצפון וכל הדרך חשבתי עליכם כמה קשה
 

Oris Mom

New member
אובדן הזכרונות מפחיד אותי

מזה בדיוק אני מפחדת: שים אחד אתעורר וכל הזכרונות שלי מהבן היפה והמתוק שלי, הבן החכם והציני שלי, יתפוררו כאבק... וכל מה שאזכור יהיו רק הייסורים שאחרי מותו... אבל משום כך אני כל הזמן מספרת - לבנות שלי, לחברות, למשפחה. בכל נושא שמעלים, אני מזכירה משהו שקשור לאורי. יש אנשים שזה מפריע להם והם זזים באי נוחות על כסאותיהם. אני מנסה להקל עליהם בכך שאני מעלה זכרונות טובים, מצחיקים, זכרונות שעושים נעים בלב, אבל אם גם זה לא עוזר להם אז באמת זוהי הבעיה שלהם. אינני מפסיקה לספר עליו בגלל שלהם זה לא נוח לזכור את העובדה הלא נוחה של התאבדותו. אז אספר לכם עכשיו משהו קטן שנזכרתי בו אתמול כשהחברה שלי סיפרה שהכינה עוגת כדורגל לבן שלה ליום הולדתו החמישי. לקראת יום ההולדת החמישי של אורי קראה לי הגננת ונתנה לי מפה גדולה של רקמת איקסים. זו היתה המסורת בקיבוץ, שכל אמא רקמה ריבוע של 20X20 ס"מ במפה ובריבוע רקמה את שם ילדה, תאריך יום ההולדת שלו ודוגמה לפי בחירת הילד. אורי היה אז מאד בעניין של צבי הנינג'ה. הוא לא החמיץ אף תוכנית, דיקלם את השמות ושר את שיר הפתיחה כשהוא מנופף ברוב רושם את חרב הפלסיק שלו מעל ראשה של אחותו הקטנה. גם ליום ההולדת הוא ביקש עוגת צב נינג'ה (שהכנתי! עשיתי את הראש ויצא מאד מוצלח). בקיצור הייתי בטוחה שגם למפת ימי הההולדת הוא יבחר איזה צב נינג'ה וכבר התחלתי לחשוב איך אני עושה צב נינג'ה באיקסים. להפתעתי הרבה כששאלתי אותו איזו דוגמה הוא רוצה לריבוע שלו במפה הוא חשב רגע בכובד ראש, ביקש לראות את חוברת הדוגמאות שלי ובחר פרחים ופרפרים יפים וצבעוניים. הוא גם בחר את צבעי החוטים. כששאלתי אותו מדוע בחר דווקא פרחים ופרפרים ולא צבי נינג'ה למשל הוא נתן בי מבט תמה ואמר: "אמא, צבי נינג'ה לא מתאימים לכל מקום ולכל דבר". אהבתי מאד את התשובה שלו...
 

אחשל

New member
../images/Emo24.gif

תודה על הסיפור המקסים על אורי, שהעלה חיוך על שפתי (נראה לי שזה הראשון היום...)
 
למעלה