ההסטוריה חוזרת על עצמה.
לכל מי שעומד לקרוא את הדברים שכתבתי, ועתיד (מן הסתם) לחשוב שמדובר כאן בפעיל ימין קיצוני שבמקרה הטוב דוגל בכל מאודו בסיסמא ``ערבי טוב=ערבי מת`` ובמקרה הפחות טוב מימש אותה בחייו הלכה למעשה, אני אומר: אינך אלא טועה. מאז עמדי על דעתי חונכתי והאמנתי לתומי, שאין לסווג ולהכליל תכונות אופי של אדם עפ``י השתייכותו לדת, גזע, מין או לאום. במשך שנים האמנתי כי לסכסוך הערבי-ישראלי יש שני צדדים, וכי המפתח לסיום הסכסוך ולהגעה לפשרה אמיתית בין שני הצדדים הינו בראש ובראשונה נסיון כן של כל אחד מהצדדים להבין ולהכיר גם את האמת של הצד האחר. מבחינתי - עשיתי הכל כדי להכיר ולהזדהות גם עם האמת האחרת, זו שרובנו כישראלים אוטמים בפניה את העיניים, את האף ואת האוזניים. היום אני מצהיר בגלוי כי על סמך האמת הזו, אין לי כל קושי להבין את שורש השנאה הערבית לישראל כמדינה יהודית, או מדוע הערבי המצוי רואה ברעיון הציוני את אויבו הגדול ביותר עלי אדמות. אוסיף ואומר- לא בגאווה יתירה- שהבנתי כיצד הגיע העם הפלשתיני לידי הגדרה עצמית- אף על פי שלא היה מוגדר כלל בעבר הלא רחוק- לאחר שבניו ננטשו בבושת פנים ע``י מנהיגי העולם הערבי, שסירבו לקלוט אותם בארצותיהם, נתקלו במדיניות ישראלית של התעלמות מוחלטת מצרכיהם כבני אנוש, וגורשו ממולדתם אך ורק בשל הלאום אליו הם שייכים. אכן, אין צורך בשום חוכמת חיים מיוחדת כדי להבין שישראל כמדינה יהודית, דואגת אך ורק לצרכיהם של היהודים, ומתעלמת די במופגן מצורכיהם של הערבים - פרט, אולי, לערבים החיים בתחומי הקו הירוק. האמת הזו כואבת. מאד. אינני מבצע כאן כל נסיון לעטוף את דברי בדבש. אני מזדהה עד מאד עם כל אותם אנשי כפר ערבים- שהיוו את רוב רובה של האוכלוסייה הערבית בא``י של ימי המנדט- שכל שביקשו היה לעבד את אדמתם בשלווה. השתייכות לאומית לא עמדה אצלם כמעט על הפרק בשלב ההוא, והמלחמה כפתה עצמה עליהם משני צידיה. קיים תיעוד הסטורי רב לכך, שבמסגרת תוכנית ד` של ההגנה, שתוכננה בין היתר על מנת לצמצם את הסיכוי למלחמת גרילה עתידית בתוך שטחי א``י, נהרגו וגורשו מבתיהם ערבים רבים שניסו דווקא בגלוי לקבל על עצמם את מרותו של היישוב היהודי ואפילו סירבו להלין בבתיהם כוחות מלחמה ערביים. המילה ``טרנספר``, שיבוצע ``מרצון או שלא מרצון``, הוזכרה לא אחת בידי פעילי התנועה הציונית, כולל בן גוריון עצמו. גם בתחום המעשי, בוצעו פיגועי טרור כנגד היישוב הערבי - התקפות על אוטובוסים ופיצוץ בניינים באמצעות מכוניות תופת (נשמע מוכר??)-על מנת לזרז את ``נטייתם`` של הערבים לעזוב את בתיהם- בדיוק השיטות שאנו טוענים כיום ש``רק העם הערבי הנאלח מסוגל להשתמש בהן``. אף על פי שהעובדות האלה הם רק תמציתה של האמת האחרת, הם מספיקים כדי להבין שהסכסוך הזה אינו סיכסוך בין מלאך לשטן. כמו בכל סיכסוך, קיימים בו שני צדדים אנושיים, והצדק של שניהם נכון במידה דומה מאד. However, למרות הסיפורים האנושיים הכואבים שללא ספק קיימים משני צידי הסכסוך הזה, היום ברור לי לחלוטין שתמימות מוחלטת היא לחשוב שהם הם הגורמים להמשך הסכסוך עד ימינו אנו ולאירועים האחרונים העוברים עלינו. ההיסטוריה מלמדת שעם כלשהו אינו שומר טינה מעשית וגלויה כל כך לעם אחר בשל מעשים, אכזריים ככל שיהיו, שבוצעו לפני שני דורות ויותר. דוגמאות לא חסרות: 1. אין כל אירגון טרור ישראלי, המבצע פיגועי טרור בברלין, בוורשה, בווינה ובאוקראינה כנגד העמים אשר ביצעו מעשים נפשעים ביותר כנגד העם היהודי, וככל הידוע לי לא קיים קול, גלוי או נסתר, בקרב העם היהודי, הקורא לנקמה מסוג זה. כל זאת למרות האנטישמיות שעדיין לא מתה במדינות אלה ומרימה ראש מדי פעם, ולמרות הרכוש היהודי הרב שפשוט ``נעלם``. 2. לא ידוע על נסיון של בני העם הארמני לפוצץ מכוניות תופת באיסטנבול ובאנקרה, כנקמה על נסיון ההשמדה שביצע בו העם התורכי. 3. המקסיקנים אינם דורשים בחזרה את ``מזרח וושינגטון``, ואוטובוסים מלאי נוסעים אינם מתפוצצים ברחבי ארה``ב ע``י מחבלים מתאבדים אינדיאניים , שיוצאים מ``קן המחבלים`` שנקרא גם ``שמורת האינדיאנים``. 4. שום פצצה גרעינית לא הוטמנה בניו יורק ע``י אירגון טרור יפני כנקמה על קורבנות הירושימה ונגסאקי, ושום מפלגת קמיקאזה שולית ביפן אינה קוראת לכך. גם אירועים כמו ספינת הדייג היפנית שצוללת אמריקנית התנגשה בה וגרמה לטביעתה- לא כל שכן טענתם של המלחים היפנים, כי האמריקנים לא שעו לעזרתם והניחו להם לטבוע- לא עוררו התלהמות מזרחת-תיכונית אופיינית, כמו ביקורו של שרון בהר הבית. רוב הדוגמאות הללו קשורות באופן ישיר למעשים אכזריים שבוצעו במהלך המאה ה-20. זכרון המעשים האלה עדיין טרי וכואב מאד בליבם של רבים, שחלקם זוכרים זאת באופן פיסי. גם הדור השני, השלישי, הרביעי וכן הלאה, ממשיכים ללמוד בביה``ס ובבית ההורים אודות מעשים אלה, וממשיכים לשאת בליבם את הזיכרון הכואב. למרות זאת - הסכסוכים הללו הסתיימו, ואילו הסכסוך הערבי-ישראלי - פשוט ממאן להסתיים! כנראה שהמפלה המוחצת של ממשלת השמאל ומחנה השלום, כמו גם דברי השטנה של אנשי רוח מוסלמים שהרימו ראש לאחרונה, היו עבורי זרז להתפכחות ולחיפוש אחר התשובה המפוכחת יותר, התמימה פחות. האמיתית. אין כל חידוש בדברי. החידוש הוא רק בהכרה הכואבת של תומך שלום נלהב לשעבר, בכך שהתמימות אינה משתלמת. ראשית, סיומו של כל סכסוך כרוך בראש ובראשונה ברצון הדדי של כל המעורבים בו לסיים אותו לאלתר - תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה. אין צורך לומר כי רוב רובם של תושבי מדינת ישראל חפצים בסיום הסכסוך - איני מתכוון להיכנס כאן לויכוח האם רצוננו בשקט נפשי ובהפסקת פיגועי הטרור הם הסיבה לכך - ורובנו מוכנים לוותר באופן חלקי כלשהו על שאיפותינו הדתיות/לאומיות ולתמוך בויתורים טריטוריאליים על מנת לסיים אותו. רובנו רואים (או ראינו) בסבלם של הפלשתינאים במשך 50 השנים האחרונות את הסיבה העיקרית להמשך הסכסוך, וקיוינו כי בהינתן להם ההזדמנות לשיפור רמת חייהם, להגדרה עצמית ולהקמת מדינה משלהם לצידה של ישראל, תקטן בקרבם (ואולי בקרב העולם הערבי כולו, המזדהה עם ``אחיו`` הסובלים)המוטיבציה לשמר את הסכסוך רב השנים עם ``הישות הציונית``. סביר ביותר להניח שהדבר נכון. ההיסטוריה מוכיחה שאזרחים החיים במדינה דמוקרטית ויציבה מבחינה כלכלית ומדינית, לא ישושו לגרור את מדינתם למלחמה פנאטית בשל סכסוך שריח עובש עולה ממנו, ושאין הם סובלים ממנו סבל מוחשי. וכאן קבור הכלב. ישראל ומדינות המערב הקימו את הרשות הפלשתינאית, על מנת להעביר לה את השלטון מישראל באופן מסודר, ומתוך תקווה כי רשות זו תסייע בסיום הסכסוך מתוך דאגה אמיתית לשלומו ולעתידו של העם הפלשתיני. ישראל מעבירה כספים רבים לרשות הפלשתינאית, מתוך תקווה כי הרשות תשתמש בחוכמה בכספים אלה לצורך העלאת רמת חייהם של הפלשתינאים בטווח הארוך. ההנהגה הפלשתינית בדיוק כמו מנהיגי העולם הערבי יודעים זאת, והם עושים כל שביכולתם על מנת לטרפד את הנסיון הזה. כספי התרומות המגיעות אל הרשות משמשים ברובם לקניית כלי נשק ואוכל, במקום לבניית תשתית עצמאית של ערים, כלכלה, חשמל, מים , מפעלי תעשייה, מוקדי ידע ,חינוך ומבנה שלטוני רב סמכויות ברוח דמוקרטית, כשם שנהג היישוב היהודי בימי המנדט. המבנה השלטוני של הרשות מושחת, בלתי מאורגן כראוי ומבוסס ברובו על קשרים אישיים - כמו בכל העולם הערבי ה``מודרני``. יש לציין גם את העובדה הפשוטה, כי רוב נתיני הרשות כלל לא היו תומכים בהמשך קיומה, אילו היה הדבר נתון לבחירתם. לאור כל זאת, אין כל סימן נראה לעין לכך שהמדינה הפלשתינית שתקום תוכל להתבסס על יסודות דמוקרטיים, אלא אך ורק על יסוד דיקטטורי, סוג השלטון הנערץ והמועדף על ידי העם הערבי של העת החדשה מסיבה שאינה מובנת לי עדיין. נראה כי המנטאליות הערבית פשוט אינה משאירה מקום לא למתינות ולא לדמוקרטיה. בעלי התרבות הערבית המזרח תיכונית חסרים את היכולת - התפיסתית ואולי השכלית - להגיע להכרה בכך שדמוקרטיה היא הנוסחה ליציבות, לעוצמה ולעתיד בטוח!- עם ולמרות העזרה שמציע העולם המערבי מבחוץ. שלטון טוטאליטרי, החורט על דגלו את הסיסמה ``Ignorance is strength`` פירושו בהכרח רצונה של האומה הערבית בהמשך שימור הסכסוך, מאחר שדמוקרטיה שכנה תהווה לנצח איום על יציבותה של דיקטטורה. שלטון כזה ימשיך להפנות את האצבע המאשימה כלפי ישראל, בכל הנוגע לרמת החיים הנמוכה של אזרחי מדינתו, בהשוואה לאזרחי ישראל, והאזרחים, מחוסר ידע/ברירה, ``יקנו`` לנצח את טענותיו השקריות, ויצאו למלחמה ולפיגועי טרור בכל עת בה יחפוץ בכך המנהיג. ההנהגה הערבית עשתה וממשיכה לעשות כל שלאל ידה בכדי שהחלום הערבי הרטוב, חלום השלטון הדיקטטורי האיסלאמי שישתלט על פלשתינה, ``ישקם אותה מידי הכובש היהודי השפל שהרס את בתינו`` ויחזיר לעולם הערבי את הכבוד שאבד לו במלחמת `48, יתגשם הלכה למעשה. שני הצדדים, היהודי והערבי כאחד, משתמשים במילה ``שלום``, אולם משמעותה של המילה עבור כל אחד מהצדדים שונה בתכלית השינוי: הישראלי האומר ``אני רוצה שלום`` - מתכוון לומר שבכוונתו לסיים את הסכסוך, להפסיק את ההרג ואת השנאה, ולהגיע למצב של הדדיות ושכנות טובה עם בני העם הערבי. התנאי לכך הוא השלמת הצד הערבי עם קיומה של מדינת ישראל, ומציאת פשרה טריטוריאלית מציאותית שתביא לסיום סבלם של הפלשתינאים ולחיים תוך כבוד הדדי. ערבי שאומר את אותן מילים עצמם, מתכוון לומר כי גם בכוונתו לסיים את הסכסוך, אולם זה לא י
לכל מי שעומד לקרוא את הדברים שכתבתי, ועתיד (מן הסתם) לחשוב שמדובר כאן בפעיל ימין קיצוני שבמקרה הטוב דוגל בכל מאודו בסיסמא ``ערבי טוב=ערבי מת`` ובמקרה הפחות טוב מימש אותה בחייו הלכה למעשה, אני אומר: אינך אלא טועה. מאז עמדי על דעתי חונכתי והאמנתי לתומי, שאין לסווג ולהכליל תכונות אופי של אדם עפ``י השתייכותו לדת, גזע, מין או לאום. במשך שנים האמנתי כי לסכסוך הערבי-ישראלי יש שני צדדים, וכי המפתח לסיום הסכסוך ולהגעה לפשרה אמיתית בין שני הצדדים הינו בראש ובראשונה נסיון כן של כל אחד מהצדדים להבין ולהכיר גם את האמת של הצד האחר. מבחינתי - עשיתי הכל כדי להכיר ולהזדהות גם עם האמת האחרת, זו שרובנו כישראלים אוטמים בפניה את העיניים, את האף ואת האוזניים. היום אני מצהיר בגלוי כי על סמך האמת הזו, אין לי כל קושי להבין את שורש השנאה הערבית לישראל כמדינה יהודית, או מדוע הערבי המצוי רואה ברעיון הציוני את אויבו הגדול ביותר עלי אדמות. אוסיף ואומר- לא בגאווה יתירה- שהבנתי כיצד הגיע העם הפלשתיני לידי הגדרה עצמית- אף על פי שלא היה מוגדר כלל בעבר הלא רחוק- לאחר שבניו ננטשו בבושת פנים ע``י מנהיגי העולם הערבי, שסירבו לקלוט אותם בארצותיהם, נתקלו במדיניות ישראלית של התעלמות מוחלטת מצרכיהם כבני אנוש, וגורשו ממולדתם אך ורק בשל הלאום אליו הם שייכים. אכן, אין צורך בשום חוכמת חיים מיוחדת כדי להבין שישראל כמדינה יהודית, דואגת אך ורק לצרכיהם של היהודים, ומתעלמת די במופגן מצורכיהם של הערבים - פרט, אולי, לערבים החיים בתחומי הקו הירוק. האמת הזו כואבת. מאד. אינני מבצע כאן כל נסיון לעטוף את דברי בדבש. אני מזדהה עד מאד עם כל אותם אנשי כפר ערבים- שהיוו את רוב רובה של האוכלוסייה הערבית בא``י של ימי המנדט- שכל שביקשו היה לעבד את אדמתם בשלווה. השתייכות לאומית לא עמדה אצלם כמעט על הפרק בשלב ההוא, והמלחמה כפתה עצמה עליהם משני צידיה. קיים תיעוד הסטורי רב לכך, שבמסגרת תוכנית ד` של ההגנה, שתוכננה בין היתר על מנת לצמצם את הסיכוי למלחמת גרילה עתידית בתוך שטחי א``י, נהרגו וגורשו מבתיהם ערבים רבים שניסו דווקא בגלוי לקבל על עצמם את מרותו של היישוב היהודי ואפילו סירבו להלין בבתיהם כוחות מלחמה ערביים. המילה ``טרנספר``, שיבוצע ``מרצון או שלא מרצון``, הוזכרה לא אחת בידי פעילי התנועה הציונית, כולל בן גוריון עצמו. גם בתחום המעשי, בוצעו פיגועי טרור כנגד היישוב הערבי - התקפות על אוטובוסים ופיצוץ בניינים באמצעות מכוניות תופת (נשמע מוכר??)-על מנת לזרז את ``נטייתם`` של הערבים לעזוב את בתיהם- בדיוק השיטות שאנו טוענים כיום ש``רק העם הערבי הנאלח מסוגל להשתמש בהן``. אף על פי שהעובדות האלה הם רק תמציתה של האמת האחרת, הם מספיקים כדי להבין שהסכסוך הזה אינו סיכסוך בין מלאך לשטן. כמו בכל סיכסוך, קיימים בו שני צדדים אנושיים, והצדק של שניהם נכון במידה דומה מאד. However, למרות הסיפורים האנושיים הכואבים שללא ספק קיימים משני צידי הסכסוך הזה, היום ברור לי לחלוטין שתמימות מוחלטת היא לחשוב שהם הם הגורמים להמשך הסכסוך עד ימינו אנו ולאירועים האחרונים העוברים עלינו. ההיסטוריה מלמדת שעם כלשהו אינו שומר טינה מעשית וגלויה כל כך לעם אחר בשל מעשים, אכזריים ככל שיהיו, שבוצעו לפני שני דורות ויותר. דוגמאות לא חסרות: 1. אין כל אירגון טרור ישראלי, המבצע פיגועי טרור בברלין, בוורשה, בווינה ובאוקראינה כנגד העמים אשר ביצעו מעשים נפשעים ביותר כנגד העם היהודי, וככל הידוע לי לא קיים קול, גלוי או נסתר, בקרב העם היהודי, הקורא לנקמה מסוג זה. כל זאת למרות האנטישמיות שעדיין לא מתה במדינות אלה ומרימה ראש מדי פעם, ולמרות הרכוש היהודי הרב שפשוט ``נעלם``. 2. לא ידוע על נסיון של בני העם הארמני לפוצץ מכוניות תופת באיסטנבול ובאנקרה, כנקמה על נסיון ההשמדה שביצע בו העם התורכי. 3. המקסיקנים אינם דורשים בחזרה את ``מזרח וושינגטון``, ואוטובוסים מלאי נוסעים אינם מתפוצצים ברחבי ארה``ב ע``י מחבלים מתאבדים אינדיאניים , שיוצאים מ``קן המחבלים`` שנקרא גם ``שמורת האינדיאנים``. 4. שום פצצה גרעינית לא הוטמנה בניו יורק ע``י אירגון טרור יפני כנקמה על קורבנות הירושימה ונגסאקי, ושום מפלגת קמיקאזה שולית ביפן אינה קוראת לכך. גם אירועים כמו ספינת הדייג היפנית שצוללת אמריקנית התנגשה בה וגרמה לטביעתה- לא כל שכן טענתם של המלחים היפנים, כי האמריקנים לא שעו לעזרתם והניחו להם לטבוע- לא עוררו התלהמות מזרחת-תיכונית אופיינית, כמו ביקורו של שרון בהר הבית. רוב הדוגמאות הללו קשורות באופן ישיר למעשים אכזריים שבוצעו במהלך המאה ה-20. זכרון המעשים האלה עדיין טרי וכואב מאד בליבם של רבים, שחלקם זוכרים זאת באופן פיסי. גם הדור השני, השלישי, הרביעי וכן הלאה, ממשיכים ללמוד בביה``ס ובבית ההורים אודות מעשים אלה, וממשיכים לשאת בליבם את הזיכרון הכואב. למרות זאת - הסכסוכים הללו הסתיימו, ואילו הסכסוך הערבי-ישראלי - פשוט ממאן להסתיים! כנראה שהמפלה המוחצת של ממשלת השמאל ומחנה השלום, כמו גם דברי השטנה של אנשי רוח מוסלמים שהרימו ראש לאחרונה, היו עבורי זרז להתפכחות ולחיפוש אחר התשובה המפוכחת יותר, התמימה פחות. האמיתית. אין כל חידוש בדברי. החידוש הוא רק בהכרה הכואבת של תומך שלום נלהב לשעבר, בכך שהתמימות אינה משתלמת. ראשית, סיומו של כל סכסוך כרוך בראש ובראשונה ברצון הדדי של כל המעורבים בו לסיים אותו לאלתר - תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה. אין צורך לומר כי רוב רובם של תושבי מדינת ישראל חפצים בסיום הסכסוך - איני מתכוון להיכנס כאן לויכוח האם רצוננו בשקט נפשי ובהפסקת פיגועי הטרור הם הסיבה לכך - ורובנו מוכנים לוותר באופן חלקי כלשהו על שאיפותינו הדתיות/לאומיות ולתמוך בויתורים טריטוריאליים על מנת לסיים אותו. רובנו רואים (או ראינו) בסבלם של הפלשתינאים במשך 50 השנים האחרונות את הסיבה העיקרית להמשך הסכסוך, וקיוינו כי בהינתן להם ההזדמנות לשיפור רמת חייהם, להגדרה עצמית ולהקמת מדינה משלהם לצידה של ישראל, תקטן בקרבם (ואולי בקרב העולם הערבי כולו, המזדהה עם ``אחיו`` הסובלים)המוטיבציה לשמר את הסכסוך רב השנים עם ``הישות הציונית``. סביר ביותר להניח שהדבר נכון. ההיסטוריה מוכיחה שאזרחים החיים במדינה דמוקרטית ויציבה מבחינה כלכלית ומדינית, לא ישושו לגרור את מדינתם למלחמה פנאטית בשל סכסוך שריח עובש עולה ממנו, ושאין הם סובלים ממנו סבל מוחשי. וכאן קבור הכלב. ישראל ומדינות המערב הקימו את הרשות הפלשתינאית, על מנת להעביר לה את השלטון מישראל באופן מסודר, ומתוך תקווה כי רשות זו תסייע בסיום הסכסוך מתוך דאגה אמיתית לשלומו ולעתידו של העם הפלשתיני. ישראל מעבירה כספים רבים לרשות הפלשתינאית, מתוך תקווה כי הרשות תשתמש בחוכמה בכספים אלה לצורך העלאת רמת חייהם של הפלשתינאים בטווח הארוך. ההנהגה הפלשתינית בדיוק כמו מנהיגי העולם הערבי יודעים זאת, והם עושים כל שביכולתם על מנת לטרפד את הנסיון הזה. כספי התרומות המגיעות אל הרשות משמשים ברובם לקניית כלי נשק ואוכל, במקום לבניית תשתית עצמאית של ערים, כלכלה, חשמל, מים , מפעלי תעשייה, מוקדי ידע ,חינוך ומבנה שלטוני רב סמכויות ברוח דמוקרטית, כשם שנהג היישוב היהודי בימי המנדט. המבנה השלטוני של הרשות מושחת, בלתי מאורגן כראוי ומבוסס ברובו על קשרים אישיים - כמו בכל העולם הערבי ה``מודרני``. יש לציין גם את העובדה הפשוטה, כי רוב נתיני הרשות כלל לא היו תומכים בהמשך קיומה, אילו היה הדבר נתון לבחירתם. לאור כל זאת, אין כל סימן נראה לעין לכך שהמדינה הפלשתינית שתקום תוכל להתבסס על יסודות דמוקרטיים, אלא אך ורק על יסוד דיקטטורי, סוג השלטון הנערץ והמועדף על ידי העם הערבי של העת החדשה מסיבה שאינה מובנת לי עדיין. נראה כי המנטאליות הערבית פשוט אינה משאירה מקום לא למתינות ולא לדמוקרטיה. בעלי התרבות הערבית המזרח תיכונית חסרים את היכולת - התפיסתית ואולי השכלית - להגיע להכרה בכך שדמוקרטיה היא הנוסחה ליציבות, לעוצמה ולעתיד בטוח!- עם ולמרות העזרה שמציע העולם המערבי מבחוץ. שלטון טוטאליטרי, החורט על דגלו את הסיסמה ``Ignorance is strength`` פירושו בהכרח רצונה של האומה הערבית בהמשך שימור הסכסוך, מאחר שדמוקרטיה שכנה תהווה לנצח איום על יציבותה של דיקטטורה. שלטון כזה ימשיך להפנות את האצבע המאשימה כלפי ישראל, בכל הנוגע לרמת החיים הנמוכה של אזרחי מדינתו, בהשוואה לאזרחי ישראל, והאזרחים, מחוסר ידע/ברירה, ``יקנו`` לנצח את טענותיו השקריות, ויצאו למלחמה ולפיגועי טרור בכל עת בה יחפוץ בכך המנהיג. ההנהגה הערבית עשתה וממשיכה לעשות כל שלאל ידה בכדי שהחלום הערבי הרטוב, חלום השלטון הדיקטטורי האיסלאמי שישתלט על פלשתינה, ``ישקם אותה מידי הכובש היהודי השפל שהרס את בתינו`` ויחזיר לעולם הערבי את הכבוד שאבד לו במלחמת `48, יתגשם הלכה למעשה. שני הצדדים, היהודי והערבי כאחד, משתמשים במילה ``שלום``, אולם משמעותה של המילה עבור כל אחד מהצדדים שונה בתכלית השינוי: הישראלי האומר ``אני רוצה שלום`` - מתכוון לומר שבכוונתו לסיים את הסכסוך, להפסיק את ההרג ואת השנאה, ולהגיע למצב של הדדיות ושכנות טובה עם בני העם הערבי. התנאי לכך הוא השלמת הצד הערבי עם קיומה של מדינת ישראל, ומציאת פשרה טריטוריאלית מציאותית שתביא לסיום סבלם של הפלשתינאים ולחיים תוך כבוד הדדי. ערבי שאומר את אותן מילים עצמם, מתכוון לומר כי גם בכוונתו לסיים את הסכסוך, אולם זה לא י