דימעה זולגת
New member
הוידוי שלי אליך
איך מתחילים לכתוב מכתב כשהדמעות זולגות ולא רואים את המסך? היום פגעת בי, ופגעת מאוד, גם אני פגעתי אני יודעת, אבל לא עשיתי זאת בכוונה, אם נחזור אחורה לשיחה הראשונה שלנו היום, אז סיפרתי לך משהוא, קשה היה לך לקבל את זה אני יודעת, אבל אני נשבעת בחיי זה לא היה בכוונה, האשמת אותי, אמרת לי תפסיקי אם האובססיביות, אומנם במילים אחרות, אבל זאת היתה הכוונה. אם רק היית יודע כמה אני משתדלת לא להיות אובססיבית, אם רק היית יודע כמה אני משתדלת לא לדבר, לא ליצור מגע, לא לראות, לא לשמוע, לא להגיב, לא לחשוב, לא לחלום, בקיצור לא! אם רק היית יודע כמה הייתי מוכנה לתת לחזור אחורה לאותו יום ולהחליט שאני לא הולכת לאותה פגישה ואז לא הייתי רואה מה שראיתי, ולא הייתי נכנסת לך לפרטיות שלך, אם הייתי יכולה לסובב את הגלגל אחורה הייתי מדלגת על אותו יום ארור. אני יודעת שאתה מאשים אותי שהייתי יכולה למנוע את זה, אני נשבעת לך בחיי שלא. שזה לא היה בשליטתי בכלל, כשהבנתי זה היה כבר מאוחר, יצאתי החוצה שטפתי פנים, רציתי למחוק מה שראיתי. וכל השבוע הזה, ההתלבטות הנוראית אם לספר לך, ומתי לספר, ובסוף סיפרתי היום, לא יכולתי להתאפק יותר, ידעתי שאתה חייב לדעת שאני יודעת, זה לא יהיה פייר כלפייך אחרת. ידעתי שתיקח את זה קשה, שתכעס עלי, חשבתי שאצליח להסביר לך, אבל טעיתי. וגם איך אפשר לספר לך הכל? השארתי אותך עם המון סימני שאלה, אני יודעת, אבל כל כך קשה לדבר על זה, אמרת שאין לך מושג על מה אני מדברת, לדעתי אתה יודע על מה, אבל אתה אומר לעצמך בטח לא על זה היא מדברת, זה בטח משהוא אחר, את זה היא לא יכולה לדעת בחיים, אז אני חושבת שכן על זה אני מדברת, וכן את זה בדיוק אני יודעת, וזה עוד יותר קשה לך, אי אפשר להיות בקשר עם מישהיא שאתה שקוף לגביה, שגם את הסודות הכי כמוסים שלך היא יודעת בלי שתספר, זה מפחידדדדדדד, וזה מפחיד גם אותי, זה כל כך מפחיד אותי שאין לך מושג, באותו יום כל כך נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות, לא ישנתי כל הלילה כדי לא לחלום על זה, פחדתי ואני עדיין מפחדת, אני מפחדת לישון כדי לא לחלום, כדי לא לראות דברים שאסור לי לראות, תסתכל מה השעה, אני עדיין כאן, לא מסוגלת להרדם. ובשיחה השניה שלך אמרתי לך משהוא שגרם לך לברוח ממני, כאן כבר פגעת בי, פגעת בי כל כך שאף פעם עוד לא פגעת, אמרתי לך משהוא שאני פגעתי בך, אבל זה היה נכון כמה שזה פוגע זה נכון. אתה כבר לא אותו אחד שהכרתי, אתה מישהוא אחר שונה, מישהוא שלאט לאט אני כבר לא מכירה, אנחנו כבר לא יכולים לדבר בלי לפגוע אחד בשני, בלי להעליב אחד את השני, בלי להעציב אחד את השני, אז הדרך שלך היא פשוט לברוח ממני, ואני כמו אידיוטית גם רודפת אחריך להסביר את עצמי, ומוצאת את עצמי שוב נפגעת ושוב פוגעת, ושוב אומרת לעצמי, די!! אסור לך כבר יותר להשפיל את עצמך! די את חייבת לנתק מגע סופית! ושוב הדמעות זולגות וזולגות, ואני יושבת מול המסך ולא מבינה איך הגעתי למצב הזה בכלל, איך אנחנו הגענו למצב הזה. אהבתי אותך כל כך ואתה יודע זאת, גם אתה אהבת אותי כמעט באותה העוצמה, אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך בזכות היותך אדם, עם כל מה שמשתמע מכך, ואני יודעת שאתה אהבת אותי מאותה הסיבה, אבל כן כנראה שהרגש הולך ודועך, אתה כבר לא אוהב אותי כמו קודם, וגם אני מתחילה להרגיש רגשות אחרים, אנחנו כל כך פוגעים אחד בשני כל הזמן שזה גורם לנו להתרחק, לתפוס מרחק, לא לדבר בכלל, כי אם נדבר אז שוב נפגע אחד בשני, אז עדיף כבר לשתוק וזהו. יכול להיות שזאת באמת הדרך פשוט שנפסיק לדבר אחד עם השני ואז הכל יסתדר, ונהיה כמו שני זרים אחד לשני למרות מה שכבר עברנו יחד. אין לי יותר מה להוסיף אני פגועה, אני עצובה, אני כואבת, אבל בעיקר אני חסרה, חסר לי מה שהיה ביננו, הפתיחות, היכולת לדבר ולתקשר, ובעיקר היכולת לאהוב אותך בלי להרגיש את הכאב התמידי. שלך אני
איך מתחילים לכתוב מכתב כשהדמעות זולגות ולא רואים את המסך? היום פגעת בי, ופגעת מאוד, גם אני פגעתי אני יודעת, אבל לא עשיתי זאת בכוונה, אם נחזור אחורה לשיחה הראשונה שלנו היום, אז סיפרתי לך משהוא, קשה היה לך לקבל את זה אני יודעת, אבל אני נשבעת בחיי זה לא היה בכוונה, האשמת אותי, אמרת לי תפסיקי אם האובססיביות, אומנם במילים אחרות, אבל זאת היתה הכוונה. אם רק היית יודע כמה אני משתדלת לא להיות אובססיבית, אם רק היית יודע כמה אני משתדלת לא לדבר, לא ליצור מגע, לא לראות, לא לשמוע, לא להגיב, לא לחשוב, לא לחלום, בקיצור לא! אם רק היית יודע כמה הייתי מוכנה לתת לחזור אחורה לאותו יום ולהחליט שאני לא הולכת לאותה פגישה ואז לא הייתי רואה מה שראיתי, ולא הייתי נכנסת לך לפרטיות שלך, אם הייתי יכולה לסובב את הגלגל אחורה הייתי מדלגת על אותו יום ארור. אני יודעת שאתה מאשים אותי שהייתי יכולה למנוע את זה, אני נשבעת לך בחיי שלא. שזה לא היה בשליטתי בכלל, כשהבנתי זה היה כבר מאוחר, יצאתי החוצה שטפתי פנים, רציתי למחוק מה שראיתי. וכל השבוע הזה, ההתלבטות הנוראית אם לספר לך, ומתי לספר, ובסוף סיפרתי היום, לא יכולתי להתאפק יותר, ידעתי שאתה חייב לדעת שאני יודעת, זה לא יהיה פייר כלפייך אחרת. ידעתי שתיקח את זה קשה, שתכעס עלי, חשבתי שאצליח להסביר לך, אבל טעיתי. וגם איך אפשר לספר לך הכל? השארתי אותך עם המון סימני שאלה, אני יודעת, אבל כל כך קשה לדבר על זה, אמרת שאין לך מושג על מה אני מדברת, לדעתי אתה יודע על מה, אבל אתה אומר לעצמך בטח לא על זה היא מדברת, זה בטח משהוא אחר, את זה היא לא יכולה לדעת בחיים, אז אני חושבת שכן על זה אני מדברת, וכן את זה בדיוק אני יודעת, וזה עוד יותר קשה לך, אי אפשר להיות בקשר עם מישהיא שאתה שקוף לגביה, שגם את הסודות הכי כמוסים שלך היא יודעת בלי שתספר, זה מפחידדדדדדד, וזה מפחיד גם אותי, זה כל כך מפחיד אותי שאין לך מושג, באותו יום כל כך נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות, לא ישנתי כל הלילה כדי לא לחלום על זה, פחדתי ואני עדיין מפחדת, אני מפחדת לישון כדי לא לחלום, כדי לא לראות דברים שאסור לי לראות, תסתכל מה השעה, אני עדיין כאן, לא מסוגלת להרדם. ובשיחה השניה שלך אמרתי לך משהוא שגרם לך לברוח ממני, כאן כבר פגעת בי, פגעת בי כל כך שאף פעם עוד לא פגעת, אמרתי לך משהוא שאני פגעתי בך, אבל זה היה נכון כמה שזה פוגע זה נכון. אתה כבר לא אותו אחד שהכרתי, אתה מישהוא אחר שונה, מישהוא שלאט לאט אני כבר לא מכירה, אנחנו כבר לא יכולים לדבר בלי לפגוע אחד בשני, בלי להעליב אחד את השני, בלי להעציב אחד את השני, אז הדרך שלך היא פשוט לברוח ממני, ואני כמו אידיוטית גם רודפת אחריך להסביר את עצמי, ומוצאת את עצמי שוב נפגעת ושוב פוגעת, ושוב אומרת לעצמי, די!! אסור לך כבר יותר להשפיל את עצמך! די את חייבת לנתק מגע סופית! ושוב הדמעות זולגות וזולגות, ואני יושבת מול המסך ולא מבינה איך הגעתי למצב הזה בכלל, איך אנחנו הגענו למצב הזה. אהבתי אותך כל כך ואתה יודע זאת, גם אתה אהבת אותי כמעט באותה העוצמה, אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך בזכות היותך אדם, עם כל מה שמשתמע מכך, ואני יודעת שאתה אהבת אותי מאותה הסיבה, אבל כן כנראה שהרגש הולך ודועך, אתה כבר לא אוהב אותי כמו קודם, וגם אני מתחילה להרגיש רגשות אחרים, אנחנו כל כך פוגעים אחד בשני כל הזמן שזה גורם לנו להתרחק, לתפוס מרחק, לא לדבר בכלל, כי אם נדבר אז שוב נפגע אחד בשני, אז עדיף כבר לשתוק וזהו. יכול להיות שזאת באמת הדרך פשוט שנפסיק לדבר אחד עם השני ואז הכל יסתדר, ונהיה כמו שני זרים אחד לשני למרות מה שכבר עברנו יחד. אין לי יותר מה להוסיף אני פגועה, אני עצובה, אני כואבת, אבל בעיקר אני חסרה, חסר לי מה שהיה ביננו, הפתיחות, היכולת לדבר ולתקשר, ובעיקר היכולת לאהוב אותך בלי להרגיש את הכאב התמידי. שלך אני