הזוגיות ביהדות../images/Emo41.gif../images/Emo63.gif
בימינו נמדדת חברה אם היא מתקדמת או חשוכה ע"פ מעמדה של האישה שוויונה או נחיתותה מול הגבר אם זוכה היא לשוויון נמנית היא על החברה המתקדמת ואם מופלית היא לרעה אזי שרויה היא עדיין בסביבה חשוכה וחסרת תרבות. לגבי דמותה של האשה והיחס אליה ע"פ תורתנו הקדושה ומסורת ישראל רווחת הדעה שמעמדה נחות והיא מקופחת בחברה ומשוללת זכיות בביתה, השקפה נלוזה זו חסרת שחר ונטולת יסוד שייכת למוסכמות האופנתיות שלא עמדו במבחן המקורות ולאור המציאות המשתקפת באורח חייהם של ההולכים בדרך התורה. ואכן, עיון בכתובים ובמדרשים מציג בפנינו אשה בדמות נאצלת שופעת תבונה ורבת השגים שמעמדה הוא בריח התיכון של הבית ואבאר. החברה העולמית דוגלת היום בשוויון בין שני המינים הן בחיי המשפחה והן בחיי המדניות והכלכלה, ´שוויון´ זה הוא בלתי מציאותי ומעוות מאחר שמטע הבריאה נבראו האיש והאישה בתכונות שנות זה מזו על מנת להשלים אחד את השני. כלומר הגבר והאשה משלימים איש את רעותו ורק בהיותם יחד ראויים הם לשאת את שם התואר "אדם" כמו שאמרו חכמנו: אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמו אדם" אולם שלמות זו אינה מובטחת כמו שהוסיף רבי אלעזר: בהמשך מאי דכתיב [=מה ביאור הפסוק] "אעשה לו עזר כנגדו"? זכה – עוזרתו, לא זכה – כנגדו (יבמות דף ס"ג.). ועוד מציגים חז"ל : אמר רבי עקיבא איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם (סוטה י"ז.). כלומר השוני בין האיש לאשה הוא מהותי האיש פועל ממנו ולחוץ, הוא המוליך והמביא הוא הכובש והמפרנס. והאשה פועלת פנימה והיא המקבלת והבונה מבית היא צופיה הליכות משפחתה אם ידעו לשלב בינהם יש את העזר יש את השכינה בינהם כלומר שלמות המעשה, ולא ח"ו אש אוכלתם (אש המחלוקת) אי הבנות מריבות . האשה גם נחונה בבינה יתירה העולה על זו של האיש כמדרש חכמים "ויבן ה´ אלוקים את הצלע" מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באישה יותר מבאיש (נדה מ"ה
זכתה היא בבינה יתרה מטבעה ואין היא צריכה לרוכשה בחוץ מה שאין כן איש : דרכה של אישה להיות יושבת בתוך ביתה ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם (מדרש רבה בראשית י"ח.) ומשום כך מזומנת האישה למילוי יעודה הגדול והמופלא בבנין בית לתורה ולחינוך ילדיה ליראת שמים ועבודת ה´ כמי שאמרו חז"ל: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן (ברכות דף י"ז.) [זכות עומדת לנשים בשגרן בניהם לרבן בבית הכנסת, ובעליהם לבית המדרש, וממתינות לבעל עד שובו מבית תלמודו] נחזור אל מהותה של האשה השיא בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה" הפנמה זו אינה שרירותית אלא מוטבעת באשה מטבע בריאתה וכך מתארים חז"ל: "ויבן ה´ אלוקים את הצלע" התבונן מאין לבראתה אמר לא אברא אותה מן הראש - שלא תהא מיקרת ראשה [מתגאה], לא מן העין - שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן - שלא תהא צייתנית [דרופה לשמוע כל דבר], ולא מן הפה - שלא תהא דברנית [פטפטנית], ולא מן הלב - שלא תהא קנאתנית, ולא מן היד - שלא תהא ממשמשנית, ולא מן הרגל - שלא תהא פרסנית [רדופה לילך לכל מקום], אלא ממקום שהוא צנוע באדם, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה "תהא אשה צנועה" (מדרש תנחומא פרשת וישב). ברור שכל נסיון להסיר מעל האישה את צניעות גורם לעיוות בדמותה כפי שתעוות דמות האיש אם יוטלו עליו תפקידי אישהומשום כך אנו מוצאים שחז"ל (סוטה דף י"א מגדירים כעבודת פרך החלפת מלאכת נשים לאנשים ומלכת אנשים לנשים. מתוך הבחנה מהותית זו העלו חכמינו חלוקת תפקידים בין בני זוג: במילי דביתא [בעניני הבית] קובעת האשה, במילי דעלמא [בענייני העולם] קובע הבעל (בבא מציעא דף נ"ט.) ומשום כך נקראת היא ´עקרת הבית´ כלומר עיקרו של בית. ראויה היא איפה לכבוד רב וכבודה חובה היא אצל בעלה אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר "ולאברם הטיב בעבורה". והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (בבא מציעא שם) [=וזהו מה שהורה רבא לבני העיר לכבד את נשיהם כדי שיתעשרו]. אין זו מליצה ריקה אלא קביעת עובדה שברכת הבית תלויה באשה ולא רק הברכה אלא כל גורלו של האיש נחרץ בגין אשתו כמו שדרשו מהפסוק "כל ימי עני רעים" – זה שיש לו אשה רעה, "וטוב לב משתה תמיד" – זה שיש לו אשה טובה . אשר על כן נוטלת האשה חלק שווה במעמדו של הבעל: "אשת חבר – כחבר" (שבועות ל אין להפריד בין האישה לבין מעמדו, מקצועו, ותפקידו של הבעל מאחר וגם בפעלו חוץ לביתו אשתו היא שותף מלא לו אם לטוב אם חלילה לרע. אולם יש מרקם יחסים בין הגבר והאישה שהוא מעל ומעבר לזה וממוקד ביסוד אחד –אהבה. אין זה מושג חדש הנך מוצא אותו בכתבי הקודש ולהבדיל בספרות החיצונית אך דורנו המתירני הפך לסגוד לאהבה ואף זו בצורתה הזולה ביותר אהבה התלויה בדבר שכדי להשיגה נכון האדם לרמוס כל ערך נעלה, ובאובדנה עם אי הענות מהצד שכנגד ימירנה בשנאת שאול ויגיב בחמת רצח. אין היהדות שוללת אהבה, אדרבה היא מחייבת אותה ביותר: שנו רבותינו האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום באוהליך" (יבמות דף ס"ב חז"ל מטיפים לאהבת אשתו כגופו ללא אנוכיות ומתוך כבוד מריבי בראותם אהבה זו כאחד ממרכיבי היסוד לשלום בית וככורח חיוני לשלמותו, דמות של האשה כפי שהוטבעה ע"י הבורא והתייחסות הגבר אליה כפי שהורתה התורה הוא הערובה לאהבת אמת והיה ככל שירבו רגשות משותפים המיוחדים רק להם כן תגבר האהבה ביניהם וככל שיצתמצמו נימי הקשר ורגשות הייחוד כן תהיה אהבתם שיטחית ודלה יותר. הדור המתירני החושף את האישה לעין זר וללב זר מותר אך מעט מאוד מוקדי קשר בלעדיים לבני הזוג בלבד כי מרביתם פתוחים לשותפות כל ושוב אין זה פלא מדוע יחסי הזוגות בחברה ´המתקדמת´ רופפים כל כך. מאידך בת ישראל כשרה שכל כבודה הוא פנימה שמופת היא בצניעותה הן בלבוש והן בהנהגה כולה אבן חן היא לאהבת בעלה והוא, בעלה שידע רק אותה אבן שואבת הוא לאהבתה שלה משום כך הקשר ביניהם הוא נצחי ומתעלה על עצמו בשלהבת רגשות גואה לאין קץ וגבול. שלכם מ-כ-ל הלב. שגיב
בימינו נמדדת חברה אם היא מתקדמת או חשוכה ע"פ מעמדה של האישה שוויונה או נחיתותה מול הגבר אם זוכה היא לשוויון נמנית היא על החברה המתקדמת ואם מופלית היא לרעה אזי שרויה היא עדיין בסביבה חשוכה וחסרת תרבות. לגבי דמותה של האשה והיחס אליה ע"פ תורתנו הקדושה ומסורת ישראל רווחת הדעה שמעמדה נחות והיא מקופחת בחברה ומשוללת זכיות בביתה, השקפה נלוזה זו חסרת שחר ונטולת יסוד שייכת למוסכמות האופנתיות שלא עמדו במבחן המקורות ולאור המציאות המשתקפת באורח חייהם של ההולכים בדרך התורה. ואכן, עיון בכתובים ובמדרשים מציג בפנינו אשה בדמות נאצלת שופעת תבונה ורבת השגים שמעמדה הוא בריח התיכון של הבית ואבאר. החברה העולמית דוגלת היום בשוויון בין שני המינים הן בחיי המשפחה והן בחיי המדניות והכלכלה, ´שוויון´ זה הוא בלתי מציאותי ומעוות מאחר שמטע הבריאה נבראו האיש והאישה בתכונות שנות זה מזו על מנת להשלים אחד את השני. כלומר הגבר והאשה משלימים איש את רעותו ורק בהיותם יחד ראויים הם לשאת את שם התואר "אדם" כמו שאמרו חכמנו: אמר רבי אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר "זכר ונקבה בראם ויקרא את שמו אדם" אולם שלמות זו אינה מובטחת כמו שהוסיף רבי אלעזר: בהמשך מאי דכתיב [=מה ביאור הפסוק] "אעשה לו עזר כנגדו"? זכה – עוזרתו, לא זכה – כנגדו (יבמות דף ס"ג.). ועוד מציגים חז"ל : אמר רבי עקיבא איש ואישה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם (סוטה י"ז.). כלומר השוני בין האיש לאשה הוא מהותי האיש פועל ממנו ולחוץ, הוא המוליך והמביא הוא הכובש והמפרנס. והאשה פועלת פנימה והיא המקבלת והבונה מבית היא צופיה הליכות משפחתה אם ידעו לשלב בינהם יש את העזר יש את השכינה בינהם כלומר שלמות המעשה, ולא ח"ו אש אוכלתם (אש המחלוקת) אי הבנות מריבות . האשה גם נחונה בבינה יתירה העולה על זו של האיש כמדרש חכמים "ויבן ה´ אלוקים את הצלע" מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באישה יותר מבאיש (נדה מ"ה
זכתה היא בבינה יתרה מטבעה ואין היא צריכה לרוכשה בחוץ מה שאין כן איש : דרכה של אישה להיות יושבת בתוך ביתה ודרכו של איש להיות יוצא לשוק ולומד בינה מבני אדם (מדרש רבה בראשית י"ח.) ומשום כך מזומנת האישה למילוי יעודה הגדול והמופלא בבנין בית לתורה ולחינוך ילדיה ליראת שמים ועבודת ה´ כמי שאמרו חז"ל: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן (ברכות דף י"ז.) [זכות עומדת לנשים בשגרן בניהם לרבן בבית הכנסת, ובעליהם לבית המדרש, וממתינות לבעל עד שובו מבית תלמודו] נחזור אל מהותה של האשה השיא בבחינת "כל כבודה בת מלך פנימה" הפנמה זו אינה שרירותית אלא מוטבעת באשה מטבע בריאתה וכך מתארים חז"ל: "ויבן ה´ אלוקים את הצלע" התבונן מאין לבראתה אמר לא אברא אותה מן הראש - שלא תהא מיקרת ראשה [מתגאה], לא מן העין - שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן - שלא תהא צייתנית [דרופה לשמוע כל דבר], ולא מן הפה - שלא תהא דברנית [פטפטנית], ולא מן הלב - שלא תהא קנאתנית, ולא מן היד - שלא תהא ממשמשנית, ולא מן הרגל - שלא תהא פרסנית [רדופה לילך לכל מקום], אלא ממקום שהוא צנוע באדם, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה "תהא אשה צנועה" (מדרש תנחומא פרשת וישב). ברור שכל נסיון להסיר מעל האישה את צניעות גורם לעיוות בדמותה כפי שתעוות דמות האיש אם יוטלו עליו תפקידי אישהומשום כך אנו מוצאים שחז"ל (סוטה דף י"א מגדירים כעבודת פרך החלפת מלאכת נשים לאנשים ומלכת אנשים לנשים. מתוך הבחנה מהותית זו העלו חכמינו חלוקת תפקידים בין בני זוג: במילי דביתא [בעניני הבית] קובעת האשה, במילי דעלמא [בענייני העולם] קובע הבעל (בבא מציעא דף נ"ט.) ומשום כך נקראת היא ´עקרת הבית´ כלומר עיקרו של בית. ראויה היא איפה לכבוד רב וכבודה חובה היא אצל בעלה אמר רבי חלבו: לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, שנאמר "ולאברם הטיב בעבורה". והיינו דאמר להו רבא לבני מחוזא: אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו (בבא מציעא שם) [=וזהו מה שהורה רבא לבני העיר לכבד את נשיהם כדי שיתעשרו]. אין זו מליצה ריקה אלא קביעת עובדה שברכת הבית תלויה באשה ולא רק הברכה אלא כל גורלו של האיש נחרץ בגין אשתו כמו שדרשו מהפסוק "כל ימי עני רעים" – זה שיש לו אשה רעה, "וטוב לב משתה תמיד" – זה שיש לו אשה טובה . אשר על כן נוטלת האשה חלק שווה במעמדו של הבעל: "אשת חבר – כחבר" (שבועות ל אין להפריד בין האישה לבין מעמדו, מקצועו, ותפקידו של הבעל מאחר וגם בפעלו חוץ לביתו אשתו היא שותף מלא לו אם לטוב אם חלילה לרע. אולם יש מרקם יחסים בין הגבר והאישה שהוא מעל ומעבר לזה וממוקד ביסוד אחד –אהבה. אין זה מושג חדש הנך מוצא אותו בכתבי הקודש ולהבדיל בספרות החיצונית אך דורנו המתירני הפך לסגוד לאהבה ואף זו בצורתה הזולה ביותר אהבה התלויה בדבר שכדי להשיגה נכון האדם לרמוס כל ערך נעלה, ובאובדנה עם אי הענות מהצד שכנגד ימירנה בשנאת שאול ויגיב בחמת רצח. אין היהדות שוללת אהבה, אדרבה היא מחייבת אותה ביותר: שנו רבותינו האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום באוהליך" (יבמות דף ס"ב חז"ל מטיפים לאהבת אשתו כגופו ללא אנוכיות ומתוך כבוד מריבי בראותם אהבה זו כאחד ממרכיבי היסוד לשלום בית וככורח חיוני לשלמותו, דמות של האשה כפי שהוטבעה ע"י הבורא והתייחסות הגבר אליה כפי שהורתה התורה הוא הערובה לאהבת אמת והיה ככל שירבו רגשות משותפים המיוחדים רק להם כן תגבר האהבה ביניהם וככל שיצתמצמו נימי הקשר ורגשות הייחוד כן תהיה אהבתם שיטחית ודלה יותר. הדור המתירני החושף את האישה לעין זר וללב זר מותר אך מעט מאוד מוקדי קשר בלעדיים לבני הזוג בלבד כי מרביתם פתוחים לשותפות כל ושוב אין זה פלא מדוע יחסי הזוגות בחברה ´המתקדמת´ רופפים כל כך. מאידך בת ישראל כשרה שכל כבודה הוא פנימה שמופת היא בצניעותה הן בלבוש והן בהנהגה כולה אבן חן היא לאהבת בעלה והוא, בעלה שידע רק אותה אבן שואבת הוא לאהבתה שלה משום כך הקשר ביניהם הוא נצחי ומתעלה על עצמו בשלהבת רגשות גואה לאין קץ וגבול. שלכם מ-כ-ל הלב. שגיב