M i c h a l y U S A
New member
ההתעלמות מהפחד והכאב שמלווה אותנו יום יום
[כתבתי על זה בעוד שני פורומים..והיו תגובות לרוב מחולים רבים] רציתי לספר לכם משהו. רציתי לספר לכם על אנשים שהם רווקים,גרושים,צעירים,נשואים, וסתם לבד. אנשים שהמכנה המשותף שלהם ..הם חולים. והם כולם בלי יוצא מהכלל וירטואלים בשבילי..אנשים שפגשתי בפורומים כאן בתפוז..וב NRG של מעריב. אנשים שקבלתי מהם השראה..כוח..לפעמים זה פשוט קשה להאמין מה שהם עוברים ..ולא באמת מספרים..כאילו זה לא קיים. רציתי לספר לכם..שהאנשים האלו חיים..ובועטים..ומתמודדים עם החיים כאילו זה רק אבן נגף קלה במסלול והשביל המתפתל..ועדיין הם מחייכים. והם חלק ממני היום. אני שם קוראת אותם..וכל פעם נידהמת מחדש...מהכוחות שיש לאנשים האלו..להתמודד. [באיזה מקום מקווה שנתתי לאחרים את הכוח להתמודד גם..] אחד הדברים שהם אינם מדברים בו..כאילו זה אסור..כאילו זה מובן מאליו..זה הפחד. פ ח ד. מ ו ר א...חיל ורעדה..כאילו זה לא חלק מכל העיניין. כאילו..זה לא קיים.. זה כן. זה חלק מכל התהליך..זה החלק הכי קשה..וזה החלק שאף אחד לא מדבר עליו. הפחד. ואני לא מבינה למה לא? מה זה טאבו? למה אסור לדבר על זה. למה אסור לומר את המילה הזו. אני מפחדת מזריקות. אני מפחד..מהבחילות או אני סתם פחדן..אבל אין לי ברירה. הם לא מדברים. הם לא מספרים..הם רק מספרים בצורה יבשה..מה התהליך..מה השאלה..למה לצפות...ואחר כך הם מספרים..איך הכל עבר בשלום..והכל היה בסדר. גיבורים. אנחנו לא גיבורים. אנחנו עושים מה שאומרים לנו לעשות..כי הרצון לחיות גדול מכל דבר אחר. אנחנו רק לא מספרים מה שקורה באמת.וזה עצוב. אנחנו מתעלמים..מייפים את המציאות..וממשיכים הלאה..הזיכרון הוא סלקטיבי..מעדיפים לשכוח ברגע שעזבנו את איזור הבדיקה. לא רוצים לחשוב על הכאב..זה מפחיד. הפחד משתק. זה באמת פחד. סתם מיכלי מהרהרת מה יקרה הלאה...יקרה. ורציתי לומר לכל אחד מכם..שתמך... תודה רבה
[כתבתי על זה בעוד שני פורומים..והיו תגובות לרוב מחולים רבים] רציתי לספר לכם משהו. רציתי לספר לכם על אנשים שהם רווקים,גרושים,צעירים,נשואים, וסתם לבד. אנשים שהמכנה המשותף שלהם ..הם חולים. והם כולם בלי יוצא מהכלל וירטואלים בשבילי..אנשים שפגשתי בפורומים כאן בתפוז..וב NRG של מעריב. אנשים שקבלתי מהם השראה..כוח..לפעמים זה פשוט קשה להאמין מה שהם עוברים ..ולא באמת מספרים..כאילו זה לא קיים. רציתי לספר לכם..שהאנשים האלו חיים..ובועטים..ומתמודדים עם החיים כאילו זה רק אבן נגף קלה במסלול והשביל המתפתל..ועדיין הם מחייכים. והם חלק ממני היום. אני שם קוראת אותם..וכל פעם נידהמת מחדש...מהכוחות שיש לאנשים האלו..להתמודד. [באיזה מקום מקווה שנתתי לאחרים את הכוח להתמודד גם..] אחד הדברים שהם אינם מדברים בו..כאילו זה אסור..כאילו זה מובן מאליו..זה הפחד. פ ח ד. מ ו ר א...חיל ורעדה..כאילו זה לא חלק מכל העיניין. כאילו..זה לא קיים.. זה כן. זה חלק מכל התהליך..זה החלק הכי קשה..וזה החלק שאף אחד לא מדבר עליו. הפחד. ואני לא מבינה למה לא? מה זה טאבו? למה אסור לדבר על זה. למה אסור לומר את המילה הזו. אני מפחדת מזריקות. אני מפחד..מהבחילות או אני סתם פחדן..אבל אין לי ברירה. הם לא מדברים. הם לא מספרים..הם רק מספרים בצורה יבשה..מה התהליך..מה השאלה..למה לצפות...ואחר כך הם מספרים..איך הכל עבר בשלום..והכל היה בסדר. גיבורים. אנחנו לא גיבורים. אנחנו עושים מה שאומרים לנו לעשות..כי הרצון לחיות גדול מכל דבר אחר. אנחנו רק לא מספרים מה שקורה באמת.וזה עצוב. אנחנו מתעלמים..מייפים את המציאות..וממשיכים הלאה..הזיכרון הוא סלקטיבי..מעדיפים לשכוח ברגע שעזבנו את איזור הבדיקה. לא רוצים לחשוב על הכאב..זה מפחיד. הפחד משתק. זה באמת פחד. סתם מיכלי מהרהרת מה יקרה הלאה...יקרה. ורציתי לומר לכל אחד מכם..שתמך... תודה רבה