ההתעלמות מהפחד והכאב שמלווה אותנו יום יום

ההתעלמות מהפחד והכאב שמלווה אותנו יום יום

[כתבתי על זה בעוד שני פורומים..והיו תגובות לרוב מחולים רבים] רציתי לספר לכם משהו. רציתי לספר לכם על אנשים שהם רווקים,גרושים,צעירים,נשואים, וסתם לבד. אנשים שהמכנה המשותף שלהם ..הם חולים. והם כולם בלי יוצא מהכלל וירטואלים בשבילי..אנשים שפגשתי בפורומים כאן בתפוז..וב NRG של מעריב. אנשים שקבלתי מהם השראה..כוח..לפעמים זה פשוט קשה להאמין מה שהם עוברים ..ולא באמת מספרים..כאילו זה לא קיים. רציתי לספר לכם..שהאנשים האלו חיים..ובועטים..ומתמודדים עם החיים כאילו זה רק אבן נגף קלה במסלול והשביל המתפתל..ועדיין הם מחייכים. והם חלק ממני היום. אני שם קוראת אותם..וכל פעם נידהמת מחדש...מהכוחות שיש לאנשים האלו..להתמודד. [באיזה מקום מקווה שנתתי לאחרים את הכוח להתמודד גם..] אחד הדברים שהם אינם מדברים בו..כאילו זה אסור..כאילו זה מובן מאליו..זה הפחד. פ ח ד. מ ו ר א...חיל ורעדה..כאילו זה לא חלק מכל העיניין. כאילו..זה לא קיים.. זה כן. זה חלק מכל התהליך..זה החלק הכי קשה..וזה החלק שאף אחד לא מדבר עליו. הפחד. ואני לא מבינה למה לא? מה זה טאבו? למה אסור לדבר על זה. למה אסור לומר את המילה הזו. אני מפחדת מזריקות. אני מפחד..מהבחילות או אני סתם פחדן..אבל אין לי ברירה. הם לא מדברים. הם לא מספרים..הם רק מספרים בצורה יבשה..מה התהליך..מה השאלה..למה לצפות...ואחר כך הם מספרים..איך הכל עבר בשלום..והכל היה בסדר. גיבורים. אנחנו לא גיבורים. אנחנו עושים מה שאומרים לנו לעשות..כי הרצון לחיות גדול מכל דבר אחר. אנחנו רק לא מספרים מה שקורה באמת.וזה עצוב. אנחנו מתעלמים..מייפים את המציאות..וממשיכים הלאה..הזיכרון הוא סלקטיבי..מעדיפים לשכוח ברגע שעזבנו את איזור הבדיקה. לא רוצים לחשוב על הכאב..זה מפחיד. הפחד משתק. זה באמת פחד. סתם מיכלי מהרהרת מה יקרה הלאה...יקרה. ורציתי לומר לכל אחד מכם..שתמך... תודה רבה
 
המפגש עם הפחד

הי מיכל, בחרת להעלות נושא חשוב ורגיש, המפגש עם הפחד. המפגש שמתחיל עם החשד, בהמשך עם הבשורה ובכל מיני צמתים. נשים רבות מנסות לברוח, להתעלם ויש גם תקופות שמצליחים טוב יותר להרחיק את הפחד.תקופה של טפולים היא תקופה בה הפחד יורד בדרך כלל בשל תחושת המוגנות. כל עוד נמצאים בטפול פעיל כמו כימותרפיה/הקרנות, עם כל הקושי, התחושה היא שהטפול מקנה בטחון. הפחד "מרים את הראש" בדרך כלל לאחר סיום הטפול. זו בעיני אחת התקופות הקשות ביותר נפשית. הסביבה מצפה בדרך כלל שהאשה תחזור לשיגרה בהקדם, בעיקר אם המסר של הרופא: "את בריאה".נשים רבות מרגישות בדידות וקושי נפשי שמתגבר. הפחד הוא חלק מאותה חוויה רגשית מורכבת.וכיון שגם האשה רוצה להרגיש טוב, הרי שיש שוב ניסיון להדחיק את הפחד. הקונפליקט לא פשוט. זו התקופה בה אני מזמינה כל מטופלת, במרכז לבריאות השד, לשיחה בה אנחנו עושות בשפה שלי: "מדידת דופק". מה קורה? איך ממשיכים הלאה? וזה גם השלב מי בכל זאת מתוך גורמי התמיכה הם שם בשבילה, חברה, בן זוג, משפחה, קבוצת תמיכה(זה המועד הכי מתאים בעיני להצטרף - ואציין כי אצלנו מתקיימות בכל שנה קבוצות תמיכה קצרות מועד,כ 10 מפגשים). יש נשים שאני מפנה לאנשי מקצוע נוספים להמשך התערבות כאשר החרדה, או הדיכאון מוגברים ויש צורך לעתים גם בטיפול תרופתי, ובעיקר שיחות. אני מקווה כי גם את מיכל במרחק מצאת לעצמך כתובת מתאימה (תלוי גם איפה בארה"ב את נמצאת). ממני, דפנה.
 
בחרתי

בחרתי להעלות את הנושא: פחד כאב ..ובדידות. כיוון שאף אחד בשום פורום של סרטן לא מדבר על זה. מדברים על תהליכים..הליכים..שאלות..תרופות.. אבל אל מדברים על ה ח י י ם ע ם ה מ ח ל ה, מתעלמים ממה שקורה ביום יום. מגיעים לכאן..מעלים שאלה..לפעמים מקבלים תשובה..וכאילו כלום.. ומה עם הפחד..מה עם הכאב..מה עם ההתמודדות היום יומית? מה עם הזעם על מה שקורה לנו? לאן מפנים את כל הרגשות האלו.? אף אחד לא מדבר...ואחרים חושבים שאנחנו גיבורים..לא. אנחנו לא. אנחנו מגויסים להציל את החיים שלנו. נקודה.
 
מיכלי

כמה שאת צודקת , הפחד שמקונן בנו ,הדאגה של מה יהיה מחר ובעוד שבוע? האם להרגיש את " החריג " ? השאלה של - אני חולה, ואיך אני מתמודדת איתה..? הלילות ללא שינה, הדמעות שזולגות ללא הרף מהמחשבה של חיים ומוות. ואני למודת כאב על כל גופי. ובנפשי ובנשמתי יודעת שהקרציה הופיעה בגופי ללא הזמנה, היא גם תיעלם לה ..כך אני מאמינה ומייחלת לעצמי ולכל אחת ואחת מכן.
 
דו"ח פאתלוגי מחר

מפחיד. רוצה לדעת..וגם לא רוצה לדעת. לא יודעת בדיוק מה לשאול. לא מבינה מה זה כל המרקרים שמדברים כאן..או כל מיני דברים אחרים. יודעת..שיש לי שני חתכים על השד ואחד מתחת לבית השחי. יודעת ש ב שעה 2..לא היה גידול..היה שומן..שרופאה אחת החליטה שהוא חשוד.. יודעת ש בשעה 9 היה גידול. יודעת שהוציאו 4 בלוטות לימפה. יודעת שהכל נקי. אחרת הייתי נשארת בבית החולים. עכשיו מה? אמר שלא צריך יותר כימו. מחר אדע יותר... לא צריך יותר לפחד נכון? רק הקרנות מחכות לי וזה לא כואב..נכון?
 
דנה..בשבילך..

דנה לגבי הדמעות...לדעתי זה היה אמור להיות המקום שבו אנחנו יכולות לבכות..לכעוס..לבעוט..לצחוק. וזה מה שחסר כאן מאוד מאוד מאוד. מזלי שיש לי מלא חברים סביבי שעוזרים לי לעשות בדיוק את זה. אך יש גם פורומים אחרים...ששם את בהחלט יכולה לכתוב על מה שמעיק לך. הקרצייה הזו תצא...מאחלת לך הבראה והחלמה...ואל תתני למחלה הזו לנהל לך את החיים. מיכלי שרוצה לשמוע מחר רק דברים טובים.
 

סיגי42

New member
כן הפחד...............

נכון הכן הפחד מכרסם בכולנו, הוא לא נעלם, ואם הזמן לאמר את האמת הוא מתגבר, ל כאב קטן, כל הרגשה לא טובה................... הכל חוזר ומפחיד ובגדול, כל כאב שהילד מתלונן, כל בלוטה לא במקום מלחיצה מפחידה ומבעיטה................... כל תקופה לפני בדיקות, כל קבלת בדיקה את מסתכלת בחשש נו האם זה בסדר????? כן הפחד.......................מלווה אותנו יום יום, ומצטרף אליו המצבי רוח ה"נפלאים" שגם עוזרים אז יופי................ וגלי החום שמוצאים מהדעת, מש שכן אנחנו צריכות לילמוד שלפחד זה טוב אבל במידה, אני עדין לומדת לפעמים הפחד משתק אותך.... ובנוסף המצבי רוח אז יופי לנו................. וצריך לתפקד.................אז קדימה להרים שרוולים ולתפקד
 
נכון.

אבל חושבת שאם היינו משוחחים על מה שמפחיד..היה פחות לוחץ. מאחלת רק בריאות.
 

גנגי

New member
אני פחדתי רק מדבר אחד.

היות שליוויתי (צמוד-צמוד) את אמא שלי פעמיים במסלול של סרטן שד, ואת אחותי עד יום מותה מסרטן המעי הגס, ידעתי די הרבה על התהליך. לא פחדתי מכלום, פרט לדבר אחד - פחדתי מהרגע שאצטרך לספר לבנות שלי. הן לא מאוד קטנות, הן בגיל ההתבגרות, והן מבינות, והן ראו אותי מטפלת באמא שלי ובאחותי וראו איך ה נגמר. ומזה פחדתי. מהפחד שלהן. הן התגברו יפה מאוד. הן למדו להתייחס לזה בהמון הומור וברוח טובה - זה חלק מהחיים ואני לא מהזן שמרחם על עצמו אלא להיפך, אני צוחקת, והן הלכו בדרכי, בבחינת "כזה ראה וקדש". היום אני עומדת לפני ניתוח גדול שתוצאותיו אינן ידועות מראש, ואני לא פוחדת. המשפחה שלי תומכת בי וצוחקת איתי, החברים לצידי, השמש זורחת לי - והכול יעבור. אם את רוצה לראות איך אני התמודדתי עם זה, את מוזמנת לקרוא את הרשומות שפרסמתי ב"במזל סרטן" וב"שנת הסרטן" (מצד ימין בבלוג שלי -שלא כולו מוקדש לסרטן, תודה לאל. רובו מוקדש דווקא להומור).
 
../images/Emo6.gif ואללה כל הכבוד..המון חוש הומור

וזה בריא לצחוק...אחלה של בלוג. ושתהיי בריאה...
 
למעלה