ההרפתקה הראשונה ששיהמתי

DDN

New member
אני יוצא עכשיו למשחק

בערב כשאחזור, אגיב לנושא.
 

Ihavenonick

New member
בקשר לשה"מיות שלך

כל עוד לא שיחקתי איתך, לא אוכל להגיב על כך. לא ראיתי איך אתה מנהל משחק, מהם השטיקים שלך ומה יתרונותיך וחסרונותיך. לאחר שכתבתי את זה אז הנה מחשבתי על הסיפור שלמעלה: הערה קטנה-לא תיארת את החבורה מבחינת דרגות לדוגמה (למרות שאני מנחש דרגה ראשונה)- מבחינת הסיפור עצמו, סיפור נחמד מאוד, חבל שהגיבור הראשי נהרג על ההתחלה, אבל דברים כאלה קורים, אלו החיים. מבחינת היסטוריה- זה לקוח מאנשהוא? נשמע לי מוכר קצת בכמה דברים. האם הדמויות יודעות על ההיסטוריה של העולם או, כמו שנהוג בעולמות כאלו, ההיסטוריה נשכחה?
 
ההיסטוריה הבסיסית ידועה להם

אבל הרבה דברים נשכחו, כמו לדוגמא, אף אחד כבר לא זוכר איזה סוגי דרקונים היו (דמויי הדרקון, הווייברנים וחצאי הדרקון נשכחו כליל), וכולם זוכרים את הדרקונים כיצורים מרושעים, אפילו אלה שנלחמו בגובלינים כל חייהם לא יודעים מה זה וורג, מסדר אבירי הגביע נשכח והגביע הקדוש של היירוניוס מוכר בקושי מהאגדות, וכו' וכו', והפיות זכורות רק כתעלולניות וכגנבות (וגם כגנבות גברים במקרה של נימפות ודריאדות), בקיצור, קסם שהוא לא מוטל בידי כוהן או טרובדור= רשע, יצור קסום= רשע, למרות שכמעט אף אחד לא יכול כבר לזהות יצורים קסומים הדומים ליצורים רגילים (עד שהם מראים סימן לכך כשהם קסומים, כמו הזאב ההוא שנבח בגובלינית בסיפור שלי) רק אלה שמתעסקים הרבה בכתבים עתיקים זוכרים חלק מהאמת- וגם הרבה ממה שהם זוכרים הוא לא ברור
 
אה, כן, גם השמות של שני אלי הדרקון

נשכחו, תזכירו לי מה שמם? (הייתי שם סמיילי של צחוק בנקודה הזו אבל משום מה זה שם לי את הסמיילי בכותרת)
 
דרגות הן החלק הכי פחות חשוב

ובהחלט הכי לא מעניין. השאר נראה די בסדר, עם פוטנציאל לתגליות. הדבר המוזר היחיד (שכבר התייחסתי אליו) הוא ההתנהגות האגרסיבית של בעלי החיים עד כה.
 
החיות לא היו אגרסיביות

אסביר לך- הצבועים צדו צבי ואז פתאום באה הנזירה והחטיפה להם מאחור, רצתה להציל את הצבי, אז צבוע אחד נלחם בה, היא חיסלה אותו, בא צבוע שני ועילף אותה, אז באה החבורה והצילה אותה הדוב- הוא פשוט ארב לטרף, החבורה ראתה אותו והחליטה לתקוף אותו, והוא פשוט תקף בחזרה
 

NacroMittler

New member
הם בטח משחקים מו"ד

אז הוא פשוט נושך אותו עד שהנק"פ (הנמוך בצורה לא אופיינית) שלו יורד מתחת לנקודת הקיפאון. באמת קצת מוזר שהוא רק התעלף מנשיכה של צבוע, אשר לו הלסתות החזקות ביותר בעולם (או לפחות על היבשה).
 
לצבוע המנוקד יש את הנשיכה הכי חזקה

הם נלחמו בצבוע המנומר, שהנשיכה שלו הרבה יותר חלשה, וזה לא עילפון כמו שאישה מתעלפת מהלם, זה עילפון מאיבוד דם
 

NacroMittler

New member
חזקה יותר או פחות

כתוצאה מנשיכה כזו הדרך מעילפון למוות קצרה מאוד. ותאמין לי שאיבוד דם זו הבעייה הכי קטנה של הדמות חסרת המזל.
 
לא חשוב, ולא מעניין

סתם מפריע ומזכיר איסוף פוקימונים. תחשוב - יש לך רעיון מצויין לעלילה, אבל אבוי "הדמות לא בדרגה גבוהה מספיק".
 

DDN

New member
אהבתי את הרקע

ההרפתקאה עצמה נראתה קצרה מדי (למרות שזה לא חוכמה, גם אנחנו בפגישות לא מספיקים הרבה, והפגישות שלנו הן בנות 10 שעות!) האם גובלינים וקובולדים בעולם שלך הם יצורים שתוקפים אותם מיד, גם אם הם לא תקפו קודם? האם הם ה"מזיקים הטפיליים" שהם בכל עולם? לדעתי, הייתי נותן לשחקנים יותר נק"ן אם הם היו מנצחים אותם בעורמה, ולאו דווקא בלחימה. עכשיו הערה קטנה, על משהו שדווקא לא היה באשמתך, אבל הזכיר לי סוגייה שהטרידה אותי עצמי זמן רב: העולם שלך, הוא עולם פנטזי, אז לומר בחורה "אסייתית" זו בעיה, כי כידוע לי אין אסיה בעולם שלך. לעומת זאת, אתה רצית להיות תקני בעברית, ולא כתבת "אוריאנטלי". זו סוגייה שנתקלתי בה בעצמי וגורמת לי עדיין כאב ראש.
 
למה הם ירו על הגובלינים?

סיבת הדמויות- כי גובלינים הם בדרך כלל שודדים סיבת השחקנים- רוצים לעלות דרגות מהר, מאותה סיבה ירו גם על הדוב וddn (שמך האמיתי הוא דני נראה לי), קובולדים וגובלינים הם הטפילים שהם בכל עולם, את זה אפשר כבר להבין מיומן ההרפתקה, לפחות לגבי הקובולדים, וכן, העניין עם אסיה זו באמת טעות. ההרפתקה קצרה כי זה היה רק שעתיים כי הייתי צריך למהר לתור לרופא. והמשך ההרפתקה: החבורה נחה יום, אז לפתע הותקפה על ידי 3 זאבים, לאחר קרב קצר ניצחה. אחרי עוד כמה ימי מנוחה הבחין לפתע דימבל בגור דוב שחור. דימבל התקרב לאט לאט לגור, והגור התקרב לאט לאט אליו, דימבל נגע לו באף, הדוב התקרב עוד קצת, דימבל ליטף לו את הראש. הגור הסתכל עליו במין מבט שאומר "אני רעב" ודימבל נתן לו אוכל, אז שאר החבורה התעוררה וראתה את זה. פא לי אמרה שזה לא רעיון טוב להתחבר יותר מדי לגור כי אימא שלו עלולה לבוא בכל רגע. אז דימבל אמר שייתכן שהדוב השחור שהם הרגו לפני כמה ימים הוא אימא שלו, וזה גם מסביר מה גור דובים כל כך צעיר עושה באזור הזה. לאחר שעה הופיעו עוד שני גורים, והתחכחו בדימבל. "נראה לי הם הפכו אותך לאם המאמצת שלהם" אמר מיילו, "טוב, זאת הבעיה שלך דימבל!! חה חה חה!!" החבורה המשיכה בדרך, וראתה מרחוק קבוצה של קובולדים, טרוגלודייטים ולטאישים הולכת משטחי הציד עם הרבה בשר ציד על הכתפיים. החבורה עקבה אחריהם והגיעה למין חומת דשא רטובה, והם ראו איך שהקובולדים עוברים דרכה, מיילו בדק ומצא מלכודת דובים. הם הכניסו לתוך מלכודת הדובים מקל, ולפתע פא לי שהכניסה את המקל קלטה משהו קטנטן טס אליה במהירות וחמקה ממנו. "מה זה היה?" היא שאלה ולאחר חיפוש קצר מצאו את זה- חץ מורעל קטן. הם לא הבינו מאיפה זה הגיע, אז לכן צעדו כפופים בצעדים קטנים דרך השא (דימבל שם קודם את 3 גורי הדובים במין מערה קטנטנה שהוא מצא ואטם אותה בעזרת סלעים שם, והשאיר פתח קטן לאוויר כמובן). הם עברו את חומת הדשא וראו חומה, וקצת יותר רחוק גבעה ענקית. אחד הקובולדים לחץ על משהו באדמה ומדרגות אבן גדולות עלו לגובה של הגבעה. הקובולד טיפס במדרגות, הגיע לראש המדרגות, ירה במשהו עם קשת, אז לפתע גשר אדיר ירד מהגבעה ונחבט על החומה. "תחכו פה" אמרה פא לי והתגנבה, ברגע שאחרון הקובולדים עלה על הגשר והגשר התחיל לעלות פא לי רצה וקפצה והצליחה להיתלות על הגשר ולטפס עליו, לפתע פתאום ראו אותה הקובולדים והם צעקו משהו בשפה שהיא לא הבינה והרימו נשקי טווח, פא לי מיד קפצה מהגשר ונפלה על הפנים והתעלפה. לאחר כמה זמן היא התעוררה. היא מצאה את עצמה במעין בית כלא, כשלידה בתא יושב קובולד. אבל היה משהו משונה בקובולד הזה- הוא היה הרבה יותר גדול מקובולד רגיל, וגם נראה הרבה יותר חזק. קובולדים בדרך כלל לבושים קל- הוא היה לבוש שריון חזה. "אה, שלום?" אמרה פא לי לקובולד על מנת לראות אם הוא יודע את שפת הסחר. "מה את רוצה?" ענה לה הקובולד. "איפה אנחנו?" שאלה פא לי. "בצינוק" אמר הקובולד. "אני מחפשת את אבא שלי, אולי אתה מכיר אותו?" שאלה פא לי. "ייתכן, הרבה בני אנוש נלחמו בזירת הגלדיאטורים" ענה הקובולד. "אנחנו יכולים איכשהוא למצוא את המתחרים בזירת הגלדיאטורים?" שאלה פא לי. "כל המתחרים בזירת הגלדיאטורים נעולים בכלא" ענה הקובולד. "אז נוכל מתי שהוא לצאת ולפגוש את הגלדיאטורים?" שאלה פא לי. "אנחנו אסירים, כלומר שאנחנו נזכה להילחם בזירה, כלומר שאנחנו הגלדיאטורים" ענה הקובולד. "אה, הבנתי" אמרה פא לי, "אז נלחמת כבר כמה פעמים בזירה, נכון? אולי ראית את אבא שלי? הוא סמוראי לשעבר, אמרו לי בעיר שהוא עבר פה לפני כמה זמן". הקובולד פנה אליה והביט בה בעיניים גדולות. "אני מכיר טוב את אבא שלך" הוא אמר לה. "אתה יודע איפה הוא?" שאלה פא לי. "הוא פנה ליערות לאחר שחילצתי אותו מהכלא" אמר הקובולד. "לאן הוא פנה בדיוק?" שאלה פא לי. "ליערות" ענה הקובולד. "אבל לאיזה כיוון?" שאלה פא לי. "אני לא יודע, אני פשוט חילצתי אותו מהכלא, הובלתי אותו ליציאה מהכפר שלו, שאלתי אותו לאן הוא ילך עכשיו והוא אמר ליערות וזו הייתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו, זה היה לפני חודשיים" ענה הקובולד. "איך בדיוק חילצת אותו מהכלא?" שאלה פא לי. "גנבתי את החרב שלו מארון הציוד של האסירים (חרב די מוזרה הייתי אומר) והוא ניפץ איתה את המנעול והולכתי אותו אל מחוץ לכפר" ענה הקובולד. "אז בגלל זה אתה פה בכלא?" שאלה פא לי. "לא, נכנסתי לכלא קצת אחרי זה, סיפור ארוך, את רוצה לשמוע?" שאל הקובולד. "בסדר, למה לא?" ענתה פא לי. "הכל התחיל כשהייתי ילד. כל יום הייתי הולך לזירה וצופה בגלדיאטורים. הערצתי אותם, ורציתי להיות אחד מהם. אז ניסיתי להיכנס לקורס הכנה לגלדיאטורים לילדים, זה היה לא קל כי כולם זלזלו בי בגלל שקובולדים לא בנויים להיות גלדיאטורים בניגוד ללטאישים וטרוגלודייטים, אבל אחרי הרבה עבודה מפרכת הצלחתי להוכיח שאני חזק מספיק להצטרף, ובסוף הפכתי לגלדיאטור הכי טוב בכפר. כל הזמן נלחמתי ונלחמתי בזירה, אהבתי את זה, את החיים על הקצה, את הריגוש שבקרב, להרגיש את הלב פועם מהר ואת הדם זורם בעורקיי. עד שיום אחד, היה אירוע מיוחד בזירת הגלדיאטורים- הייתי אמור להילחם בדו-קרב נגד סמוראי. הוא ניצח אותי- אבל בניגוד למקובל בקרב הגלדיאטורים הוא לא נתן לי מכה סופית. על מנת להודות לו חילצתי אותו מהכלא. כשחילצתי אותו הוא אמר לי שהוא חייב לי את החופש שלו, ואני אמרתי לו שאני חב לו את חיי, ושאלתי איך אוכל להודות לו, הוא אמר לי שמעתה והלאה אלחם בכבוד, וככה נלחמתי, בכבוד. כולם חשבו שאני מוזר, אבל הייתי הגלדיאטור הכי טוב בזירה, וגם הגלדיאטור הקובולד היחיד, אז לכן זה לא היה ממש משנה. עד שיום אחד הובא לזירה ננס להילחם נגדי. ניצחתי אותו די בקלות, אבל כשסירבתי לתת לו מכה סופית, כולם פנו נגדי וכעת אני כאן"
 
המשך כי לא היה לי מקום

"אז תגיד, אנחנו נשתחרר מתי שהוא?" שאלה פא לי "כן, כשנמות בזירה" ענה ראיוקטו (הוא מאר לה את שמו בתחילת סיפור החיים שלו, פשוט שכחתי לרשום את זה בהודעה הקודמת) "אין דרך אחרת לצאת מכאן?" שאלה פא לי. "אפשר לרסק את המנעול, ניסיתי את זה כבר פעם, הצלחתי לפרוץ את המנעול אך לא הצלחתי לעבור את השומרים" ענה ראיוקטו. "טוב, זה שונה, הפעם יש לך אותי" אמרה פא לי, קמה, ולאחר דקה של מאמץ שברה את המנעול. הם יצאו, וראו בתא ליד קובולד שמענה ננס. "צריך להציל אותו, את לא חושבת?" שאל ראיוקטו "למה, זה לא ענייני" ענתה פא לי. "בזה את שונה מאבא שלך. אבא שלך היה מציל אותו" ענה ראיוקטו. פא לי עצרה, קמצה אגרופים, הסתובבה, הלכה לתא, פתחה אותו, דפקה לקובולד את הראש בקיר, וחיסלה אותו. "מה אתה חושב עליי עכשיו?" שאלה פא לי. "זה יותר דומה לאבא שלך, רק שאבא שלך נלחם בצורה הרבה יותר רגועה והוא מזהיר את האויבים שלו לפני שהוא תוקף" ענה ראיוקטו. "טוב, אויל כשאמצא אותו הוא יחנך אותי" השיבה פא לי. ראיוקטו שחרר את הננס. "אתה בסדר ילדון?" שאל ראיוקטו. הננס קם, התעלם מראיוקטו, ופנה אל פא לי. "תודה רבה, הצלת לי את התחת" אמר הננס. "מי אתה בכלל ומה אתה עושה פה?" שאלה פא לי. "אני סייר. נשלחתי מטעם האביר ליאון לסייר ולבדוק את הכפר הקובולדי ולדווח למתלמד שלו על הכפר בשביל לעזור לו להיפטר ממה שמפיח השראה בקובולדים הארורים" ענה הננס. "רגע אחד!! אביר מתלמד? אני מכירה אותו! אני באתי לכאן איתו" ענתה פא לי. "את באת עם רולנד?! אז איפה הוא בדיוק?" שאל הסייר. "בשמיים" ענתה פא לי, "החברים שלו מחכים מחוץ לכפר". בינתיים, כאשר דימבל, לייה ומיילו ראו שפא לי לא חוזרת הם חיפשו אחר המתג ההוא, ומצאו אותו. הם לחצו והמדרגות עלו. דימבל טיפס במדרגות, ומראש המדרגות הוא ראה מרחוק מעין דחליל עם ציור של מטרה על החזה אשר מחזיק בחוט אשר מחובר למין מוט שמחובר אליו פטיש, והפטיש נמצא מעל לבול עץ גדול בעמדה להכות בו, בול העץ נכנס מתחת לגשר המקופל, כמעין מנוף. דימבל ירה על הדחליל, פגע, זה גרם לדחליל למשוך בחוט, לפטיש להשתחרר ולהכות במוט, שמיד הורם והפך את הגשר שהתרסק על החומה ברעש גדול. דימבל ירד, והם עלו על הגשר. ומולם עמדו כרגע 3 קובולדים, לטאיש, טרוגלודייט ולטאת כח. הסייר, ראיוקטו ופא לי המשיכו, עד שהם הגיעו לארון הציוד. על ארון הציוד שמרו 2 לטאישים וטרוגלודייט. פא לי התגנבה אליהם ודפקה את הראשים של הלטאישים זה בזה, והרגה את שניהם. אז לפתע הפעיל הטרוגלודייט את התקפת הסירחון שלו, ופא לי הסתחררה מהצחנה. אז לפתע ירה הסייר בטרוגלודייט, וראיוקטו עילף אותו באגרוף. אז שלף ראיוקטו את הגרזן שלו מארון הציוד ונתן לטרוגלודייט מכה סופית. הם לקחו את הציוד, והמשיכו. "אז איך יוצאים מכאן?" שאלה פא לי. "יש 2 דרכים: במעבר דרך הזירה, או במסדרונות מסביב לזירה, בדרך כלל בזמן הזה הזירה ריקה, והמסדרונות תמיד מלאים בהמון שומרים, כך שאני ממליץ על הזירה" ענה ראיוקטו. הם הלכו לזירה, ושמעו את קולות הקהל מבעד לדלת. "הזירה מלאה, נצטרך ללכת דרך המסדרונות" אמרה פא לי. "יש שם יותר מדי שומרים" אמר ראיוקטו, "אין לנו סיכוי לעבור אותם, לעומת זאת דרך הזירה יש לנו סיכוי כי לפי הקולות עוד לא התחילו הקרבות כך שהמעבר החוצה לא חסום, וזה הסיכוי היחיד שלנו". "תגיד" אמר הסייר, "יש מקום ביציע שיושב בו המלך שלכם?" "כמובן, יש את המקום שבו יושבים ראשי השבטים, אבל הוא גבוה מדי, אתה צריך להיות בקצה השני של הזירה בשביל שיהיה לך קוו ירי חלק, ויש את השומרים שמסביבם, אין לך סיכוי" ענה ראיוקטו. "אי אפשר לעלות לשם איכשהוא?" שאלה פא לי. "זה גבוה מאוד, ניסתי פעם אחת לזרוק חנית הטלה בקיר ולהיתלות ממנה בעזרת חבל ולטפס, הצלחתי להגיע למעלה אבל השומרים מייד הכו אותי והפילו אותי" ענה ראיוקטו. "אז בוא נעבור דרך המסדרונות" ענתה פא לי. "טוב, זו ממש התאבדות לעבור דרך המסדרונות עם כל השומרים שיש שם, אבל אם אתם מתעקשים אז אני מניח שאין לי ברירה, נו טוב, אני מניח שממילא שני הדרכים זה נסיון התאבדות" אמר ראיוקטו. "אין לך ברירה?" שאלה פא לי, "למה אין לך ברירה, שום דבר לא מכריח אותך להישאר איתנו" "דווקא כן" אמר ראיוקטו, "אני עדיין חייב לאבא שלך הרבה, אז בשביל לפרוע את החוב שלי אני צריך לעזור לך למצוא אותו, חוץ מזה, אני צריך לצאת מהכפר הזה, ויש לי הרגשה שאני לא יכול לעשות את זה בלי עזרה". "טוב, בסדר" ענתה פא לי, "בוא איתנו, קצת עזרה באמת תועיל". אז הם עברו דרך המסדרון, ופגשו 15 קובולדים. בגלל שהמסדרון היה כזה צר רק קובולד אחד יכל לעבור כל פעם, אז הם חיסלו 8, והשבע הנותרים נכנעו. הם כלאו את הקובולדים בתא שבו הסייר עונה מקודם. הסייר פנה אל הקובולדים ושאל "אתם התחלתם לתקוף את העיר שלנו פתאום אחרי הרבה שנים שהייתם שקטים. מה גרם לכם להיות כל כך תוקפניים?" הקובולדים, שנראו ממש מפוחדים, ענו "אנחנו רק שומרים פשוטיםמ ואנחנו לא יודעים הרבה, אך שמועות אומרות ששליח מלעמלה בא להוביל עם שלנו לניצחון על רכי העור" "כן, חתיכת ניצחון ניצחתם היום" אמרה פא לי בסרקסטיות, "תגיד, ראיוקטו, אתה יודע משהו על מקור ההשראה הזה של הקובולדים?". "לא" ענה ראיוקטו, "אני גלדיאטור, אז אני לא ממש מעודכן במה שקורה בכפר". אז הם יצאו ופגשו בחוץ את דימבל, מיילו ולייה. "לא אמרתי לכם לחכות לי בחוץ?" שאלה פא לי. "מה את רוצה, נעדרת למשך כמה שעות" ענה דימבל. "גיליתם משהו על מקור ההשראה של הקובולדים?" שאל לייה. אז בדיוק יצא יארוקטו. "קובולד!!" צעק דימבל. "תירגע!" אמרה פא לי, "אתה עוד תזעיק את כל הכפר! תירגע, הקובולד הזה איתי" "אז אלה שכירי החרב שרונלד שכר על מנת להשלים את המשימה?" שאל הסייר, "שלום, אני הסייר שנשלח לבדוק את השטח של הכפר, הייתי בא מוקדם יותר, אך הבעיה שנתפסתי" והושיט את ידו ללחיצה. דימבל לחץ אותה. "אז, בגלל שאתם מסתובבים עם קובולד ענק אז אתם בטח יודעים מה מקור ההשראה של הקובולדים, נכון?" שאל מיילו. "לא, אנחנו רק יודעים שיש שמועות על מין שליח של האלים שבא להוביל אותם לניצחון על פני בני האנוש ודומיהם" ענה הסייר. "טוב" ענתה פא לי, "אתם תמשיכו במשימה שלכם, אני וראיוקטו הולכים" אמרה פא לי. "רק רגע" אמר ראיוקטו, "למה אנחנו הולכים?". "אני הולכת להמשיך בחיפוש אחר אבא שלי, ואתה אמרת שאתה בא איתי לעזור" ענתה פא לי. "אני חושב שאנחנו צריכים להיפטר ממקור ההשראה של הקובולדים, יהיה מה שיהיה" אמר ראיוקטו, "ואם אבא שלך היה פה הוא היה אומר אותו דבר". "תגיד" ענתה פא לי, "אתה לא חושב שאתה מדבר איתי יותר מדי על אבא שלי?". "טוב, בסדר" אמר ראיוקטו, "זו הפעם האחרונה, אך עדיין, את עוזרת לנו להשקיט את הקובולדים או לא?" "למה שקובולד ירצה לעזור לנו נגד הקובולדים?" אמרר מיילו. "אני חייב לבני האנוש הרבה ואני ממש שונא את השבט שלי" ענה ראיוקטו. "טוב, בסדר, יוצאים להתקפה!!" אמר לייה. המשך בעוד שבוע בערך...
 
כיצד לשמור על החיות המסכנות

השחקנים רוצים לעלות דרגות מהר? סבבה - זה לא אומר שזה צריך לעבור דרך חיסול כל דבר שזז. אם כבר מתעקשים לשחק עם נק"נ (ואיפה כל מגיני המו"ד הנלהבים שתמיד אומרים "לא, ספר הכללים לא מחנך אותך למשחק של דרוויניזם נצחונות", לאן נעלמתם, הא?) ועדיין לא רוצים שזה יהיה משחק של אץ-קוצץ כמו שהיצרנים התכוונו אליו, ניתן לצאת מנקודת ההנחה הבאה: נק"נ מייצג משהו בין ידע נרכש לתהילה. הנצחונות הופכים את הדמות לגיבור, וכגיבור מהולל, הוא יכול לעשות דברים שמישהו רגיל לא ממש יכול. כדי להיות גיבור, צריך לעשות מעשי גבורה. התעמרות בחיות בלתי מזיקות איננה מעשה גבורה, ולכן לא שווה כמעט נק"נ. ולחיות עצמן אין שאיפות הירואיות - דוב אומלל שמותקף על ידי כמה חמושים מסוכנים, לא ישאר למות מות גבורה, אלא ישא רגליו ויברח. גם יריבים אחרים לא תמיד ירצו להתפגר - חלקם יעדיפו לברוח או להכנע. יריב שנכנע או ברח נחשב ליריב מובס לכל דבר, ואם הלחימה נגדו הייתה מאתגרת מספיק כיאה לגיבורים - הוא שווה את ערכו בנק"נ. אם אתה רוצה להיות באמת הוגן ולעודד משחק אמין, תן קצת נק"נ גם לדמויות שהובסו, נכנעו, או ברחו - פתגם ערבי עתיק אומר ש"הבריחה היא שני שליש מהגבורה". ואם קסנופון זכה לתהילת-עולם על מה שהיה בסך הכל נסיגה ארוכה אחת, אין שום סיבה שגם הדמויות לא יהנו מזה. כמובן שיש את הפתרון הפשוט יותר - לשחק בשיטה נורמלית, בלי נק"נ.
 
אני משחק בלי נק"נ

אצלי השחקנים עולים דרגות כשאני אומר להם שהם עלו דרגה (אני מתחשב בדברים שנותנים מחסר נק"נ כשאני מחליט מתי הם עולים דרגה). למה הדוב תקף- הוא ראה בני אדם יורים עליו, והוא רצה להתנקם בהם והם נראו לו כמו ניצחון קל
 
למעלה