סוס של נייר
New member
הודעת באסה ../images/Emo7.gif (זהירות ארוך)
זה אולי נשמע דבילי או אינפנטילי, או אולי אפילו לא מותאם למצב ולנסיבות, אבל אני ממש חווה תחושת עצב, ואפילו אבל. ביום שישי האחרון הלכתי לרכב. זה לא היה לי כל כך נעים. רק לצורך ההדגמה, אומר שבשלושים דקות רכיבה (פחות מחצי מהרגיל) ירדתי מהסוסה שלוש פעמים לעשות פיפי. בהליכה הכל ממש טוב. אבל ברגע שאני רוצה להתחיל לרכב ממש, רכיבת ספורט, זה פשוט נהיה לא לעניין. בעיקר זה לוחץ לי על שלפוחית השתן, וגם הישיבה שלי לא מה שהיתה. בנוסף, בעלת החווה אמרה לי שנראה לה שמספיק, ורמזה לי שזה לא כל כך נוח לה לקחת על זה אחריות, ואפילו שזה הומלץ ע"י הרופא, משהו יכול לקרות, והיא לא היתה רוצה את זה על מצפונה. ואני באמת מבינה ומסכימה איתה ולא כועסת. אבל אני כל כך עצובה. החיים שלי טובים והכל בסדר וכולם בריאים (טפו, טפו, טפו). אבל הרכיבה היא הניצוץ, הברק של החיים שלי, זה הספייס זה הפלפל, זה הדבר שאני מחכה לו מפעם לפעם. אמרתי פעם לבנזוגי, שאני מרגישה שאין טעם בחיי שיגרה של רק בית ועבודה, אם אין לי את הפינה שהיא כולה שלי. ובשבילי, הרכיבה זה השקט והתענוג, השלווה והמאמץ, הריגוש והכוח. ועכשיו לחדול. זה ממש בלתי נסבל. אני אנסה למצוא פתרונות אמצע של סוס מתאים לטיולי הליכה בחוץ (שזה עונג בפני עצמו). אבל אני צריכה סוס שקט במיוחד כי בחוץ יותר תקלות עלולות להתרחש, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתעופף, ואיםן לי סוס שקט מתאים בנגישות. אני גם יכולה להגיע לאורווה לטפל קצת בסוסי, ובמיוחד באהובת נפשי, אבל זה בבחינת לראות (ולהריח) את הארץ המובטחת אבל לא להיכנס בשעריה, וזה עלול להסב לי יותר תחושת החמצה וכאב. אוף!!! אני רוצה להיעלם, הכל נראה לי בלתי נסבל בהעדר התבלין שלי לחיים. אני חושבת שאני מתחילה לסבול מייסורי הגמילה מהתמכרות. התבינו לליבי? (בטח טלי תבין).
זה אולי נשמע דבילי או אינפנטילי, או אולי אפילו לא מותאם למצב ולנסיבות, אבל אני ממש חווה תחושת עצב, ואפילו אבל. ביום שישי האחרון הלכתי לרכב. זה לא היה לי כל כך נעים. רק לצורך ההדגמה, אומר שבשלושים דקות רכיבה (פחות מחצי מהרגיל) ירדתי מהסוסה שלוש פעמים לעשות פיפי. בהליכה הכל ממש טוב. אבל ברגע שאני רוצה להתחיל לרכב ממש, רכיבת ספורט, זה פשוט נהיה לא לעניין. בעיקר זה לוחץ לי על שלפוחית השתן, וגם הישיבה שלי לא מה שהיתה. בנוסף, בעלת החווה אמרה לי שנראה לה שמספיק, ורמזה לי שזה לא כל כך נוח לה לקחת על זה אחריות, ואפילו שזה הומלץ ע"י הרופא, משהו יכול לקרות, והיא לא היתה רוצה את זה על מצפונה. ואני באמת מבינה ומסכימה איתה ולא כועסת. אבל אני כל כך עצובה. החיים שלי טובים והכל בסדר וכולם בריאים (טפו, טפו, טפו). אבל הרכיבה היא הניצוץ, הברק של החיים שלי, זה הספייס זה הפלפל, זה הדבר שאני מחכה לו מפעם לפעם. אמרתי פעם לבנזוגי, שאני מרגישה שאין טעם בחיי שיגרה של רק בית ועבודה, אם אין לי את הפינה שהיא כולה שלי. ובשבילי, הרכיבה זה השקט והתענוג, השלווה והמאמץ, הריגוש והכוח. ועכשיו לחדול. זה ממש בלתי נסבל. אני אנסה למצוא פתרונות אמצע של סוס מתאים לטיולי הליכה בחוץ (שזה עונג בפני עצמו). אבל אני צריכה סוס שקט במיוחד כי בחוץ יותר תקלות עלולות להתרחש, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתעופף, ואיםן לי סוס שקט מתאים בנגישות. אני גם יכולה להגיע לאורווה לטפל קצת בסוסי, ובמיוחד באהובת נפשי, אבל זה בבחינת לראות (ולהריח) את הארץ המובטחת אבל לא להיכנס בשעריה, וזה עלול להסב לי יותר תחושת החמצה וכאב. אוף!!! אני רוצה להיעלם, הכל נראה לי בלתי נסבל בהעדר התבלין שלי לחיים. אני חושבת שאני מתחילה לסבול מייסורי הגמילה מהתמכרות. התבינו לליבי? (בטח טלי תבין).
